מזל שהגיעה ברזיל. עד למשחק ההכנה מול הנבחרת הברזילאית האיכותית, השיח סביב נבחרת הכדורסל האמריקאית עסק בעיקר בהשוואות היסטוריות. מאז אותו משחק, השחקנים והתקשורת שעוטפת אותם החלו להתעניין הרבה יותר בנבחרות שמשחקות ב-2012 מאשר באחת ששיחקה עשרים שנה לפני כן. כי בכל זאת, יש את העניין הפעוט הזה של לזכות במדליית הזהב האולימפית שאמור להגיע לפני שמתחילים להתפאר בגדולתה ההיסטורית של הנבחרת.
באולימפיאדה שיוסאין בולט מגיע אליה לאחר הפסדים ומייקל פלפס מגיע אליה לאחר שאיבד את הבכורה ברוב המקצים שלו, נבחרת החלומות היא אולי המניה הבטוחה היחידה שנשארה בענפים עתירי הרייטינג. קריאת ההשכמה הברזילאית לא משנה את המצב, בטח כשזוכרים שגם היא הסתיימה בניצחון אמריקאי דו-ספרתי. אך היא כן מהווה תזכורת לשינוי החשוב יותר בין 1992 ל-2012 - העולם סגר חלק מהפער.
האמריקאים מגיעים ללונדון לאחר עשור לא פשוט בזירה הבינלאומית. רק בשני הטורנירים הגדולים האחרונים הם הפנימו, שאם הם לא ייקחו את הטורניר במלוא הרצינות ולא יעשו מאמץ להתאים את עצמם לחוקים השונים, הם יפסידו משחקים. בין 2002 ל-2006 נבחרת ארה"ב הפסידה לארגנטינה (פעמיים), סרביה, ספרד, פורטו ריקו, ליטא ויוון, למרות שחלק גדול מהסופרסטארים לקחו חלק במשחקים האלה. ב-2008 הם כבר הופיעו בהרכב כמעט מלא והרשימו בדרך לזהב האולימפי, ב-2010 נבחרת צעירה בהנהגת קווין דוראנט הרשימה לא פחות כשזכתה באליפות העולם.
אך גם בשני הטורנירים המוצלחים היה משחק אחד קשה. ב-2008 זה היה הגמר מול ספרד שהסתיים בניצחון אמריקאי 118:107, כאשר שתיים וחצי דקות לסיום ההפרש היה של ארבע נקודות. ב-2010 זה היה ניצחון בשתי נקודות על ברזיל בשלב המוקדם, כאשר גם רבע הגמר מול רוסיה היה פחות קל מהצפוי. במילים אחרות, למרות ניצחונות מרשימים רבים, לא היה בעשור האחרון טורניר בו האמריקאים פירקו כל יריבה ב-20 הפרש ומעלה בלי שאף נבחרת תדגדג אותם, תמיד היה לפחות משחק אחד קשה. כזכור, הפסד אחד זה כל מה שצריך בשביל פאדיחה גדולה.
לכן, טוב שהאמריקאים התחילו לקחת בחשבון את האופציה שגם הפעם יגיע המשחק הזה שיסתבך להם. בכלל לא בטוח שהוא יגיע - הסגל הנוכחי מרשים יותר מהקודמים ולרוב היריבות המרכזיות חסר לפחות שחקן מפתח אחד, אבל פוטנציאל ההסתבכות לא זניח ועבורו נערכת כל ההכנה הזאת. ההצהרות האחרונות של קובי בריאנט מראות שהאמריקאים יודעים גם איך ייראה המשחק הזה שיסתבך אם הוא יגיע - יריבה עם גבוהים דומיננטיים ופוינט גארד שמתמחה בפיק נ' רול שתדחוף כדורים פנימה, תכפה קצב איטי ותכריח את האמריקאים לזרוק מבחוץ בתקווה שיחטיאו.
נבחרת ארה"ב מחזיקה בסגל רק שלושה גבוהים. אחד מהם - אנתוני דייויס הצעיר, לא צפוי לקבל דקות משמעותיות. בהמשך לסדרת גמר ה-NBA, מייק ששבסקי מתכוון להשתמש בלברון ג'יימס בעיקר כפאוור פורוורד וקווין דוראנט או כרמלו אנתוני יחליפו אותו שם. למה שמה שעבד ב-NBA לא יעבוד באולימפיאדה? תשובה אפשרית ניתן למצוא בסדרה של מיאמי מול אינדיאנה - כאשר ליריבה היו שחקני פנים משמעותיים, מיאמי התקשתה מאוד להתמודד איתם. למזלה של ההיט היא לא פגשה בהמשך יריבות שמתבססות על משחק פנים, אבל בכדורסל העולמי זה מאפיין הרבה יותר בולט. פרט לטייסון צ'נדלר, אין לששבסקי בסגל שחקנים שיודעים להתמודד עם שחקני פנים אמיתיים, בעיה משמעותית במיוחד יכולה להיווצר מול יריבות שיש להן שניים כאלה שמשחקים ביחד.
