למען הסדר הטוב

יש אין ספור דרכים לקיים את מופע הפתיחה של האולימפיאדה ואף אחת מהן לא חורגת מכללי הטקס. כל תפאורות הענק, להקות הרקדנים, הכוכבים בהופעות האורח, האנשים המעופפים, הזיקוקים והלפידים שבערו לאורך כל ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים, נכנסו בסופו של דבר לאותה תבנית בעלת גבולות קשיחים. כמו טקסים אחרים – חתונה, בר מצווה או טקסי סיום - שגם להם שלל מתכונות ונוסחים, גם טקס הפתיחה האולימפי אין הוא אלא מסמן. ומה הוא מסמן? שהכל בסדר. הכל במקום.

כשם שאדם מאמין משכים מדי בוקר לתפילת שחרית גם בימי שפל וגם בימי רוממות, כך האדם המודרני מקיץ אל קריאת חדשות הבוקר, חוגג מדי שנה את יום הולדתו, ומצפה שהמשחקים האולימפיים יתקיימו גם אם קדמו להם ארבע שנים של מפולות כלכליות, מחאות המונים ומהפכות שהפכו משטרים על ראשם. שהלוא אם לא כן, הרי בוודאי שאנחנו מצויים בעיצומה של מלחמת עולם (בתקופת מלחמת העולם השנייה המשחקים אכן בוטלו) או שהשמיים נפלו. ובכן, השמיים נזרעו באש וזיקוקי דינור אך הם עדיין במקומם. הסדר הישן והטוב עדיין שריר ובריר וקיים.

אם טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג היה מפגן של עוצמה תרבותית ופוליטית, וירטואוזיות ואחידות מחשבה, הרי שהפעם המדיום היה המסר. אחרי הפרק הראשון, שהציג את חיי הכפר הבריטי של ימי ראשית האומה והמעבר הדרמטי לעיר עם פרוץ המהפכה התעשייתית, וגילם את ההיסטוריה של ההמונים, עבר הטקס במעבר חד לעסוק בהיסטוריה של הדימויים. מלאכת הבימוי של החלק הזה בטקס היא לא משימה מורכבת מדי בעידן שבו כל אדם הוא גם דימוי של עצמו בפייסבוק או באינסטגרם.

גיבורי התסריט היו צעיר וצעירה שמצלמים את עצמם ואת חבריהם ללא הרף, ומדווחים, כנהוג בימינו, על כל צעד ושעל בנאליים ככל שיהיו ברשתות החברתיות וזה לזה. מצוידים בטלפון החכם שלהם ובמצלמה הקבועה בו, השניים עורכים מסע בזמן דרך כל המותגים ששיווקה בריטניה לעולם – החל מהרוקנ'רול, דרך הרב תרבותיות וכלה בהומור הבריטי – בדגש על תרבות הפופ. על גבי קוביה גדולה שניצבה בטבורו של האיצטדיון שארבע פאותיה מסכי ענק, גרסה מערבית מודרנית לכעבה של מכה, הוקרנו בזה אחר זה דמויותיהם של הרולינג סטונס, דיוויד בואי, קווין, סקס פיסטולס, פרודיג'י והביטלס. החיים התמזגו בסרט: מיסטר בין (רואן אטקינסון) השתלב עם סצינת הריצה הנודעת מתוך הסרט "מרכבות האש". עוד לפני כן הוא הופיע כאחד מהנגנים על הבמה, אך לא שכח לתעד את עצמו במצלמה הסלולארית. אפילו המלכה נאלצה לחלוק מסך עם אייקון פופ – ג'יימס בונד בגילומו של דניאל קרייג. 007 בשירות הוד מלכותה בקרב על טשטוש הגבולות בין המציאות לדימוי.

שני אלמנטים מפכחים בכל זאת היו בלילה הארוך הזה, שנמתח על פני חמש שעות. הראשון הוא הקריינות של יורם וארבל ואורי לוי, שליוו את הטקס בתיאור יבש בדרך כלל של הנעשה על המסך או בניסיון עודד את הצופים להתפעם (ואכן היו חלקים מפעימים לא מעטים במופע; האדם הסביר לא יכול לעמוד מול עוצמה של ספקטקל שכזה, ולא בטוח שאלו בשורות טובות עבורו) או בהקראת נתונים על המשלחות וחבריהם. השניים הצליחו לעניין לפרקים בסטטיסטיקות מחכימות וארבל זרק מדי פעם הערה אירונית, אבל בסופו של דבר לא היה שאר רוח בשידור הטקס וכל כולו היה יומיומיות הרחוקה מרחק רב מהחגיגיות של האירוע.

השכמת המציאות השנייה והיעילה יותר הייתה הבעת המחאה של המשלחת הישראלית ונציגיה ביציע המכובדים, והפסקת השידורים בערוץ הראשון ל-30 שניות כדי להקרין את תמונותיהם של 11 הספורטאים שנרצחו בכפר האולימפי במינכן. ניתן להתווכח אצל מי נמצא הצדק בסכסוך הישראלי-פלסטיני; מותר אפילו לקיים דיון על הלגיטימיות של פעולות האיבה. ומוטב היה שכתבי הערוץ הראשון היו מביאים בפנינו את מניעיו של הוועד האולימפי לסרב לקיים דקת דומייה לציון 40 שנה לאירוע. אבל דבר אחד חייב להיות ברור: כש-11 ספורטאים נרצחים במהלך המשחקים האולימפיים, הסדר הישן לא יכול להמשיך להתקיים כאילו לא אירע דבר.

לונדון 2012: צפו בשיאו של טקס הפתיחה האולימפי

בבריטניה חוגגים את הטקס: "לונדון הדליקה את העולם"

טקס פתיחת האולימפיאדה: הרגעים הגדולים בתמונות

היום הראשון למשחקים: תשעה ישראלים נכנסים לפעולה