כשאריק זאבי סיים את דרכו מוקדם מהצפוי לפני ארבע שנים בבייג'ינג, הוא יצא המום מהאולם, חלף על פני העיתונאים הישראלים, והוציא את הכל החוצה בזמן ראיון. הפעם, כשההופעה האולימפית שלו נמשכה פחות מדקה, הוא יצא מהאולם כשהוא ממרר בבכי. מאחוריו עמד מאמנו שני הרשקו, שנראה כאילו ראה רוח רפאים. כשהשופט בקרב בין זאבי לפיטרס סימן לאיפון בגלל כניעה של זאבי, הרשקו נותר במקומו והניח את כפות ידיו על פניו. גם כשזאבי צעד לכיוונו כדי לרדת מהמזרן, הוא נשאר עם כפות הידיים על הפנים והתבונן בחניכו בהלם. רק אחרי כמה שניות ירד לו האסימון והוא ניסה לחבק אותו. כמו הרשקו, גם זאבי לא ממש הבין מה קרה כשהקרב הסתיים. הוא כרע על ברכיו. נראה שרק השופט הבין מה קרה שם. הצד באולם שקרוב למזרן מספר 2 בו התמקם הקהל הישראלי השתתק לגמרי. היו שם אנשים שהגיעו במיוחד מהארץ כדי לראות אותו בכל זאת, גיבור לאומי אבל האנשים האלה לא זכו לראות אפילו את תקריב פניו על מסכי הענק באולם. אפילו דימיטרי פיטרס קר הרוח היה בהלם. כבר כמעט שבוע שהוא מנסה לעכל את ההגרלה הקשה שנחתה עליו במשחקים האולימפיים.
שעה מתום הקרב, קצת אחרי ששני הרשקו סיפר לעיתונאים איך שום דבר ממה שהוא אמר לזאבי לא ניחם אותו, הג'ודוקא ניאות לדבר עם התקשורת. תוך שתי דקות מבינה הילה דוידוב מהיחידה לספורט הישגי שהדבר החשוב ביותר לא נלקח מחדר ההלבשה הטישו. פתאום משפחתו של זאבי מגיעה, ובתו הקטנה קופצת עליו. היא נראית קטנה מדי בשביל להבין למה אבא בוכה, או בשביל להיות מאוכזבת בעצמה. אבל עושה רושם שהיא מבינה טוב מאוד מה קורה מסביב. היא בכלל עושה פרצופים ומנסה לגונן על אבא שנאלץ להתמודד עם שאלות קשות, או יותר נכון לספק תשובות לא קלות. היא מאוכזבת, רואים את זה עליה, גם על אשתו רוית. היא חיכתה לרגע הזה. הרי לא קל להיות בת זוג של ספורטאי, אבל היא בטח לא רוצה לראות את בעלה פורש בצורה כזאת. יותר מזה, זאבי מרגיש (גם הדגיש את זה שוב ושוב) שקשה לו שכך נראה הקרב האחרון שלו, שזה מה שיזכרו ממנו אחרי כל מה שהשיג. הוא מודה שהוא רוצה לפרוש כמו ווינר, כמו שניסו לרמוז לו לעשות לפני כמה שנים. יהיה מעניין לראות מה יהיה איתו, אבל נראה שבקרוב הוא ישים לב לכך שהאכזבה שלו, והרחמים העצמיים שלו, יישארו רק איתו. זאבי הוא ספורטאי מסוג נדיר, שמדינה שלמה מכירה ומדינה שלמה לא תקרא לו "לוזר", גם הם הוא פישל בגדול בשתי אולימפיאדות ברציפות.
כבר לא "מעצמת ג'ודו"
זו פגיעה אנושה במעמד הג'ודו. אולי לא ציפו מהג'ודאים (לא כולל הג'ודאית) הישראלים ליותר מדי במשחקים האולימפיים, ונכון שהמאמן הלאומי אורן סמדג'ה אמר כבר לפני שנתיים שהמטרה העיקרית שלו היא בניה לטווח ארוך לקראת משחקי ריו 2016. ועדיין, אחד משני ענפי הספורט האולימפיים המוצלחים ביותר של ישראל נפגע בגדול. בענק. לא רק שאליס שלזינגר הייתה רחוקה מהמדליה שכולם ציפו לה, אריק זאבי אכזב בענק, גולן פולק הודח בקרב הראשון, טומי ארשנסקי וסוסו פללשווילי היו "בסדר". זה אומר, סוג של "בסדר" שאפשר לפרש לכל מיני כיוונים.
מצד אחד, זו טבילת אש מוצלחת לקראת פיק שיגיע בעוד ארבע שנים. מצד שני, חוסר יכולת להביא ערך מוסף בתחרות החשובה ביותר בחיים. זו תכונה שראינו אצל הרבה ג'ודאים במשחקים האולימפיים, שהגיעו משום מקום והפתיעו בענק. אצל הישראלים אף אחד לא יצא כוכב גדול, וזה כואב. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהחלה מסורת המדליות האולימפיות של ישראל, שבה אף נציג ישראלי לא נלחם על מדליה במשחקים האולימפיים. ככל הנראה, יהיו לכך השלכות על הענף, שמאז 1992 כל כך הרבה הורים בארץ התגאו לשלוח את ילדיהם להתאמן בו. מי יודע? אולי אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון יהיה ביקוש דווקא ליותר חוגים של התעמלות מכשירים.
