צפו בתקציר הערב הנהדר באדיבות ערוץ 1
עריכת וידאו: מיכאל ברגמן
הטירוף הבריטי
אחרי שהמארחים פתחו את המשחקים האולימפיים חלש יחסית, והשתפרו בהמשך, הם נהנו מערב חלומי ביום התחרויות השני של האתלטיקה. הצפי היה לשתי מדליות זהב של ג'סיקה אניס ומו פראח, אבל מי שגנב את ההצגה לשני הכוכבים הגדולים של האתלטיקה הבריטית היה הקופץ לרוחק גרג ראת'רפורד. הוא לא סתם ניצח, הוא באמת הקופץ הטוב בעולם הקיץ והוא הוכיח את זה במשך כל העונה. זו אולי לא תוצאה שהתרגלנו לראות בגמרים אולימפיים, אבל זו היסטוריה.
ראת'רפורד הוא הקופץ האירופאי הראשון שזוכה בזהב אולימפי מאז משחקי מוסקבה 1980 אותם החרימו האמריקאים. אם לא נחשיב את המשחקים ההם, הפעם האחרונה שבה אירופאי ניצח בתחרות הקפיצה לרוחק האולימפית הייתה ב-1964, אז היה זה גם אתלט בריטי- לין דייויס. עוד נקודה מעניינת בנושא גרג ראת'רפורד, ספורטאי עילוי שהוא גם מהיר וגם בעל ניתור גבוה במיוחד: בדיוק כמו אדם ג'מילי הצעיר, ששיחק כדורגל בצ'לסי, וכמו מו פארח שחלם לשחק בארסנל, גם ראת'רפורד חלם להיות פעם כדורגלן, באסטון וילה, אבל אנשי ספורט מקצועיים ידעו לכוון אותו לענף הספורט הנכון עבורו. בדיוק כמו השניים הקודמים, גם הפעם זה עבד דוגמה טובה למשהו שצריך לעשות גם במקומות אחרים בעולם, בטח שבארץ.
ג'סיקה אניס היא מקרה קלאסי של קתי פרימן, בגרסת בריטניה בלונדון 2012. בת לנישואי תערובת משפילד, ה"בייבי" של כל אוהדי הספורט בבריטניה וגם אלה שלא, אם תרצו ה"אריק זאבי" של הבריטים. היא הכי אהובה כאן, היא הכי מרגשת כאן. כולם ידעו שהזכייה שלה בקרב השבע תהיה אחד הסיפורים המרגשים במשחקי לונדון 2012. הדבר היחיד שפגע מעט באנרגיות שהגיעו מהיציעים הוא שכולם כבר ידעו שהיא אלופה אולימפית עוד לפני המקצוע האחרון, ריצת ה-800.
היה צריך לקרות משהו נדיר במיוחד כדי שהיא לא תזכה בזהב, והקהל הבריטי הגיע לאצטדיון האולימפי בידיעה שהוא חוגג את זכייתה. זה קצת פחות מטורף מזכייה אחרי ניצחון דרמטי, אבל זה היה מרגש ועוצמתי. מה גם שאניס, כמו ספורטאית ענקית, רצתה לעשות את זה הכי יפה שאפשר ופתחה את מבעריה גם בריצת ה-800, למרות שהיא בכלל לא הייתה חייבת לנצח ויכלה להרשות לעצמה לחלק את כוחותיה בצורה קצת יותר אחראית. היא נתנה לקהל ששבר את שיא הדציבלים עד עכשיו בלונדון את השואו הטוב ביותר, וחגגה יחד איתו ערב מופלא.
אבל עם כל הכבוד לאניס וראת'רפורד, שום דבר, אבל שום דבר לא השתווה לריצת ה-10,000 מטר לגברים. מו פראח הוכיח שהוא הווינר הגדול מכולם. היו לו הרבה יותר מתחרים מאשר לשני הבריטים המאושרים האחרים. התחרות שלו הייתה הרבה יותר צמודה, הוא היה צריך לגבור על אתיופים (האחים בקלה), על קנייתים ואריתראים. בסופו של דבר, הסומלי שברח עם אביו לאנגליה בגיל 8 ועבר להתאמן לאחרונה בארצות הברית, סיפק את אחד הספרינטים היותר ארוכים ויותר מרשימים בתולדות ריצת ה-10,000 במשחקים האולימפיים.