ברשימת הנבחרות שיכולות להטריד את האמריקאים ניתן לציין את החבורה הבאה: צרפת - אמנם ללא ג'ואקים נואה, אבל קווין סראפין ובוריס דיאו הם גבוהי NBA לגיטימיים, עמוסי בשר ויודעים לעבוד בצבע וטוני פרקר יידע לפטם אותם. ליטא - שאראס תמיד אוהב לפגוש את האמריקאים וייעזר בגבוהים יאבטוקאס וולנצ'יונאס. שתי הנבחרות המסוכנות ביותר נמצאות בבית השני. ברזיל - הנבחרת שהקשתה על האמריקאים בשני המפגשים האחרונים בזכות גבוהים כמו ננה, וארז'או וספליטר והגנה חזקה. ספרד - כמובן, הנבחרת הכי מסוכנת ששלושת שחקני הפנים שלה הם האחים גאסול וסרז' איבקה. המיס מאץ' שהאחים מסוגלים ליצור זו נקודה שהאמריקאים יהיו חייבים להתייחס אליה.
כדי להתמודד עם גבוהים דומיננטיים, ששבסקי יכול להשתמש בקווין לאב כפאוור פורוורד ליד צ'נדלר. לאב לא נחשב לשומר גדול, אבל יכול לשים גוף על כל שחקן. הבעיה היא שקשה לראות את ששבסקי מודיע לדוראנט וכרמלו שבגלל בעיות מאצ'-אפ הוא בקושי ישתמש בהם במשחקים החשובים. אפשרות מעניינת ומפתה במיוחד היא שימוש באזורית - עם צ'נדלר כעוגן בצבע וסביבו ארבעה אתלטים וחוטפים אדירים כמו כריס פול, קובי, לברון ודוראנט, לא בטוח שיש דרך להתמודד עם הגנה כזאת. ריאלי יותר לצפות לשימוש אחר באתלטיות הזאת - מול שחקני פנים שהוא מתקשה לעצור, לברון ישמור לפניהם והשחקנים בצד הרחוק ימנעו מסירות פנימה מעל קינג ג'יימס.
בגמר האולימפי לפני ארבע שנים לאמריקאים לא היה פתרון הגנתי לספרדים, אז הם פשוט דאגו לקלוע יותר. גם הפעם זה יכול להיות המצב מול נבחרות התקפיות כמו ספרד וליטא. לעומת סימני השאלה בהגנה, בהתקפה לששבסקי יש אפשרות לעשות הכל. מפחידה במיוחד עבור היריבות זו החמישייה בה קווין לאב מתפקד כסנטר ומכריח את הסנטר היריב לרדוף אחריו החוצה. איך עוצרים חדירה של לברון וקובי או פיק נ' רול של פול כאשר בצדדים מחכים שני הקווינים לשלשה? פרט לקווינים, ששבסקי מחזיק בסגל גם את כרמלו וג'יימס הארדן על תקן קלעים טבעיים. הארבעה האלה אמורים למנוע בזמן אמת מצב כמו זה שקרה מול ברזיל ובמשחקים רבים בעבר - יום בו אף אחד לא פוגע מבחוץ.
אך המשחק מול ברזיל חשף את הפתרון הטוב ביותר של האמריקאים לכל סוג של צרה - לברון. הזון של המלך, היכולת שלו להגיע לטבעת מול כל יריבה ובכל דרך, התחושה שלו שאף אחד לא יכול לעצור אותו - כל אלה אמורים לבוא לידי ביטוי דווקא באותו יום סגריר פוטנציאלי. הפעם אין שאלה לגבי המנהיג והכוכב הגדול של הנבחרת, הפעם ברור מי ייקח עליו את המשחק בזמן אמת. התחושה שהפעם ניתן לסמוך על לברון היא הערך המוסף של הנבחרת הזאת ביחס לקודמות והיא זו שאמורה לוודא שלא יהיו תקלות בדרך לזהב.
