קיץ 1989 היה קשה לעולם הכדורגל. בתחילת ספטמבר נהרגו שני כוכבי עבר מפוארים בתאונות דרכים גדול קשרי פולין בכל הזמנים קאזימז' דיינה והבלם האיטלקי האגדי גאטאנו שיראה. חודש וחצי קודם לכן, ב-15 ביולי, נקטעו חייו של לורי קנינגהאם, אחד השחקנים המעניינים והחשובים ביותר בדורו. היום (ראשון) מלאו 23 שנים למותו, וכאשר פרשת ג'ון טרי ואנטון פרדיננד מלווה את הכדורגל בממלכה, זה עיתוי לא רע להביט על הקריירה של הכדורגלן השחור הראשון שלבש את מדי נבחרת אנגליה. שחקן אשר שמו כלל לא מוכר לדור האוהדים הצעירים ברחבי העולם.
בלט על כר הדשא
קנינגהאם גדל בשנות ה-70', בתקופה בה שחקנים שחורים לא התקבלו בעין יפה בכדורגל המקצועני. מנג'רים לא מעטים דיברו בגלוי, בהכללה שנראית בימינו בלתי אפשרית, על כך שהם עצלנים, לא חכמים מספיק ולא יכולים להתמודד עם מזג האוויר. הבודדים שהצליחו לתפוס מקום בקבוצות בליגות הבכירות זכו להשפלות גזעניות מצד האוהדים על בסיס קבוע. השינוי לא הושלם עד היום, אבל המפנה המהותי התחולל בין היתר בזכותו של קנינגהאם, מהשחקנים המהנים ביותר לצפייה שגדלו באי הבריטי.
ייתכן שהסגנון המיוחד שלו נבע מהכשרתו לבלט בילדותו היה לורי רקדן מבטיח במיוחד. הוא העדיף כדורגל, חלם לשחק בקבוצתו האהודה ארסנל, אך היא העדיפה לוותר על שירותיו. אז קנינגהאם חתם ב-1974 במועדון לונדוני קטן הרבה יותר, לייטון אוריינט. הקבוצה נאבקה במשך שלוש שנים בתחתית ליגת המשנה, אבל קנינגהאם הותיר רושם כה חזק, עד שקבוצות הפאר באירופה שמו עליו עין. התהילה הראשונה נרשמה באפריל 1977, כאשר הוא נכנס להיסטוריה במשחק הנבחרת הצעירה של אנגליה מול סקוטלנד. הבכורה של כדורגלן שחור בנבחרת הניבה משחק מצוין ושער.
השלישיה השחורה הראשונה
בקיץ 1977 היה הקיצוני הזריז מבוקש בכל רחבי היבשת. המבורג גיששה לגבי החתמתו, לפני שהלכה על מניה מוכרת הרבה יותר בדמותו של קווין קיגן. סנט-אטיין, אז ספינת הדגל של הכדורגל הצרפתי, שהפסידה שנה קודם לכן לבאיירן מינכן בגמר גביע האלופות, הייתה בתמונה אף היא. בסופו של דבר, חתם קנינגהאם דווקא בווסט ברומיץ' בעצתו של ג'וני ג'יילס האירי. הרכש החדש עלה 110 אלף ליש"ט, סכום גבוה מאוד במונחי השנים ההן, והיה דמות מפתח בהפיכתה של הקבוצה ללהיט האולטימטיבי של הליגה. יחד אתו הגיע שחום עור נוסף, החלוץ הצעיר סיריל ריג'יס. כעבור שנה הצטרף אליהם המגן הימני ברנדון באטסון, והמועדון מברמינגהאם הפך לראשון אי פעם בממלכה שמשחק באופן קבוע עם שלושה שחורים בהרכב. זו הייתה מהפכה תודעתית בכל קנה מידה. קנינגהאם וריג'יס הציתו את הדמיון.
עונת 1978/79 הייתה לא פחות ממדהימה עבור ווסט ברומיץ'. היא סיימה את הליגה במקום השלישי, כאשר רק ליברפול ונוטינגהאם פורסט מקדימות אותה. היא שיחקה כדורגל משוחרר ויצירתי, והדבר בא לידי ביטוי גם בזירה האירופית, עם העפלה לרבע גמר גביע אופ"א. בדרך היא רמסה בשמינית הגמר את ולנסיה, בשורותיה כיכבו מריו קמפס וריינר בונהוף, והופעותיו של קנינגהאם היו כה מסחררות, עד שריאל מדריד החליטה להחתימו. מיד לאחר מכן נתן קנינגהאם הופעה מהפנטת באחד המשחקים האיכותיים ביותר שנראו בממלכה בעידן זה, בניצחון 3:5 על מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד. הכוכב להטט בשני האגפים, הבקיע בעצמו והשתתף בבניית שלושה שערים נוספים כולם בגדר אמנות של כדורגל קבוצתי. צפו ותיהנו, ושימו לב כיצד השדר מתייחס בטבעיות מוחלטת לנהמות גזעניות של אוהדי יונייטד לעברו של קנינגהאם.
צפו בקנינגהאם מככב ב-3:5 על יונייטד
כריסטיאנו מודל 79'
כל זה לא הפריע לאוהדים רבים להמשיך בגילויי גזענות. אחד השירים הפופולריים של יריבות ווסט ברומיץ' כלל את המילים Nigger, Nigger, lick my boots. כאשר נפוצו דיווחים על זימונו של ריג'יס לנבחרת, הוא קיבל בדואר מעטפה עם קליע, ופתק שאיים: "אם תדרוך בוומבלי, הכדור הבא יהיה אצלך בברך". זה לא הרתיע אותו מלשחק בנבחרת הצעירה ולהצטרף לנבחרת הבוגרת ב-1982. קנינגהאם עשה הכל לפניו. ב-23 במאי 1979 הוא הפך לשחקן השחור הראשון של אנגליה במשחק רשמי, חצי שנה אחרי שמגן נוטינגהאם פורסט ויו אנדרסון עשה היסטוריה במשחק ידידות.
כישרונו היה עצום. המהירות המסחררת, הכדרור המיוחד עם צעדי בלט, היצירתיות והחוצפה החיובית כל אלה הפכו אותו לשחקן בלתי ניתן לעצירה. הוא קיבל מהמנג'ר אטקינסון יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחו על המגרש, וניצל זאת עד תום. פעם מימין, פעם משמאל, קנינגהאם הציב בעיות בפני שחקני ההגנה שלא ידעו להתמודד איתו.
גם היום משוכנע אטקינסון: "לורי הוא השחקן הטוב שאימנתי בקריירה. עבדתי עם בריאן רובסון, וגם עם פאולו פוטרה, אבל הוא לא סופר אותם". ריג'יס לא מהסס להשוות: "כריסטיאנו רונאלדו מזכיר את קנינגהאם בדרך בה הוא עובר שחקנים".
קנינגהאם, מלך ווסט ברומיץ'
כלב מנהל מו"מ
העניין מצד ריאל דוסקס בעיתונות, וקנינגהאם החליט שלא כדאי לחכות. הוא טס בעצמו לבירת ספרד, נכנס למשרדי המועדון ותהה אם הם באמת חפצים בשירותיו. התשובה הייתה חיובית, והמשא ומתן התנהל בביתו של אטקינסון. כאשר אנשי ריאל הציעו 250 אלף ליש"ט, כלבו של המנג'ר התחיל לנבוח, ואטקינטון העיר: "אפילו הוא מבין שזה לא הסכום הנכון". הצדדים לחצו ידיים על 950 אלף ליש"ט מספר נדיר בכל קנה מידה. כדי שתקבלו פרופורציות נכונות, דייגו מראדונה עלה לברצלונה כ-3 מיליון ליש"ט ב-1982 ושבר שיא עולמי. קנינגהאם הפך לאנגלי הראשון בתולדות לוס בלאנקוס. ריג'יס חש אז רגשות מעורבים: "שמחתי מאוד בשביל לורי, אבל היה עצוב שהוא עוזב את הקבוצה. שיתוף הפעולה שלנו היה כל כך טוב, ומאז עזבו שחקנים נוספים, ו-ווסט ברומיץ' מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה".
