פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אלופים בדיבורים, בינוניים בספורט

        ההשקעה השגויה בכישרונות, ההצהרות המופרזות של המשלחת, העודף המיותר בעסקנים, הסכסוכים הפנימיים באגודות. הכישלון בלונדון היה צפוי מראש, דני בורשבסקי מנתח לעומק את כל הכשלים

        אלופים בדיבורים, בינוניים בספורט

        אחרי הכישלון של לי קורזיץ לזכות במדליה האולימפית שכל כך חיכינו לה, הספורט האולימפי הישראלי נותר עם חור עמוק אחרי המכה הקשה ביותר שלו. בהנחה שהמתעמלות האמנותיות לא יפתיעו ויזכו במדליה אולימפית, מדובר במשחקים האולימפיים הגרועים ביותר של המשלחת הישראלית מאז משחקי לוס אנג'לס. ב-1984 היינו הרבה יותר קטנים, הפוליטיקה השפיעה הרבה יותר על הספורט, ולהרבה אנשים לא היה מושג מה הם עושים. אבל כיום, מדינת ישראל משקיעה מיליונים בעלית של הספורטאים הישראלים, שקיבלו כל מה שרצו וכל מה שהמאמנים שלהם ביקשו – ועדיין, נחזור לארץ ככל הנראה בלי מדליה.

        ביום שבו לי קורזיץ אכזבה החלו להישמע טענות שונות מכאן ומכאן. יש כאלה שמאשימים חלק מספורטאים, יש כאלה שמאשימים התנהלות של איגודים שונים וגם היחידה לספורט הישגי שאחראית על ההכנות האולימפיות לא יוצאת "מקופחת" במסגרת חילופי ההאשמות. מי אשם באמת בכישלון? כנראה שהרבה אנשים. מה היה צריך לעשות אחרת? אולי חלק מהדברים הבאים.

        לי קורזיץ שייטת ישראלית (רויטרס)
        זה היה צפוי. קורזיץ (צילום: רויטרס)

        תשתיות

        בארץ אין תרבות ספורט. זה נתון כואב, אבל נתון שצריך להפנים אותו, לחיות איתו, ולפעול בהתאם לו. אנחנו כל הזמן שומעים סיפורים מעוררי קנאה על איך מושכים ילדים לענפי ספורט שונים במדינות מתוקנות, על מעמדם של מאמני הנוער שהם המאמנים החשובים ביותר, ועל העניין העצום שיש לאנשים בעולם בספורט אולימפי. אצלנו בארץ, לעומת זאת, רגילים שיש רק כוכב אחד בכל ענף. מי שלא מגיע להישג אולימפי נחשב עד גיל צבא, לא יכול להמשיך הלאה. בישראל אין שום סיבה להמשיך, אם אתה לא כוכב.

        כמו שאנחנו רואים בעולם שחייניות שזוכות במדליית זהב כבר בגיל 15, אנחנו גם רואים לא מעט ספורטאים שהגיעו משום מקום אל מדליה אולימפית בגיל 25. הבעיה שלנו היא שאנחנו באמת חושבים שהם הגיעו משום מקום, אבל האמת היא שרובם הגיעו ממקום חם ותומך. הרי במדינות מתוקנות, לספורטאים יש מקום לבטא את עצמם, גם אם הם לא הגיעו למשחקים האולימפיים. בצורה הזאת אפשר להגיע בסופו של דבר לדברים גדולים. בשיטה הישראלית, לעומת זאת, רק הגדולים יכולים להגיע לדברים גדולים. אף אחד לא יכול להבטיח שהם לא יפשלו בדרך, כמו שקרה לנו. הפעם, כל הגדולים לא עמדו בציפיות, ומאחוריהם כמעט לא היה אף אחד שאולי יפתיע. אחד כמו אורן סמדג'ה, שב-1992, עוד לפני כל השיטות שקיימות היום, הגיע אמנם כמדליסט באליפות אירופה, ובכל זאת הפתיע את כולם.

