יש משהו מעודד בהתארגנויות האחרונות של אוהדי הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים. הדבר הבולט ביותר הוא האכפתיות של האוהדים. זו אכפתיות שמנוגדת לחלוטין לאווירה שאפיינה את ליגת העל בשנים האחרונות. זה ענף שאופיין בייאוש, ויתור, לעג וציניות, ופתאום זכה למשב רוח מרענן של אהבה ודאגה. ההתמקדות היא לא רק במרמור ובכעס, אלא ברצון אמיתי לשנות את המצב הקיים ולהילחם בעוולות.
פתאום שומעים אוהדים אכפתיים, מלאים באמונה, שכבר לא סתם מרימים ידיים ועוברים לאהוד את ברצלונה, אלא מחליטים להציל את המועדון שלהם מקריסה ולהחזיר לו את זהותו האמיתית. פתאום שומעים על יוזמות חיוביות, שמועתקות ממודלים מצליחים באירופה, ומעניקות תקווה קטנה לליגה שכבר הכריזו על מותה. פתאום אפשר להאמין שדרכי ההתנהלות ישתדרגו, שהשפיות תחזור לשלוט, שמשהו פה ישתנה. ישנם רבבות אוהדי כדורגל ישראלי פאסיביים, כאלה שכבר נטשו את היציעים, שמביטים במתרחש מהצד ומתמלאים בתקווה וגאווה. מי יודע, אולי העסק עוד לא גמור. ואולי זו רק האופוריה של הפגרה.
מודה, באופן אישי קראתי לא מעט דיווחים על ההתפתחויות, צפיתי במסיבות העיתונאים של הפועל ובית"ר, קראתי 700 כתבות ב"כלכליסט", ועדיין קשה לי להבין איך העסק הזה אמור לעבוד. איך העמותות ינוהלו, מי יהיה בראשן, אילו סמכויות יהיו להן, איך תתנהל התקשורת עם ההנהלה והבעלים, כמה כוח יהיה להן, מהי חשיבותן הפיננסית, מי משלם על גירעונות או חובות, איך מתקבלות ההחלטות, וכו' וכו'.
מה שכן, כבר עתה ברור שהשינוי האמיתי הוא לא כלכלי. לא עומדים להיכנס לענף סכומי כסף דרמטיים. הפועל, לדוגמה, שואפת לגייס 6 מיליון שקל כדי לקבל 50 אחוזי שליטה מהמועדון, אבל לשם הפרופורציה, חיים רמון רכש את הקבוצה ב-17 מיליון שקל, והתקציב יהיה גבוה בהרבה. עם כל הכבוד למאמץ, 6 מיליון שקל זה לא כל כך הרבה. "אין ספק שמועדונים גדולים כמו הפועל ובית"ר לא יכולים להיות רק בבעלות של אוהדים", יודע יו"ר בקרת התקציבים עופר אורליצקי, "הם אולי יכולים לנוע איכשהו בין 20 ל-50 אחוז בעלות, אבל עדיין הכסף הגדול חייב להגיע מספונסרים ומהבעלים".
בנוסף, בשביל לגייס סכום של 6 מיליון שקל, כ-6,000 אוהדים צריכים לשלם ממוצע של אלף שקל כל אחד. אבל כידוע, מנויים זה סעיף אחר לגמרי מהתקציב, כך שאוהדים יידרשו לשלם אלף שקל על חברות, ועוד 1,500 שקל (בממוצע) על מנוי. זו השקעה לא מבוטלת, בטח במצב הכלכלי הנוכחי. האם בכל שנה יימצאו 6,000 אוהדים שישקיעו כאלו סכומים? ואם לא, האם האחוזים שלהם מהשותפות יירדו? מיכל רוזנבוים מעמותת אוהדי הפועל תל אביב טוענת ש"ייתכן שבעתיד החלק שלנו ידולל, אבל לא נהיה פחות מ-25 אחוז". אבל מהי ההשפעה של שותפים עם מעמד של 25 אחוז? איפה נגמרות המחויבות והכוונות הטובות של רמון לשתף את האוהדים, ומתחילות השאיפות הלגיטימיות של בעל בית לקבל החלטות כלכליות כדאיות לכסף שלו ולערבויות שלו?
אבל האתגר הוא בכלל אחר, ומנוגד לגמרי לאופי הישראלי: נדרשת סבלנות ועקביות. למרות ההתלהבות הראשונית של אוהדי הפועל ובית"ר, יש לציין שלא נרשם גיוס יוצא דופן של כסף, וסביר להניח שההתלהבות עוד תדעך. צריך גם לזכור שלא מדובר בהתגייסות חד פעמית, אלא בהשקעה שאמורה להיעשות בכל קיץ. כמובן שיש מקרים של הצלחה גדולה באירופה והכנסות יוצאות דופן, שבהם הקבוצה מכלכלת את עצמה ולא נדרשת השקעה בקיץ, אבל מה יקרה כשיהיו הפסדים?
