תודה לואל

סיום העונה החולפת טמן בחובו בשורה לא פשוטה עבור לואל דנג. הפורוורד, ששיחק בחלקים רבים של העונה כשהוא פצוע, התבשר כי עליו לעבור ניתוח על מנת להחלים מהפציעה בפרק כף היד. משמעות הדבר הייתה פשוטה: אם אכן דנג ינותח, הוא יאלץ להיעדר מהמשחקים האולימפיים בלונדון. אולם אם ראשי קבוצתו שיקגו בולס היו תמימי דעים בנוגע לסוגיה, השחקן עצמו חשב לגמרי אחרת. "הדבר היחיד שאני יודע כרגע זה שאני הולך לשחק במשחקים האולימפיים בלונדון", הבהיר דנג. "אני נרגש מאוד לקראת המשחקים, זה משהו שאני חולם עליו מאז גיל ילדות ולכן אני הולך להכין את עצמי לזה, גם אם אצטרך לשחק תחת כאבים". דנג התעקש, והבולס, בלית ברירה, התיישרו לפי רצונו. לא שזה לא עשוי לעלות להם ביוקר: דנג ינותח כנראה מיד לאחר המשחקים ועקב כך יחמיץ את החלק הראשון של העונה הבאה ב-NBA.

למרות זאת, קשה להגיד שבבולס היו מופתעים. הם כבר למדו להכיר את המחויבות של דנג לנבחרת הבריטית, שאינה תלויה בדבר. לדנג סיפור מיוחד משלו, אולם הוא קודם כל הסמן העיקרי והבולט ביותר לפרויקט שבריטניה לקחה על עצמה במלוא הרצינות ב-2006: ברמת המיקרו, להפוך לנבחרת כדורסל ראויה שתתחרה בכבוד בלונדון 2012 וברמת המקרו, להעלות את קרנו של הכדורסל כולו בממלכה, שמעולם לא זכה לחשיפה גדולה. ערב פתיחת המשחקים בלונדון נשאלת השאלה: עד כמה גדולה השפעתו של דנג על הכדורסל הבריטי, אם בכלל? והאם הצעדים שננקטים לטובת הכדורסל שם בשנים האחרונות ישנו במאומה את מצבו העגום?

סיפור ילדותו של דנג מזכיר במקצת את זה של סרג' איבקה, שהובא כאן בשבוע שעבר. דנג, שנולד וגדל כינוקא במה שתהפוך בעתיד למדינת דרום סודאן, נאלץ להגר יחד עם משפחתו מהאזור למוד המלחמות עוד בטרם מלאו לו חמש שנים. אביו של דנג, פוליטיקאי בעברו שאף כיהן כמשנה לראש הממשלה, החליט להגלות את משפחתו למצרים עם פרוץ מלחמת האזרחים השנייה בסודן. פורוורד הבולס סיפר לימים כי במצרים חלקו תשעת אחיו שני חדרי שינה והתקיימו ימים שלמים מבלי לאכול.

לאחר ששוחרר ממאסר בסודן, מיהר אביו של דנג למצרים, שם אסף את משפחתו והשתקע בלונדון כשביקש מקלט. לואל בן ה-11 נטמע די מהר בתרבות הכדורגל הענפה והפך לאוהד ארסנל, אך במקביל המשיך להתמיד בכדורסל, הענף בו אחיו הגדולים עסקו גם כן. כבר בגיל 14 דנג עזב את בריטניה לטובת קריירת כדורסל בתיכון בארצות הברית, אולם כפי שניתן היה לראות ברבות השנים, בריטניה נחרתה בליבו לעד. הוא אף חזר כנער לבריטניה על מנת לשחק בנבחרת הקדטים המקומית, בה העמיד ממוצעים דמיוניים של 39.5 נקודות ו-14 ריבאונדים למשחק. ב-2006, כשנקרא לדגל במסגרת התוכנית הלאומית, כלל לא היסס. דנג, שכבר צבר מוניטין רב כשחקן NBA השלים את ההתאזרחות, שניתנה לו בהליך מזורז. נקודת הפתיחה של הבריטים מדרג ב' לא הייתה מבטיחה, אבל דנג היה מוכן לכתת רגליו ברחבי בלארוס ושוויץ ובלבד שיהיה לו חלק מלא מתחילתו ועד סופו של המסע.