        בשייט הישראלי, למשל, ברוב הדגמים שלו, יש רק צוות אחד. גלשני הרוח הם יוצאי דופן בגלל ההילה והמסורת, אבל נוצר מצב שלא קיימת שום סיבה שיהיה יותר מצוות 470 בכיר בארץ, כי מי שלא מגיע למשחקים האולימפיים לא יקבל תקציב ראוי להתקיים. פעם זה לא היה ככה. פעם היו צמדים בכירים שהתמודדו זה נגד זה. היום רק העלית נהנית מכל התנאים. ואם כבר יש לנו יותר ממתמודד ראוי אחד, כמו בגלשני הרוח, נוצר מצב מאוד "ישראלי" שבו כולם מתחלקים לשני מחנות ולא משתפים פעולה.

        פולין, אגב, זכתה היום בשתי מדליות אולימפיות בגלשני רוח, בגברים ובנשים. אחת הסיבות העיקריות – הגולשים הפולנים מתאמנים יחד ובצורה ישירה הופכים להיות הרבה יותר טובים בגלל זה. בסופו של דבר, ועדה מקצועית בוחרת מי מהם ישתתף באולימפיאדה, והאחרים ממשיכים לקבל את כל התמיכה האפשרית למשימות הבאות שלהם. אבל אצלנו? רק מזימות ותככים. ובאמת – עם כל הכותרות שסיפק איגוד השייט, עם כל הריבים וכל הפוליטיקות – אפשר להסתכל אחורה ולומר בדיעבד שאולי באמת לא מגיעה לנו מדליה אולימפית בענף שכל כך מזוהה איתנו.

        אריק זאבי במהלך הקרב מול דימיטרי פיטרס הגרמני (קובי אליהו)
        ברוב העולם הג'ודוקאים זוכים להתעניינות סבירה, בישראל הם מחזיקים ציפיות של מדינה שלמה על הכתפיים. זאבי (צילום: קובי אליהו)

        מנטליות

        אנחנו הישראלים מעידים על עצמנו שאנחנו אוהבים לעבוד קשה, וזה נכון, אבל מה קורה כשאנחנו צריכים לעמוד בלחצים מנטליים? בכלל, אם מנסים להשוות אותנו למדינות המערביות המתוקנות, הרי ששם הרבה יותר קל להיות ספורטאי אולימפי. אפשר לראות את זה בכל אזור תקשורת של כל תחרות, כשהספורטאים יוצאים אל העיתונאים שמסקרים אותם באופן שוטף. רוב הספורטאים האולימפיים, מבלי להכליל את הגדולים והפופולריים ביותר, לא נאלצים להתמודד עם רמת החשיפה שמקבלים הספורטאים הישראלים. אלה שייכים לקבוצת המיעוט של הספורטאים שמדינה שלמה תולה בהם תקוות. אז נכון שאנחנו לא יכולים להתלונן על זה, ובטח שגם לא הספורטאים עצמם – אבל אם רמת הלחץ כל כך גבוהה, והיא כן, למה לא להצמיד פסיכולוג ספורט צמוד לספורטאים, אולי אפילו שניים?

        ציפיות גבוהות מדי

        בכל אחת ממסיבות העיתונאים שקיימו בשנתיים האחרונות, ראשי הוועד האולימפי ואנשי היחידה לספורט הישגי לא הפסיקו להזכיר את הצפי למדליה עד שלוש מדליות, את הרצון לראות ספורטאית ישראלית, ואת השאיפה לזכות במדליה בענף גדול בתנועה האולימפית, כלומר ההתעמלות. זה נכון שאף פעם לא היו הצהרות, בעיקר הערכות ורצונות – אבל כשמקיימים כל כך הרבה מסיבות עיתונאים, וכשטוחנים את אותו הנושא פעם אחר פעם (אולי בגלל שתקשורת הספורט בארץ לא ממש בנויה להתמודד עם ספורט אולימפי) – המנטרות חודרות חזק אל התודעה.