בסוף, הוא חלק את הרגעים הראשונים של הזכייה שלו עם חברו הטוב ביותר לאימונים, גיילן ראפ האמריקאי. קשה לדעת ממה להתלהב יותר מהנחישות והווינריות של פראח הגדול, או מההישג המדהים של ראפ הלבן, שגם הוא גבר על כל האפריקאים וסיים שני בזמן מדהים. בכל מקרה, מו פראח הוא הכוכב הגדול של הערב הזה ויעידו על כך התמונות שלו חוגג עם אשתו ובתו על המסלול בזמן הקפת הניצחון שלו. מי שנמצא כאן יכול להבין עד כמה זה נדיר, הרי האנגלים שונאים לחרוג מהחוקים ולתת למישהו להיות על המסלול. במקרה של פראח, אין חוקים.
הגרסה הנשית ליוסאין בולט
עד כמה שזה נשמע מצחיק, נראה ששלי אן פרייזר הייתה בשנים האחרונות קורבן למסע המטורף של יוסאין בולט. אחרי הכל, היא הלכה לגמרי בדרכו, ללא שיאי עולם אבל עם תוצאות נהדרות. היא ניצחה את ריצת ה-100 במשחקי בייג'ינג 2008, עשתה זאת גם באליפות העולם ב-2009 בברלין, והייתה קצת פחות יציבה בשנתיים האחרונות. ובכל זאת, היא הגיעה ללונדון כבעלת תוצאת השנה בעולם למרות שכרמליטה ג'טר שכנעה קצת יותר, והתעלתה מעל כולם בריצת הגמר עם זמן מדהים של 10.75 שניות. ובכנות, כמה מכם זוכרים שהיא הייתה אלופה אולימפית וגם אלופת עולם?
ככה זה, קורבן של העומק של האתלטיקה הג'מייקנית. כרמליטה ג'טר דווקא סימלה בתקופה האחרונה את ההתאוששות של האתלטיקה האמריקאית בגזרת הספרינטים, אבל היא לא הצליחה לשחזר בלונדון את מה שהיא עשתה באליפות העולם האחרונה. הג'מייקנים, ובמקרה הזה הג'מייקניות חוזרים להכות באמריקאים המתוסכלים, ויהיה מאוד מעניין לראות איך זה יימשך בריצות ה-200 וה-400 לנשים, שם דווקא מהמרים על שליטה אמריקאית.
סופר פליקס
מי שמחפש סיפור טוב ליום ראשון בתחרויות האתלטיקה פרט לגמר ריצת ה-100 מטרים לגברים, קרוב לודאי שימצא אותו בגמר ריצת ה-400 משוכות לגברים. לפני המשחקים האולימפיים כתבנו על קרב משולש בין חאבייר קולסון, שנראה כמו הרץ הטוב בעולם כיום למרחק הזה, מול אלוף העולם הבריטי דאי גרין וברשון ג'קסון האמריקאי. ג'קסון לא עבר את המבחנים האמריקאים, גרין נראה מתקשה לעמוד בלחץ כמו בריטים רבים, וקולסון עושה את שלו. לא לקחנו בחשבון אתלט מופלא בן 35, פליקס סאנצ'ס, האלוף האולימפי מלפני שמונה שנים.
בשנים האחרונות הוא נראה כמו כוכב שצריך לפרוש. הוא סיים חמישי במשחקים האולימפיים בבייג'ינג ולא עמד על הפודיום בשתי אליפויות העולם האחרונות. לא ספרנו אותו כי השנה הוא רץ רק 48.56 שניות והיה איטי כמעט בשנייה מתוצאת השנה של קולסון. בערב אחד, הוא הזכיר לנו למה קוראים לו "סופר פליקס" ולמה אהבנו אותו כל כך לפני הרבה זמן. לא רק שהוא היה המהיר ביותר בחצי הגמר, הוא גם שיפר בשתי מאיות את תוצאת השנה בעולם של קולסון וב-80 מאיות את תוצאת השנה שלו, 47.76 שניות איזה גמר מופלא צפוי לנו בריצה הזאת, שתסתיים בוודאות בסיפור אדיר: הפורטוריקני שיעשה היסטורי, הדומיניקני שיהפוך לגיבור אולימפי דגול או אולי בכל זאת הבריטי, שירעיד את היציעים באצטדיון האולימפי.