החשיבות שהעניק דנג למשימה בלטה עוד יותר על רקע סירוביו החוזרים והנשנים של בן גורדון, יליד לונדון וכוכב NBA בעצמו לשחק במדי הנבחרת. "בן גורדון בורח מלשחק עבור בריטניה במשך שנים, על רקע כל מיני תירוצים שונים ומשונים", אומר עיתונאי הכדורסל פול נילסן. "אולי גורדון לא מרגיש שייך אבל דנג לעומתו לא נולד כאן אבל המחויבות שלו מדהימה. הוא אולי חי כאן רק כמה שנים אבל כבר אמר כמה פעמים עד כמה הוא מעריך את מה שהמדינה הזו נתנה לו. דנג הוא אגדה בעיניי והמעשים שלו מדברים בעד עצמם. הוא היה מוכן לעשות את כל העבודה השחורה ולשחק בדרג ב'".

דנג ובריטניה באו במהירות מרשימה על שכרם. הם העפילו לדרג א' ומשם דנג היה הסיבה המרכזית להעפלתה ההיסטורית של בריטניה לשני טורנירי יורובאסקט ברצף ב-2009 ו-2011. דנג אף הפך לדמות מוערצת בבריקסטון הלונדונית בה שיחק כנער, שם החליטו להדפיס את תמונתו על השטר המקומי, שמהווה תחליף ללירה שטרלינג. למרות זאת, נראה שגם ההישגים הללו לא הצליחו לנפץ את תקרת הזכוכית של הכדורסל באי הבריטי ככלל, בו הכדורסל נותר ענף משני בהחלט. "יום יבוא והציבור הבריטי יקלוט פתאום את לואל דנג ואולי אז הוא יצטער על כך שלא עקב אחריו מספיק בעבר. אולי הוא יתחרט על זה שלא הפך אותו לפנים ולסמל של המשחקים האולימפיים", כתב לאחרונה העיתונאי ברנדן גלאגר ב"טלגרף".

"באמת, יש בסיפור של דנג את כל המרכיבים הנכונים", ממשיך פול נילסן. "הוא יכול להיות זה שמייצג סקטור שלם של מהגרים בבריטניה. הוא הקריב הרבה בשביל המדינה. הוא יכול היה להיות דמות איקונית עבור רוב האנשים. לכן, אני חושב שהוא אולי מהווה דמות לחיקוי, אבל אני לא חושב שביכולתו להיות הכוח המניע של הכדורסל בבריטניה".

הישגיה של הנבחרת מצביעים על שיפור משמעותי, אולם זהו לא המישור היחיד בו פעלו בבריטניה על מנת להביא את הכדורסל לציבור הרחב. חניכת הארנה O2 בלונדון בשנת 2007 הייתה זו שנתנה את האות למספר אירועי כדורסל בקנה מידה גדול ששוחקו בה. משחקיהן של קבוצות ה-NBA כחלק מהטור השנתי באירופה הועתקו ללונדון ונחלו הצלחה מסחררת, לפחות מנקודת מבט שיווקית: למפגש בין בוסטון למינסוטה ב-2007, למשל, נחטפו כל 20,000 הכרטיסים שלושה חודשים בטרם המשחק. האולם אף התמלא מפה לאוזן בצורה דומה בשלושה משחקים נוספים מהסוג הזה, בין קבוצות NBA.