        מכל הבילד-אפ שעשו לאלכס שטילוב, כבר היה ברור לכולם שהוא יזכה במדליה אולימפית. מצד שני, כל פרשן התעמלות שמכיר את המתמודדים של שטילוב היה אומר שהוא לא בהכרח אחד משלושת מתעמלי הקרקע הטובים בעולם. ראינו את זה, הרמה בעולם הולכת ומשתפרת, והיא מאוד גבוהה. נכון שאלכס שטילוב הוא מתעמל נדיר, ונכון שהוא עדיין יכול לזכות במדליה מול המתחרים האלה בכל יום נתון. אבל כשעושים חושבים, בוחנים את המתחרים, ואת התפקוד של שטילוב במצבי לחץ מהסוג הזה (מה שקרה רק בבייג'ינג 2008) מבינים שהסיכוי שלו לאכזב הוא שווה אם לא יותר גדול, וזה בדיוק מה שקרה.

        אותו דבר לגבי לי קורזיץ. היא באמת זכתה באליפות העולם שלוש פעמים, בתנאים שלה. באמת היה צפי לרוחות שיתאימו לה, אבל זה לא קרה, וזה קורה הרבה בשייט. בסופו של דבר, מי שניצחה הייתה הגולשת הוורסטילית יותר. אצלנו, מאז גל פרידמן, לא היה גולש רוח שיכול להתמודד עם מצבים משתנים כאלה ולהביא את המדליה. בשורה התחתונה, גם לי קורזיץ לא הייתה מניה בטוחה.

        צבי ורשביאק יו"ר הוועד האולימפי (שמאל) עם אפרים זינגר מנכ"ל הוועד האולימפי (קובי אליהו)
        יותר מדי מסיבות עיתונאים, יותר מדי הצהרות לא מבוססות, יותר מדי כספים שמושקעים במעט מדי ספורטאים. ורשביאק וזינגר (צילום: קובי אליהו)

        יותר מדי גופים?

        זה עניין שייבדק לעומק, אבל תופעה שבלטה בשנים האחרונות היא שיותר מדי גופים נעו סביב הספורטאים האולימפיים. הספורטאי הממוצע שייך לאגודה שכפופה לאיגוד מסוים. אם הוא לא שייך ל"אגודה הלא הנכונה", כלומר לאופוזיציה – קרוב לוודאי שמתישהו הוא יצטרך את עזרתה של היחידה לספורט הישגי, שתבוא לקראתו אם הוא ספורטאי אולימפי. אם הוא לא מספיק טוב, אולי הוועד האולימפי יבוא לקראתו. מי שממש נואש פונה בסופו של דבר למשרד הספורט, שישמח להזדמנויות להוכיח שגם שם נמצאים מקבלי החלטות חשובים. התבלבלתם? גם אנחנו. איך שלא מסתכלים על זה, ולמרות שלאנשים רבים יש רצונות טובים, עושה רושם שיותר מדי גופים סובבים את הספורטאים המובילים בישראל, ואם זה לא מוכיח את עצמו – כנראה שזה מזיק.

        אלכס שטילוב, מתעמל ישראלי (AP , Julie Jacobson)
        כל פרשן התעמלות שמכיר את המתמודדים של שטילוב היה אומר שהוא לא בהכרח אחד משלושת מתעמלי הקרקע הטובים בעולם. שטילוב (צילום: AP)

        איתור כישרונות

        ועכשיו חוזרים לעוד חלק שקשור לתשתית. במשחקי לונדון 2012 ראינו לא מעט מקרים של ספורטאים, שמישהו ידע לכוון אותם למקום הנכון, מה שבארץ בכלל לא מובן מאליו. זה ברור שבישראל רוב הילדים הספורטיביים ינסו למצוא את מקומם במגרשי הכדורגל והכדורסל, וזה בסדר. הבעיה היא שמי שלא ממש מוצא את מקומו שם, למרות שיש לו יכולות ספורטיביות, נוטה לתלות את הנעליים מוקדם מדי, במקום להחליף אותן בנעליים אחרות.