כמו כן, במקרה של בית"ר ירושלים עומדת על הפרק הצלת הקבוצה, אבל מה יהיה בשנה הבאה? כמה זמן תימשך תחושת הדחיפות? האם האוהדים יצליחו לשמור על עקביות? לפי המקרים של מכבי קביליו יפו והפועל קטמון, שעובדות על תקציבים קטנים בהרבה, התלהבות זה דבר שדועך, קשיים זה דבר שלא נגמר.
כמובן שהשאלות לא מסתכמות בזה. אורי שרצקי, ממקימי הפועל קטמון, סיפר בעבר ש"זו עבודה שוחקת, שגוזלת ממך את כל היום". כרגע יש רוח התנדבות, אבל בקרוב מישהו יצטרך לקחת משכורות. מי יהיו האנשים שיעמדו בתפקידי מפתח בעמותות? אילו כישורים יש להם בניהול עסקים? האם אלו הפרצופים הרגילים, הפוליטיקאים והאינטרסנטים, המקורבים לצלחת? האם יום אחד גם להם יחכו מתחת לבית?
כאמור, כרגע יש הרבה שאלות על הפרק, אבל ניתן לקוות שהן ייפתרו לאורך השנים, במקביל לתהליך למידה והסתגלות. הרבה בעיות עוד טרם עלו, אבל סביר להניח שהניסיון שיירכש עם הזמן יעזור לטפל בהן. עבור רבים, המודל הזה מבורך לא רק בגלל הסיבות הברורות והמובנות מאליהן (הקבוצה שייכת לבעליה הטבעיים, הקהילה משותפת בהחלטות, האוהד מרגיש שייך, וכו' וכו'), אלא בגלל סיבות חשובות בהרבה: התדמית של הכדורגל הישראלי.
בשנים האחרונות ליגת העל נדחקה לשוליים, בגלל שאנשים מהשוליים שולטים בה. האספסוף השתלט על היציעים, הענף הפך למוקצה בגלל התנהגות ברברית במגרשים, ורק השבוע המחיש זאת ראש עיריית ירושלים ניר ברקת שסיפר כיצד "אנשי עסקים נרתעים מבית"ר בגלל האלימות סביבה". יוזמות כאלו לא רק משנות את האווירה, ומזכירות לרוכשים פוטנציאליים שיש עם מי לדבר; הן גם מעניקות פרופורציות מדויקות לבעיה מסורתית: הלך הרוח בקהל.
מאז ומתמיד המיעוט הקולני עשה יותר רעש מהרוב הדומם. החלטות קריטיות התקבלו בעקבות תגובות אמוציונליות של מאות פנאטים, בעוד קולם של רבבות אוהדים שקולים ושפויים לא נשמע. אולי המודלים האלו יעשו צדק. אולי לראשונה בתולדותינו, מי שיקבע את הטון לא יהיה מי שצועק הכי חזק. מי יודע, אולי יתברר יום אחד, במקרה, במפתיע, בניגוד לכל מה ששמענו, שלרוב אוהדי בית"ר לא אכפת אם יהיה בקבוצה שחקן ערבי. אולי כמה מאות קיצוניים מהשוליים יגלו את מקומם האמיתי.
ומי יודע, אולי כשאנחנו נתחיל להיות שותפים לעסק, העסק יעבוד כמו עסק. כלומר, המועסקים יקבלו שכר הולם. כלומר, נשב במועצת המנהלים, נשמע כמה ברק יצחקי דורש לחודש, ולא נסכים! נשב עם הספרים, נבחן את הכדאיות, נצביע על כך בצורה תרבותית, ונחליט להחזיר את השפיות. רק כי זה עולה לנו יותר מדי. נחזור לטפח שחקני נוער, נשקיע במקומות הנכונים. הרי רק בשביל זה רק בשביל שהכדורגלנים הבינוניים האלה יפסיקו לבקש שכר מנופח בנטו הפרויקט הזה שווה הכל.
וחשוב מזה, היכולת להשפיע מביאה לחיבור. לא סתם לשבת בבית להביט בצורה מנוכרת בשחקנים זרים, אלא תחושת שותפות אמיתית. שותפות גורל. אחת התחושות הכי נוראיות לאוהד היא להביט מהיציע בשחקנים, ולא להכיר אותם. לזהות אותם בשמות, להבחין שהם לובשים את החולצה הנכונה, אבל הוא להרגיש שאין לו איתם שום דבר במשותף. כרגע זו הבעיה העיקרית של רוב האוהדים. כשהיא תיפתר, אפשר יהיה להתחיל לדבר על מהפכה.
כאמור, כרגע יש שביב של תקווה סביב הכדורגל הישראלי, וזה כבר שינוי מרענן. ייתכן שזו רק האופוריה של הפגרה, ושאנחנו אכולי געגוע ועדיין תחת הרושם של היורו, ואולי בקרוב, כשה"פרויקט היקר ללבנו" יעלה על המגרש ויתנהל באיטיות המוכרת, הדברים יחזרו לפרופורציות האמיתיות ורבבות המשקיעים יקללו את הרגע שבו החליטו לשים כסף. ואולי לא. אולי אנחנו צועדים זה לצד זה, לעבר הזריחה, בתחילתה של ידידות נפלאה.