הישראלים
מצד אחד, המקרה של דונלד סנפורד מזכיר את זה של השחיינית ורד בורוכובסקי, שנקרעה לה המשקפת לפני המשחה החשוב בחייה במשחקי אתונה 2004. מצד שני, חשוב לזכור שסנפורד לא פישל. הוא רץ 400 מטר בזמן מצוין של 45.71 שניות, הטוב ביותר שלו השנה. הוא היה רחוק ב-10 מאיות בלבד מהיסטוריה ישראלית בתחרות אתלטיקה אולימפית, על המסלול. על 10 המאיות האלה שהתפספסו בגלל סיפור אחר, חייבים עדיין להתעכב.
ברגעים הראשונים, כשראינו את סנפורד נסער ומתווכח עם המתנדבים הבריטים עוד לפני הריצה שלו, זה נראה היה כמו תירוץ אחד גדול. אלא שבזינוק שלו ממסלול 2 הפנימי, שהיה קרוב מאוד למקום מושבי, זיהיתי ממש בצעד הראשון שנראה כמו חצי מעידה, שהנעליים החלופיות באמת לא היו נוחות לו. לאור התוצאה שקבע, זה רק חידד את העובדה שהוא הגיע למשחקים האלה ממש בכושר שיא, ושהוא כיוון לרוץ כאן תוצאה קרובה יותר לשיאו האישי, כלומר 45 שניות וכמות נמוכה של מאיות, מה שכמובן היה מעלה אותו לחצי גמר. אלא שסנפורד יכול לבוא בטענות קודם כל לעצמו. הטענות שלו על גניבת הנעליים צריכות להיות מכוונות קודם כל אליו.
רובנו, הישראלים, עברו שירות צבאי, אפילו שירות צבאי קשה ואנחנו גם עובדים בעבודות קשות ומלחיצות. זה לא תמיד קורה, אבל יצא לרבים מאיתנו לעבור רגעים שבהם אין מקום לטעויות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בטעויות כל כך קריטיות הכי קריטיות שיכולות להיות. לימדו אותנו בצבא לא לעשות את זה. סנפורד אמנם לא היה בצבא, אבל קשה להבין איך קרה לו דבר כזה. הוא טוען שגנבו לו את הנעליים מתוך התיק שהיה סגור, בזמן החימום רגע לפני הריצה שלו.
משהו כאן לא מסתדר, גם אם גונבים לך את הנעליים, אתה חייב לדעת איפה הן נמצאות כל הזמן ולפקח עליהן לפני 45 השניות החשובות בחייך בדיוק כמו שאנחנו בודקים אלף פעמים שהדרכון עלינו לפני הטיסה. אז סנפורד לא הצליח לטוס אל חצי הגמר שהיה בהישג יד, אבל הוא יסיים את המשחקים האלה עם לקח חשוב מאוד לקראת העתיד. לקח חיובי, בכל הקשור ליכולת. אבל לקח שלילי בכל הקשור לאחריות ורצינות.
ג'יליאן שוורץ? טוב, עליה אין יותר מדי מה להגיד. היא הגיעה לתחרות הזאת בכושר שלא שווה עלייה לגמר, וגם סיימה אותה בצורה הזאת. זה היה די ברור לכולם, היא לא אכזבה אף אחד, וגם לא הועילה לאף אחד. בסוף התחרות שלה, אחרי שהיא מותשת מחודשיים של הכנות באירופה וסידורים בישראל, היא אמרה לנו "אני סוף סוף נוסעת הביתה". הביתה זה כמובן לארצות הברית, מה שהזכיר לי למה מעולם לא התעניינתי בה יותר מדי למרות שמדובר בבחורה מאוד נחמדה.