        דוגמה מצוינת לכך היא הספרינטר הבריטי אדם ג'מילי: בקיץ הנוכחי אלוף עולם לנוער ב-100 מטר, ובקיץ הקודם שחקן בקבוצת הנוער של צ'לסי. ולא מדובר רק בכדורגלנים. הלן גלובר הבריטית זכתה במדליית זהב בחתירה לזוגות אחרי שהחלה להתאמן בענף הספורט הזה לפני ארבע שנים בלבד במסגרת פרויקט מיוחד שהקימו הבריטים. לפני כן, היא הייתה מדריכת כושר ספורטיבית במיוחד. ולא חסרות דוגמאות אחרות. אחת הבעיות הגדולות כאן בארץ, היא שלאף גוף מקבל החלטות אין אומץ להשקיע כספים משמעותיים במומחים אמיתיים שיידעו להיות סקאוטים של ספורט אולימפי, או של ענפים מיוחדים. זה קורה במדינות אחרות בעולם, לא אצלנו.

        הגולש הישראלי שחר צוברי (GettyImages , Clive Mason)
        עם כל הכותרות שסיפק איגוד השייט, עם כל הריבים וכל הפוליטיקות – אפשר להסתכל אחורה ולומר בדיעבד שאולי באמת לא מגיעה לנו מדליה אולימפית בענף שכל כך מזוהה איתנו. צוברי (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        מילות סיכום

        אין ולא היו אנשים עם רצונות יותר גדולים להצליח מאשר הספורטאים עצמם. הם באמת עשו את הכל, ואם מישהו יטען שהם לא עבדו מספיק, או לא היו מספיק מחויבים – אולי זה בגלל שלא כיוונו אותם נכון. המשלחת הישראלית למשחקי לונדון מאכזבת, עם כל הכבוד ליעקב טומרקין שהיה מעולה ואלכס שטילוב ולי קורזיץ שהיו סבירים (לפי הצפי שפרסם הוועד האולימפי). בסופו של דבר, זה לא כזה נורא לחזור הביתה בלי מדליה. מצבן של מעצמות ספורט כמו אוסטרליה וספרד נראה אפילו פחות טוב נכון ליום זה (באופן יחסי).

        צריך להבין שהתחרות קשה, ואנחנו מתמודדים מול מדינות במצב הרבה יותר טוב משלנו, ושקשה מאוד להתקרב אליהן. להתקרב זה לא להיות כמותן, אלא "לגנוב" מהן מדליה אחת או שתיים במשחקים האולימפיים. מבחינה סטטיסטית, זה באמת הולך ונעשה קשה יותר בכל ארבע שנים, והנתח של המדינות החזקות בעוגת המדליות רק הולך וגדל. במצב שנוצר, אנחנו בארץ צריכים לחשוב פחות על טיפוח הכישרונות הגדולים שלנו, וציפייה גדולה תוך כדי הסתרת העובדה שסיכויי ההצלחה הם בערך 50 אחוז. צריך לחשוב על איך אפשר להביא את הספורט האולימפי בצורה אחרת למשחקי ריו 2016 מכל הבחינות, כמובן שגם מההיבט התקשורתי.

        עוד על היום המאכזב של המשלחת הישראלית

        אין מדליה: צפו בשיוט האחרון של קורזיץ

        קורזיץ בסיום: ”התחושה קשה, רציתי לשמח את כולם”

        מאמן הכדורעף אריה זלינגר בטור מיוחד: די להיאחז בענפים האינדיבידואליים

        ההאשמות ההדדיות מתחילות: איגוד השייט והוועד האולימפי מסיקים מסקנות