עוד שיא עולם בבריכה

זה לא אמור היה להיות כך לפני לונדון 2012. דיברו על לוכטה, חיכו לכישרונות הצעירים שלהטו לפני המשחקים, הזכירו שאת שיאו פלפס גירד כבר לפני ארבע שנים. אבל הנה, עם סיום תחרויות השחייה מייקל פלפס הוא שוב הגיבור הגדול של הבריכה. פשוט בלתי נתפש.

זה עוד פחות נתפש, כאשר נזכרים שפלפס החל את האולימפיאדה בצורה לא כל כך טובה, עם המקום הרביעי ב-400 מעורב. משם הוא כבר המשיך למדליית זהב בשליחים (4X200 חופשי), כסף בשליחים (4X100 חופשי), כסף אישי (200 פרפר), זהב אישי (100 פרפר) וזהב אחרון במשחה שליחים האחרון במוצאי שבת (4X100 מעורב). בדיעבד, אנחנו יודעים שפלפס בא לתחרות בכושר פחות טוב מזה שהיה בו בבייג'ינג, וגם הוא ידע את זה. לכן הוא נמחק מה-200 חתירה, כי חזה את הצפיפות בפסגה שם וצדק. אפילו לוכטה הגיע רק רביעי במשחה הזה. פלפס צדק לכל אורך הדרך והתנהלותו המחושבת נוכח המציאות החדשה הייתה מופתית.

קשה לספורטאי שכבש את פסגת שאיפותיו (שמונה מדליות זהב בבייג'ינג) והגיע למקסימום מדליות שיכול שחיין להגיע להמשיך הלאה. איך אפשר להמשיך להתאמן כל כך קשה? מאיפה הכוחות? שחייה זה ספורט משעמם, מאוד משעמם, תאמינו לי. עשיתי חישוב: בכל יום שחיין אולימפי עושה בין 400 ל-600 בריכות. הלוך חזור, הלוך חזור. אז חוץ מהקושי הפיזי באימון, קיים גם קושי מנטלי עצום. ההתמודדות עם ה'לבד' של כל שחיין ושחיין היא אדירה. לכן, לדעתי ההתמדה של פלפס במשך 12 שנים של אימון אינטנסיבי, היא מוערכת בצורה בלתי רגילה. אני חושב שחלק גדול מאוד מהכישרון שלו הוא היכולת להתמיד כל כך הרבה שנים באימונים קשים. זה מה שמייחד אותו ועושה אותו לגדול כל כך.

פלפס זכה בשני משחים בזהב אולימפי שלוש פעמים ברציפות על פני שמונה שנים: גם ב-200 מעורב אישי וגם ב-100 פרפר. שלוש אולימפיאדות, שלוש פעמים מקום ראשון. זה נשמע מאוד ספציפי, אבל הוא נמצא הרבה מעבר לשני המשחים האלה, פלפס הוא שחיין מגוון מאין כמוהו. בתוך מקצוע השחייה יש המון "מקצועות" שונים. חוץ מארבעה סגנונות שונים, בכל סגנון משתמשים בשרירים אחרים ולכן, בדרך כלל כל שחיין מתמקצע בסגנון אחד. יש גם מרחקים שונים, החל מ-50 מטר, שזהו ספרינט טהור (המקביל ל-100 מטר ריצה) וכלה ב-1,500 מטר (המקביל ל-5,000 ריצה). גם שם זו יכולת אחרת. זה שמייקל פלפס יכול לנצח כל כך הרבה משחים, עצם הרב גוניות שלו, הופכת אותו למיוחד עוד יותר. כמה פעמים כבר אמרנו מיוחד?

בסיום מקצה השליחים האחרון, המצלמה מן הסתם התמקדה בו. הבמאי חיפש הבעה של שמחה ומצא אותה. אצל פלפס לא קשה למצוא אותה. אצלו שמחת הניצחון היא עצומה, היא אמיתית, היא בלתי נגמרת. היא המנוע שדחף אותו לעשות את כל הדברים בהצטיינות לא אנושית במשך 12 שנים רצופות.

היו כמובן עוד המון גיבורים, שכל אחד ודאי ירצה להזכיר לי בטוקבקים. מיסי פרנקלין ויאניק אנייל, רבקה סוני ודיינה וולמר, אבל חוץ מפלפס בחרתי לציין דווקא את סון יאנג הסיני, שהשלים בלונדון את הפריצה האדירה לתודעה העולמית, אותה החל השנה. גם כאן, הרב גוניות היא שעושה את ההבדל הענק: יאנג ניצח את ה-400 וה-1,500 מטרים חופשי וזכה במקום שני ב-200. הנה שחיין מוכשר מאוד, שיכול לשחות גם ספרינט ארוך וגם את המרחק הארוך ביותר. מופלא.