כמו כן, הפתיע מזכ"ל היורוליג ג'ורדי ברטומיאו והודיע רק לאחרונה כי אירועי הפיינל פור בעונה הקרובה וכנראה גם בעונה שלאחר מכן, ייערכו במתקן היפהפה. "כל אלו, בנוסף להתקדמות של הנבחרת בהחלט מקדמים את הכדורסל בבריטניה, אבל צריך לזכור שאלו רק דברים קטנים ויחסית שוליים במכלול הדברים", מבהיר פול נילסן. "האירועים הללו יוקרתיים ומרגשים, אבל אי אפשר לבנות מסורת אמיתית של כדורסל בלי שהליגה המקומית תהיה חזקה וכאן, אנחנו מפגרים שנות אור מהמקום שאנחנו מתיימרים להגיע אליו. זה הדבר החשוב ביותר וכל עוד זה לא יקרה ההתקדמות של הכדורסל תיעצר מהר מאוד".

קבוצות הליגה המקומית בבריטניה, אם להיכנס לעובי הקורה, אינן משתתפות באופן תדיר בליגות האירופיות הבכירות. קשיים כלכליים מעיבים על כל ניסיון פתטי לבנות קבוצה שתתחרה ביורוליג או אפילו ביורוקאפ. הניסיון האחרון של היה של קבוצת גילפורד היט. השתתפותה של הקבוצה ביורוקאפ הולידה קמפיין בו הובסה בעשרת משחקיה ולאחר מכן, הובילה לכך שהקבוצה התפרקה מנכסיה. זכורה גם לונדון טאוורס, שבמשך שתי עונות ביורוליג בשנים 2001 ו-2002 ניצחה פעם אחת והפסידה לא פחות מ-23 משחקים.גם היא התפרקה לאחר מספר שנים.

שחקן העבר האנגלי ג'ון אמיצ'י, שפתח אקדמיית כדורסל משלו באנגליה, נדרש לעניין בראיון שהעניק לאחרונה: "הבעיה היא שבמדינה שלנו אין לשחקנים צעירים את היכולת להשתפר ולהתפתח כשחקן. כל השחקנים המוכשרים שלנו, כמו דנג, ג'ואל פרילנד ואחרים עוזבים את בריטניה בגיל צעיר מאוד, לפעמים אפילו כנערים בני 15. אתה יכול לאהוב כדורסל, אך אם אין את המסגרת והשיטה שתאפשר לך להשתפר, זה פשוט לא יכול לעבוד".

נילסן שם את האצבע על נקודה נוספת: "הכדורסל אכן התקדם, אבל בבריטניה עדיין רואים בו משהו חיצוני, מעין קרקס נודד שמפציע מדי פעם בממלכה, בדומה למה שיקרה באולימפיאדה. לא מתייחסים לזה כאל משהו שקורה כאן. זה כמובן פוגע מאוד ביכולת של הקבוצות לגייס משקיעים וליצור קבוצה חזקה באמת. זו גם הסיבה שבגללה האולמות והמתקנים של הקבוצות ברמה עלובה. גם זכויות השידור לא עוזרות לאף אחד, כשמשחקים בקושי משודרים ואם הם כן משודרים, אז זה בשידור חוזר כמה ימים אחרי קיום המשחקים".

על מצבה של הליגה המקומית אין ללואל דנג כל השפעה, אבל כשהעיניים יופנו אליו במהלך המשחקים שבועיים הקרובים, יהדהד חזונו מרחיק הלכת שתיאר רגע לפני פתיחת המשחקים: "יום אחד, כשיהיו לי ילדים, אספר להם שבצעירותי שיחקתי במשחקים האולימפיים בלונדון, בבית שלי, בו גדלתי. אני אספר להם שכאן, במדינה הזו, אף אחד לא האמין בכדורסל או דיבר עליו אבל, אנחנו, כקבוצה, שמנו את נבחרת הכדורסל של בריטניה על המפה".

סרג' איבקה הגיע ממציאות בלתי אפשרית בקונגו לעמדת מפתח בספרד

מאנו ג'ינובילי חושב בגדול עם ארגנטינה

אולימפיאדה לונדון 2012 בוואלה! ספורט