פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כקבוצות, לא כבודדים

        במקום להיאחז בענפים האינדיבידואליים, הגיע הזמן שנתחיל להשקיע במשחקי הכדור. מאמן הכדורעף הבכיר אריה זלינגר בטור מיוחד, בו הוא מסביר מאיפה מתחיל כישלון הספורטאים הישראלים, שיחזרו, כנראה, בלי מדליה מלונדון

        לא צריך להיות באמת מופתעים מייבול המדליות הדליל של ישראל בלונדון 2012. במדינת ישראל הספורט הוא לא משהו שיטתי ומובנה מבחינה תרבותית, לא חלק אינטגרלי מהנוף פה. הספורטאים נראים כנטע זר, החברה לא עומדת ברוב הזמן מאחוריהם. הם לא מקבלים תמיכה מספקת, ואם הם מקבלים אותה היא מגיעה בשלב מאוחר מאוד. אין אהדה ולהישגים הם צריכים להגיע בכוחות עצמם. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו מחויבות הספורט כאן לא מגיעה למאה אחוזים.

        איך אנחנו מגיעים בכל זאת להישגים? כי לפעמים מצליח לנו בכל זאת, מדובר בהצלחות רנדומליות בלבד. חבל, כי אם למישהו מגיע לחזור עם מדליה אלה הספורטאים שלנו, וחבל לי שהם לא מצליחים. כמאמן, אני מרגיש שהפשע הכי גדול הוא לא להביא את הספורטאים שלי למדליה. זה מצב מאוד לא נעים להפסיד, ולי באופן אישי עצוב מאוד. אבל מבחינה אובייקטיבית, אנחנו לא זכאים ולא עושים מספיק כדי לקחת מדליה. השוק הפרטי לא משתתף ולא מממן כמו במדינות אחרות, שם תומכים ונותנים כספים. כאן? רק במקרים יוצאי דופן ספורטאים זוכים למימון כמו אריק זאבי. אז למה בעצם אנחנו צריכים לראות את עצמנו זכאים?

        כדי ליצור משהו אמיתי ועקבי צריך לעשות חריש עמוק מבחינה ארגונית ופילוסופית. יש לבצע חלוקת כספים ושינוי בחשיבה. במדינות בהן עבדתי - ארצות הברית, הולנד ויפן - כל המערכת נראית אחרת ואנחנו צריכים ללמוד מהמדינות הללו ולחשוב כמוהן. האנשים שבראש המערכת צריכים לעשות חושבים ולבדוק האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה, כי במצב הקיים המערכת שלנו לא בנויה לייצר אלופים. לפני 45 שנים עבדתי כמאמן צעיר, ואז הבנתי שאין כאן עתיד. ידעתי שיום אחד אחזור ואנסה להביא את השינוי, חזרתי ועכשיו אני מנסה לעשות אותו. התחלתי לאמן לפני חמש שנים את הבנות שלנו בכדורעף, ואחרי שהעפלנו שלוש שנים לאליפות אירופה, אנחנו מתכוננים לזו שתחל בעוד חודש. זו הדרך היחידה – עבודה שחורה יומיומית ומחויבות של 100 אחוז מצד הספורטאי ולספורטאי. בארץ ההדדיות הזו חסרה. אני מאמין מאוד בנוער, פחות במערכות שצריכות לטפח אותו.

        עד כה, התמקדנו בעיקר בענפים האינדיבידואליים ושמנו אותם למטרה להביא לנו מדליה. אני חושב שכדאי לשנות קצת את החשיבה ולהכניס את משחקי הכדור למדיניות האולימפית שלנו. מאז נבחרת הכדורגל בשנות ה-70 לא הייתה לנו נבחרת כדור במשחקים. בענפים הקבוצתיים יש יותר מקום למקריות, יותר משחקים ואפשרויות להגיע רחוק. דוגמה רלוונטית היא טניס הזוגות. מכל הענפים דווקא אנדי רם ויוני ארליך, שלא עמדו בקריטריונים וקיבלו כרטיס חופשי למשחקים, עשו הפתעה אדירה. בספורט הקבוצתי החזק לא בהכרח הוא שמנצח – יש יכולות לחימה וטקטיקה שלא יופיעו בריצה, בשחייה ובמקצועות הבודדים האחרים. אם מוסיפים לכך את העובדה שקשה להתחרות בענפים שהציון בהם נקבע על פי שיקול דעת של השופטים בשל הבעיה המדינית של הספורטאים שלנו, זהו בדיוק הזמן שבו צריך לחשוב קצת אחרת.

        אריה זלינגר הוא מאמן נבחרת הנשים של ישראל בכדורעף מ-2007. בעבר אימן את נבחרות הגברים של ארצות הברית והולנד, אותה הצעיד לזכייה במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה ב-1992.

        עוד אכזבה: לי קורזיץ לא הביאה מדליה

        קורזיץ: "התחושה קשה, רציתי לשמח את כולם"

        גילי לוסטיג, המנהל המקצועי של המשלחת, מודה: "כישלון של כולם"