בנוסף לכישרון יוצא דופן, אפשר לעשות זאת רק בעזרת המון אימונים ואנחנו יודעים שבסין יודעים לעבוד קשה. כמו במזרח אירופה לשעבר, גם שם מה שהמאמן אומר הוא קדוש. ליאנג יש כושר אדיר, ראינו ב-1,500 את הכוח שלו, כאשר פתח מהר יותר משיא העולם, השאיר את כל מתחריו הרחק מאחור ואף סיפק פיניש אדיר וסיים עם שיפור של שלוש שניות לשיא עולם. מדהים, מדהים, מדהים. כמו במקרה של פלפס, דמעות השמחה בסיום הן דמעות של ווינר, של עילוי. שווה לסבול בשביל מדליית זהב אולימפית. יאנג היה חלק ממשלחת סינית איכותית מאוד, שהציגה תופעה חסרת תקדים כמו שיוון יה, ששחתה חתירה יותר מהר מגבר ב-400 מעורב וזכתה בזהב. משלחת השחייה מסין הרשימה מאוד בלונדון. בייג'ינג 2008? זו גם בייג'ינג 2012.

לקטגוריה הישראלית הגיוני יותר לבחור ביעקב טומרקין, אבל אני בוחר במאמן הנבחרת הישראלית. החוויה האולימפית שלי, בעיקר סידני 2000, חקוקה לי טוב מאוד בראש. אני זוכר את האווירה בכפר האולימפי, את האווירה בבריכה לפני ואחרי המשחים, את המשלחות השונות, את המשלחת שלנו ואת שאר הספורטאים הישראלים מהענפים השונים, חוזרים למתחם שלנו אחרי כל תחרות ברחבי העיר. חולקים חוויות, ניצחונות, הפסדים ואף כישלונות. כולם כמקשה אחת, באים למטרה מסוימת ומנסים להשיג אותה, להביא הישגים. כל ספורטאי לעצמו ולמדינה הקטנה שלנו.

מי שעבר את זה, יודע כמה הארגון, האימון, התכנון והמוח שמעל, עושים לא מעט מההבדל. לכן, את המדליה המסכמת שווה וצריך להעניק לליאוניד קאופמן, שאחראי באופן אישי לשלושת הגמרים שנבחרת ישראל הגיעה אליהם באולימפיאדה (שליחים ב-1996, שלי ב-2000 ושל טומרקין ב-2012). הפעם הוא לקח משלחת עם המון ציפיות והכין אותה היטב. המשלחת שלו התחילה בצורה מעט מגומגמת את התחרות והוא ייצב אותה. עכשיו אנחנו רוצים מדליה בריו. רק אנשים כמו קאופמן יכולים להצדיק תיאבון כזה.

גם ערב הפרידה מהבריכה בלונדון לא אכזב. ההולנדית רנומי קרומובידיויו, שניצחה את ה-100 חופשי, עשתה זאת גם במקצה הספרינט הקצר יותר והיא בסך בת 21, בסך הכל 1.80 מטר, בסך הכל 69 קילוגרם. מקצה ה-1,500 ריגש גם מעבר לסון יאנג, שקבע כאמור שיא עולם. פארק הקוראני פתח מהר מאוד, לקח הימור שלא השתלם ובסוף נגמר לו הכוח. מלולי הטוניסאי, ששמר כל הזמן שלא יברח לו, עקף אותו לקראת הסיום וסיים שלישי אחרי סון וקוקרון הקנדי, ששמר על המקום השני לאורך כל המשחה.

ב-4X100 לנשים, לארצות הברית היה קשה מאוד שלא לנצח. אבל גם בלי תחרות ממשית הן הצליחו לקבוע שיא עולם מרשים. עם שחיינות כמו פרנקלין, סוני, וולמר ושמיט, זה בהחלט אפשרי. בהמשך למשחה הזה, ב-4X100 גברים, ארצות הברית הוכיחה לגמרי את העליונות שלה בכל הקשור לספרטינרים. מדובר במשחה מאוד יוקרתי, שסוגר כל תחרות חשובה מאליפות אירופה, דרך אליפות עולם ועד אולימפיאדה והאמריקאים שימרו את היסטוריית הניצחונות שלהם גם בלונדון. גריברס פתח פער בגב, הנסן ופלפס שמרו עליו בחזה ופרפר, וניית'ן אדריאן הגדיל אותו בחתירה. רק מאית משיא אולימפי, אבל הרבה מעל כולם בגזרת הספרינטים.

לא נשכח את הצעירים שהפתיעו אותנו לטובה בלונדון 2012. הרבה צעירים זכו במדליות ועקצו שחיינים וותיקים יותר, שהיו הפייבוריטים לניצחון. ראינו את יה הסינית (בת 15), פרנקלין (בת 17), יאנג הסיני (בן 20), מאנודו הצרפתי (בן 20), רוטה הליטאית (בת 16) ואנייל הצרפתי (בן 20). כל השמות הנ"ל זכו בזהב. עם שמות כאלה, מותר לבנות כבר על הצעד הבא ברמה של השחייה העולמית, בריו 2016. מעניין מי מהם יצליח לשמר את הפריצה עד האולימפיאדה הבאה ומי יפנה את מקומו לצעיר מוכשר חדש.

הבריכה האולימפית ננעלה עם עוד ערב מדהים

אולימפיאדה לונדון 2012 בוואלה!