איך נראים הביצועים שלהם?

ברלד כבר לא יוכל לצחוק עליו

עם שליטה בקצב, התלהבות במידה ושפה עשירה מאיר איינשטיין מסתמן כגיבור לונדון. בן זילכה ממשיך לנתח את שידורי ערוץ 1

בן זילכה

אחרי שבוע של מנות ראשונות ומתאבנים, למעט מנה גדושה של מייקל פלפס ברוטב גרטל, התחילו להגיש אתמול בלונדון את העיקריות. השדרים הישראלים, כמו ספורטאים מיומנים, התאימו את עצמם לשלבים המכריעים. אמנם אורי לוי עדיין משדר בטון לאה של מי שראה כבר יותר מדי, אבל מירי נבו ומאיר איינשטיין נותנים הופעה שבהחלט שווה מקום על הפודיום.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה
פורחת הרחק מאילדיס. נבו (צילום: יוסי צבקר)

האמת היא שנבו מפגינה יציבות מרשימה לאורך כל התחרויות ושומרת על רף איכות בדרגת קושי ששווה עוד כמה עשיריות נקודה בציון הכללי באולם ההתעמלות. נבו רהוטה, שולטת בחומר, עניינית ולא מתלהמת, אך עדיין מתבלת את השידור במינונים נכונים של רגש. בחדשות הספורט היא נוטה להתבלבל כשהשיחה לא תואמת את ציפיותיה או שאיזו שנינה חולפת לה מעל הראש, אבל בין המקבילים, סוס הקפיצות, הסלטות והצוקהרות היא נינוחה כבביתה שלה.

אפילו בתחרות הטרמפולינה היא הצליחה לשמור על עניין סביר, והשכילה לנדב מספיק פרטים טכניים על הענף (הידעתם שיש קרן לייזר שמודדת את זמן השהייה באוויר ושהפעם הרשת צפופה יותר מהאולימפיאדה הקודמת ולכן קפיצית יותר? זיבי ידעתם) כדי שגם הספקנים שבין הצופים ישתכנעו שאכן מדובר בספורט. אמנם בגמר הקרקע בגברים היא לקתה בתסמונת ההוא-שבא-אחרי-שהישראלי-עושה-פדיחות, כלומר דקות השידור המתות אחרי שהלכה מדליה, אבל ברגעים לפני ששטילוב עלה למזרן ובמהלך התרגיל עצמו, היא בנתה מתח שהולם את המעמד והצליחה להימנע משמאלץ פטריוטי מוגזם.

לא מזייף ברגע האמת. איינשטיין (צילום: קובי אליהו)

יום לפני כן הפוקוס עבר אל אצטדיון האתלטיקה ומאיר איינשטיין, שהעביר שידור יפה מאוד של גמר ה-10,000. גוון הקול שלו והטון הגברי המוגזם נותנים לעיתים רושם של אובר-אקטינג, אבל ברגעי האמת, שהדרמה אכן בשיאה, איינשטיין לא מזייף. אפשר לשים לב שעוצמת הקול שלו והאינטנסיביות של השידור תואמות ברגעיו הטובים את רחש הקהל באצטדיון.

בסיום המרוץ הפרשן גלעד ויינגרטן עוד ניפק את המשפט "לגזע הלבן יש בהחלט למה לצפות" אחרי שחיוור פנים אמריקאי הצליח להשתחל לשלישייה המובילה במירוץ, אבל בלילה שאחרי, בתום גמר ה-100 מטר, איינשטיין כבר שמר את מילות הסיכום לעצמו. את 9.63 השניות של המרוץ הוא העביר בדיוק בקצב הנכון, וגם דאג להשאיר לעצמו מספיק מרווח נשימה לאורגזמה. אחרי שבולט חצה את הקו הוא סיכם את האירוע במילים: "מי קבר את המלך?!", שלכדו היטב את מהות הסיפור. קצת חבל שאיינשטיין וויינגרטן פספסו את הדמעות של אספה פאוול, שישב שפוף על המסלול, אחרי שסיים את המרוץ שתי שניות אחרי כולם והביט בעיניים כלות בחבריו חוגגים, אבל גם הבמאי האנגלי בקושי זרק בו מבט. כמה סיפורים קורעי לב התפספסו במהלך ההיסטוריה בשל היותה סיפור של מנצחים?

את סערת הרגשות האמיתית לא ראינו. שטילוב (צילום: קובי אליהו)

על רקע המופעים המוצלחים בתחרויות עצמן, בולטת הבטן הרכה של הערוץ הראשון במשדרים, וזה בעצם כל מה שמסביב. אין מספיק כתבות רקע מעניינות, אין ביטוי לסיפורים שמסתתרים בשולי התחרויות, אין ליווי של ספורטאים ברגעי הפנאי שלהם ובעיקר אין ראיונות בזמן אמת. ייתכן שקיימות מגבלות שכפו המארגנים על הזמני הראיונות, אבל גם אם לא ניתן לתחוב מיקרופון לפיהם של הספורטאים רגע אחרי שהם ירדו מהמכשיר או עדיין נוטפים מים, קשה להתעלם מכך שאת שטילוב, כמו את לי קורזיץ ואריק זאבי, קיבלנו בשלבים האחרונים של סערת הרגשות, הרבה יותר מדי זמן אחרי שהם סיימו את התחרות והספיקו לשקול מילים. לוואקום הזה נשאב בטבעיות ערוץ הספורט, שמקיים פאנלים מעניינים באולפן האולימפי שלו, שמשתתפיהם משלימים את התמונה בפרשנויות מעניינות, כתבות צבע ואנקדוטות, שנלקחות אמנם לא פעם משולי האירועים, אך בלעדיהם האולימפיאדה היא סיפור חלקי מאוד.

לכל טורי ביקורת הטלוויזיה של בן זילכה מהאולימפיאדה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully