לעולם לא נגמר
יום שישי של חצאי גמר גרנד סלאם הוא בדרך כלל יום חג כמעט לכל מי שמגדיר את עצמו כחובב ספורט. מתיישבים מול המסך במשך שש או שבע שעות במקרה הטוב ונהנים מהטניס הכי טוב שיש בעולם. אלא שהפעם היה משהו קצת שונה, שאולי לא ראינו כבר הרבה זמן. חצי גמר ווימבלדון 2012 היה בסימן וינטאג'. אמנם רגלינו ב-2012, אבל מוחנו, ליבנו ועיננו ראו משחקים שכאילו נלקחו מ-2007 או 2008.
הדוגמה הכי בולטת הוא כמובן רוג'ר פדרר. מה לא נכתב על הפנומן השוויצרי ועדיין הוא כל פעם מפתיע מחדש. פדרר נראה שוב כמו אותו שחקן ענק שהיה ושזכה פעם, לא מזמן, ב-16 תארי גרנד סלאם. לא מבחינת הטניס והאתלטיות, דברים שהוא כבר כנראה לא יצליח לשחזר, אבל מבחינת הביטחון העצמי, השכל, היכולת לקרוא את המשחק, שפת הגוף החיובית ובעיקר הנונשלנטיות שכל כך הייתה חסרה למשחק שלו מאז הזכייה באחרונה באליפות אוסטרליה לפני למעלה משנתיים.
אם פדרר הזכיר את זה של 2007, הרי שגם נובאק דג'וקוביץ' הראה הרבה קווי דימיון לדגם שלו מאותה השנה. הסרבי לא היה דומה לעצמו, גם מבחינת רמת הטניס וביצוע טעויות לא מחויבות ומיותרות ובעיקר לא בתנועה. לרגעים היה נראה שהטניסאי הכי גמיש ואתלטי בעולם לא מצליח להרים את הרגליים שלו מהדשא.
יותר מכל, האכזבה מנולה נובעת בעיקר מהשבירה המנטאלית המוקדמת שלו. איפשהו לקראת סוף המערכה השלישית בואכה הרביעית, הסרבי הוריד את הראש וממש חיכה רק ללחיצת היד ולמקלחת של אחרי המשחק. הדבר הכי מנוגד לנובאק דג'וקוביץ' של 2011. זה ומשחק ממש לא חכם מהשנייה הראשונה גרמו לתחושה שהקסם הענק של הטניסאי הטוב בעולם פשוט לא עובד. רוצה לומר, דג'וקוביץ' לא הצליח לתת לנו סטירה. הוא החטיא את מה שהיה אמור להחטיא, דייק פה ושם איפה שהיה אמור לדייק, אבל היה רחוק מהבלתי אפשרי. אותו בלתי אפשרי שהפך להכי אפשרי בטניס של נולה בשנה וחצי האחרונה.
נראה שהתנאים החיצוניים היו ממש לפי הזמנה של פדרר. לא רק שהשניים נפגשו לראשונה אי פעם על דשא ושדג'וקוביץ' נזקק למערכת התאקלמות למשחק מול פדאקספרס על המשטח הזה, אלא מזג האוויר לא בדיוק האיר פנים למארגנים שנאלצו לסגור את הגג. דבר שהפך את המגרש אפילו למהיר יותר ולתנאי אולם, שפדרר כל כך אוהב. היה נדמה שאם בתנאים הללו ומול דג'וקוביץ' ביום כזה, אם פדרר לא ינצח הוא כבר לא יזכה בגרנד סלאם לעולם. אבל מה שאנחנו רק לומדים, השוויצרי הגאון שכח מזמן. הוא עשה בדיוק את מה שהוא אוהב מהשנייה שכף רגלו דרכה על המגרש המרכזי: קיצר את הנקודות, שיחק באגרסיביות ושמר בצורה מושלמת על משחקוני ההגשה שלו. העובדה ששתי המערכות הראשונות נגמרו תוך 54 דקות הייתה הבשורה הכי טובה מבחינת RF.
דג'וקוביץ' לא הצליח לעמוד במפתח הכי בולט וברור שלו מול פדרר וזו הכתבת קצב המשחק שלו. הסרבי נשאב למהירות בה עשה RF את הדברים והיה נדמה שנולה חי על זמן שאול, כשבכל רגע ברור לו ולכל מי שצופה במשחק שהוא רק דוחה את הקץ בכל פעם שהוא שומר על ההגשות שלו. רוג'ר פדרר הגיע בטירוף מוחלט ולא תכנן להיגרר למשחק של הסרבי עם חפירות מאחורה, אלא הלך על ווינרים, בעיקר דרך הפורהנד והגיע גם לרשת כדי לחתוך עניינים מהר, לכאן או לשם. מה שהכי מרשים בכך שהוא הצליח לעשות את זה ולנצח תוך שהוא מבצע 10 טעויות לא מחויבות בלבד, מספר זניח לחלוטין לעומת הכמויות אליהן הוא בדרך כלל מגיע מול דג'וקוביץ' או רפאל נדאל בחצי גמר גרנד סלאם.
בנוסף, פדרר הצליח לכפות על דג'וקוביץ' הרבה טעויות (בנוסף ל-21 הלא מחויבות שהיו לסרבי) וגם להתמודד לא רע בכלל מול ההחזרות שלו, כשאלו נכנסו ולא הלכו אל הרשת לאחר תזמון גרוע מאוד של נולה. המדורג מספר אחת בעולם, לפחות עד יום שני הקרוב, זכה ב-26 נקודות בלבד מתוך 101 על ההגשות של פדרר, נתון עלוב לעומת אלו שהוא רגיל אליהם, בעוד השוויצרי זכה ב-39 נקודות מ-115 על ההגשות שלו. בכך, הצליח פדרר לרשום חצי גמר שמיני בווימבלדון עם שמונה ניצחונות, נתון בלתי נתפס. אגב, ווימבלדון 2012 יהיה התואר הראשון לאחר 11 ברציפות בהם הזוכה הוא לא רפאל נדאל או נובאק דג'וקוביץ'. הפעם האחרונה הייתה באוסטרליה 2010, אז ניצח פדרר בגמר את? אנדי מארי.
היסטוריה
שתי המערכות הראשונות של אנדי מארי (4) מול ג'ו ווילפריד צונגה (5) היו פשוט טניס מושלם. הבריטי, שהגיע למשחק עם משקולות עצומות וכבדות שנושאות את הציפיות של כל הממלכה, הצליח לנתק את עצמו מהלחץ הזה ולקחת אותו אפילו למקומות חיוביים. ממש מהחימום אפשר היה לראות שמארי הגיע דרוך ובטירוף כדי לא להחמיץ את ההזדמנות העצומה שניתנה לו להפוך לבריטי הראשון מאז באני אוסטין ב-1938 שמגיע לגמר ווימבלדון. זאת לאחר שנעצר שלוש פעמים ברציפות בחצי הגמר (על ידי אנדי רודיק ופעמיים ברציפות מול נדאל).
מארי היה אגרסיבי, התקפי והגיש מצוין. פתאום הוא הראה אילו חבטות אדירות יש לו מהקו האחורי כשגם הפורהנד מתחיל להיראות כמו נשק אדיר. כל הדברים שהיו כל כך חסרים לו במשך השנים. במערכה הראשונה הוא ביצע שלוש טעויות לא מחויבות, לעומת 11 ווינרים, חבט שלושה אייסים וזכה ב-9 מ-24 הנקודות של הסרב האדיר של הצרפתי, שזכה רק ב-2 מ-9 הנקודות על ההגשה השנייה שלו. מארי הצליח לשמור על ריכוז אדיר והמערכה השנייה אפילו הייתה מרשימה יותר, כשבה הוא ביצע טעות אחת לא מחויבת, לעומת 10 ווינרים וחמישה אייסים, תוך שהוא זוכה ב-11 מתוך 11 נקודות על ההגשה השנייה של הצרפתי וב-20 מתוך 22 מכלל ההגשות שלו עצמו. פשוט נתונים מדהימים, בטח מול טניסאי כל כך פיזי והתקפי כמו צונגה.
בשתי המערכות הללו, מארי הציג את הטניס הכי טוב שראינו מאיזהשהו טניסאי עד כה בטורניר. זה היה פשוט מושלם. אלא שכמו קבוצת כדורגל שפותחת בטירוף ולחץ ואחרי 30 דקות דועכת, גם הבריטי לא הצליח לשמור על הלהבה במערכה השלישית ושילם על כך כשצונגה התחיל לקחת יותר שליטה על הנקודות ולעשות את מה שהוא אוהב יותר מכל דבר אחר: לברדק את המשחק עם הרבה עליות לרשת והימורים גדולים. במערכה הזו, הדברים עבדו לצרפתי והיה נדמה שהוא מסוגל להמשיך איתם גם במערכה הרביעית. אבל אנדי מארי פשוט היה טוב מדי בשבילו ועלה בצדק לגמר הראשון שלו באול אינגלנד קלאב לעיני אלפי בריטים שחגגו ב"גבעת הנמן" או "הר מארי", תבחרו אתם.
אי אפשר לסיים את הפסקה על המשחק הזה מבלי להסיר את הכובע בפני המפסיד. אי אפשר שלא לאהוב את ג'ו ווילפריד צונגה. הוא יודע לזרוק את עצמו כמו שוער כדורגל על הדשא, הוא חביב, נחמד ובא לתת שואו לקהל ואם אפשר על הדרך גם לנצח. הצרפתי הוא גם ג'נטלמן וספורטאי גדול שיודע לפרגן ליריב ולהתנהג תמיד בהוגנות. החיבוק והמילים החמות למארי בסיום היו ממש מרגשים והדגישו עד כמה שהוא ספורטאי ענק. יחד עם כל זאת, צונגה חגג באפריל האחרון 27, הוא כבר לא ילד וכרגע נראה שסגנון הטניס המרהיב שלו לא יזכה לו בתארי גרנד סלאם, אלא בעיקר באהדת הקהל. אם זה מה שהוא רוצה זה בסדר גמור, אבל הוא מסוגל להרבה יותר.
לקראת גמר
אגניישקה רדוואנסקה (3) - סרינה וויליאמס (6)
שוב, קרב הסגנונות האולטימטיבי. אגניישקה רדוואנסקה נמוכה יחסית ורזה (1.72 מטר על 56 קילוגרם), סרינה וויליאמס גבוהה ממנה במעט אמנם (1.75 מטר), אבל בנויה בצורה הרבה יותר חזקה וגם שוקלת הרבה יותר (70 קילוגרם). הפולניה היא אולי הטניסאית הכי חכמה ומגוונת בסבב, שיודעת לשחק בצורה נהדרת מהקו האחורי אך גם מעט עדינה, בעוד האמריקנית בגילה בעיקר שמחה לשחק נקודות קצרות ואם אפשר אז גם להכריע אותן עם אייס (24 כאלו בחצי הגמר) או עם איזה ווינר אדיר.
לרדוואנסקה זהו גמר גרנד סלאם ראשון בקריירה, סרינה כבר זכתה ב-13 תארים, הפסידה בארבעה גמרים והניפה ארבע פעמים את הגביע באול אינגלנד קלאב. הפולניה בקושי בת 23 ונראה שיכולה להיות אחת הטניסאיות המובילות בסבב עוד הרבה שנים, וויליאמס כבר בת 30 ואף אחד לא יופתע אם תודיע על פרישה יום אחרי האולימפיאדה או עוד חודש/חודשיים/שנה/10 שנים. אגה רדוואנסקה מאוד מופנמת על המגרש ושקטה, סרינה מוחצנת ויכולה להיות די רועשת עם צעקות come on. המשותף? לשתיהן יש אחיות שמשחקות בסבב ושתיהן אומנו על ידי אביהן.
על הנייר, ועוד לפני המחלה של רדוואנסקה (שנשמעה עם קול קצת מוזר כבר אחרי הניצחון על מריה קירילנקו ברבע הגמר), אין ספק שסרינה וויליאמס היא פייבוריטית לנצח ובענק. ביכולת בה היא שיחקה, ובעיקר הגישה, מול ויקטוריה אזרנקה, אין להרבה טניסאיות מה לחפש מולה בכלל. צריך גם לזכור שסרינה ניצחה את אותה אזרנקה בדיוק, שדרסה את רדוואנסקה שש פעמים מתחילת השנה. קשה לראות את הפולניה עומדת בעוצמות האדירות של וויליאמס או משיגה נקודות זולות דרך ההגשה שלה או משהו כזה. סרינה תכתיב את הקצב ותנסה לסיים את כל הנקודות בשלב ההגשה/החזרת ההגשה. אמנם הסרב של רדוואנסקה נראה הרבה יותר טוב בווימבלדון השנה, אבל עדיין הסרב השני שלה הוא לחם בשביל סרינה שתנסה להתנפל עליו עם ווינרים כמו שהיא כל כך אוהבת. לאזרנקה זה גרם להגיש גם את הסרב השני חזק, מעניין איך הפולניה תתמודד עם זה.
מצד שני, נראה שאם יש מישהי שאולי דווקא נגד כל הסיכויים תוכל לעצור את וויליאמס זו דווקא רדוואנסקה. אחרי הניצחון על אזרנקה, האמריקנית אמרה ש"במשחקים מול רדוואנסקה תמיד צריך לזוז הרבה ולשחק הרבה כדורים". הפולניה היא אולי הטניסאית הכי גמישה, מהירה ובעלת תנועת הרגליים הכי טובה בסבב ואלה הדברים שיכולים לתת לה מעט אופטימיות לקראת המפגש עם וויליאמס על הדשא האהוב עליה. רדוואנסקה תהיה חייבת לנסות בכל מחיר להאריך את הנקודות ולגרום לסרינה באמת לשחק עוד ועוד ועוד, כיוון שהמשחק שלה מהקו האחורי הוא לא מה שהיה פעם והיא תבצע את הטעויות הלא מחויבות שלה. בנוסף, אגה יודעת להשתמש טוב מאוד בעוצמה של היריבה כדי להשיג את מה שהיא מחפשת לעשות ואין מישהי שיכולה לייצר עוצמות כמו סרינה.
הימור: למרות הרצון לראות גמר שקול ואולי הפתעה, סרינה וויליאמס בשתי מערכות.