אחת הטעויות הגדולות של קנינגהאם ונציגיו בעת חתימה על החוזה בריאל הייתה נעוצה בכך שהוא לא כלל בו זכות להשתחרר למשחקי הנבחרת. אז, לפני כשלושה עשורים, פיפ"א לא הפעילה חוקים נוקשים בנושא, ובברנבאו הערימו קשיים גדולים על האנגלי כאשר קיבל זימונים מהנבחרת. לא שהם היו תכופים במיוחד גם כך המאמן רון גרינווד לא סמך על קנינגהאם יתר על המידה. לכן החמיץ הכוכב את הנסיעה ליורו 80', וזהו עוול לא קטן, כי עונת הבכורה שלו בליגה הספרדית הייתה מטריפה.
משחק הבכורה שלו, מול ולנסיה למודת הסבל, הניב צמד ובישול בניצחון 1:3. הקלאסיקו הראשון מול ברצלונה הסתיים בניצחון 2:3 משער של קנינגהאם. בסיבוב השני, בקאמפ נואו, ניצחה ריאל 0:2 בהצגה אלוהית של האנגלי שזיכתה אותו במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל הקטלוני, בסגנון התשואות שקיבל רונאלדיניו בברנבאו בניצחון 0:3 המפורסם של בארסה בנובמבר 2005. ריאל זכתה בדאבל, קנינגהאם תרם שמונה שערי ליגה, ועתידו נראה מזהיר. לצערו, ולצערם של אוהדי הכדורגל בכלל, הייתה זו העונה המוצלחת האחרונה שלו.
בן דודי ויני
עונתו השנייה של קנינגהאם במדריד נפתחה ברגל ימין, עם שערים בליגה ובגביע האלופות, אבל אז באה פציעה שדרשה ניתוח. את ההחלמה חגג קנינגהאם בריקודים סוערים בדיסקוטק, שם נתפס על חם על ידי צלמי פפראצי, ואז תדמיתו בתקשורת הלכה והידרדרה. פציעות לא נתנו לו מנוח, צוות האימון הפסיק להאמין בו, ובקיץ 1983 נרכש הבלם ההולנדי ג'ון מטחוד על משבצת הזר השני של המועדון, לצדו של אולי שטיליקה הגרמני. התקנון הספרדי קבע אז כי היה מקום לשני שחקנים לא ספרדים בלבד בסגל. קנינגהאם הושב ביציע, ובהמשך החל לנדוד בין קבוצות מגוונות, מבלי להותיר רושם משמעותי. הפציעות התכופות פגעו במהירותו, וללא אחד הנכסים החשובים ביותר השחקן דעך. הקסם נעלם, והבטחון העצמי ירד לשפל.
קנינגהאם ניסה את מזלו בהשאלה במנצ'סטר יונייטד של אטקינסון, בחיחון ובמארסיי. לאחר מכן הידרדר לליגת המשנה כאשר חתם בלסטר, המשיך לליגה הספרדית השנייה עם ראיו וייקאנו הקטנה, ומשם עבר לבלגיה ונכשל בגלל פציעה, ולבסוף מצא את עצמו בווימבלדון, בה היה שותף כמחליף לאחד הגמרים הסנסציוניים ביותר בגביע האנגלי, כאשר החבורה המופרעת בראשותו של ויני ג'ונס ניצחה את ליברפול הגדולה 0:1 במאי 1988. אבל זה כבר לא היה זה. הסגנון הכוחני והפשוט של ווימבלדון היה רחוק שנות אור מהצירופים הנאים של ווסט ברומיץ'. קנינגהאם לא התאקלם שם, והעדיף לשוב לראיו וייקאנו.
בעונת 1988/89, כשהוא כבר בן 33, סייע קנינגהאם למועדון הקטן של מדריד לעלות לליגה הבכירה, ואפילו הבקיע את השער שהבטיח זאת. שבועות ספורים לאחר מכן, הוא מצא את מותו בתאונה בבירת ספרד. שיראה שיחק 78 פעמים במדי איטליה, כיכב בשלושה מונדיאלים וזכה במדליית זהב ב-182, דיינה כבש 41 שערים ב-97 משחקים במדי פולין, ולרבים ייראה אולי מוגזם להזכיר את קנינגהאם בנשימה אחת איתם. בפועל, הוא ראוי למקום הזה. הפוטנציאל הכביר של האיש שרקד בלט על המגרש מעולם לא מומש, אבל את מורשתו כפורץ דרך בכדורגל האנגלי והאירופי הוא הרוויח ביושר.