כשניר ביטון מתחיל להזכיר את זידאן

חסרונו של היורו מורגש בכל שנייה. זה לא סתם געגוע, זה גם מעבר לסתם ריקנות. מה שמתחיל כהיעדר של תוכן נפשי, מוביל להיעדרו של תוכן פיזי: משהו, תוכן כלשהו, חייב למלא את מכסת הדפים בעיתונים ואת הכותרות באתרי האינטרנט. ואם עד לפני שבוע התעסקנו בספורט אמיתי – משמע במשחקי כדורגל איכותיים, בפעילות פיזית אמיתית, בביצועים של ספורטאים בשר ודם – עכשיו כל שנותר לנו זה הקללה של הקיץ: הסאגות.

אז מהי סאגה? בעולם האמיתי מדובר בשרשרת ארוכה וסבוכה של התרחשויות, בעולם הספורט מקור הסאגה הוא שונה לחלוטין: זו סתם עוד תקרית עבשה ומשעממת, שנמתחת יתר על המידה בגלל שיקולים של עודף מקום. לא במקרה רוב ה"סאגות" מתרחשות בקיץ, בימים בהם מתפנה שטח לדיווח על כל פרט בפרשה חסרת עניין. וכך, במקום שיספרו לנו בתמציתיות הנדרשת על תחילת הפרשה ועל סופה, אנחנו זוכים לקרוא על כל התפתחות קטנה ולא משמעותית, עדים לפיתוח האירועים הזניחים למימדי ענק, והכל בשביל שבסוף התהליך נוכל לקרוא את המשפט לו ייחלנו במשך חודשים: הסאגה נגמרה. אז לכבוד הקיץ, להלן מספר סאגות שאנחנו מצפים לסיומן.

ימי הפגרה, כשהספורטאים שובתים מכל מלאכה, הם הימים של העסקנים ואנשי החולצות המכופתרות. לא ברור מתי המונח "סיעת עוז" נכנס לחיינו, אבל לפתע הוא שגור בפיו של כל צרכן ספורט, שהוגה את המילים מבלי להבין את משמעותן, מה המקור שלהן, מה הכוונה שלהן, מה עומד מאחוריהן, ולמה בכלל אכפת לו מהן. אבל הקיץ בשיאו, והחום משתולל, והיורו נגמר, והמאבק המילולי בין צביקה שרף לאבנר קופל מתחמם, והמאבק המשפטי עולה לערכאות גבוהות, ויש ערעורים ודיונים, וקשה שלא לתהות: למה? למה עכשיו? למה בכלל? לרגעים כבר אדם יכול להיסחף אחרי הדיווחים ולהאמין שהבחירות על ראשות איגוד הכדורסל משפיעות באופן ישיר על חיינו, ואז הוא מביט בפרצופו ההמום של שי שני ונזכר שבקושי יש להן איזשהי השפעה על עולם הכדורסל עצמו. אז אנא, עדכנו אותנו כשהסיפור מסתיים. גם לא חובה.

יכולתי להישבע שהשבוע נתקלתי בכותרת הבאה באחד מאתרי הספורט: "ניר ביטון מזכיר את זידאן, יש לו בעיטה נהדרת". כמובן שלא נכנסתי לכתבה עצמה, גם במהלך הקיץ הלוהט ביותר אין לי שום עניין בסיפורי אגדות, אבל ככה נראית התוצאה הסופית של שיתוף הפעולה של התקשורת עם הסוכנים המיומנים: ניר ביטון מזכיר את זידאן. למה? כי יש לו בעיטה נהדרת. ובכן, ראיתי בעבר לא פעם את זידאן בפעולה, ואני זוכר אותו היטב. ראיתי גם ניר ביטון בפעולה, ולא, אינני זוכר אותו היטב. למה? מכיוון שהוא לא הותיר עליי שום רושם יוצא דופן. ועל אף שמדובר בשחקן צעיר ומוכשר, עם בעיטה נהדרת (כך מספרים), כלל לא אופתע אם בסופו של דבר הוא לא יצליח להשתלב בהרכב של מנצ'סטר סיטי לאחר שידיח את יאיא טורה ממרכז המגרש. מנגד, לא אופתע אם מסע היחצנות הזה יסתיים בהעלאה של מחיר כרטיס השחקן שלו, בהעלאה משמעותית למשכורת שלו, ומי יודע, אולי אפילו בנתח יפה גם לסוכן העמל שלו.

מתברר שיש מתחרים רציניים מאוד ליוגב אוחיון על תואר "מי אתה יא פישר מה עשית בכלל בחיים שלך ולמה נראה לך שמגיע לך כל כך הרבה כסף" של הקיץ. מי שעוקב אחר ההתפתחויות במעלליהם של טאלב טואטחה וסארי פלאח עשוי לחשוב שמדובר בכוכבי על שעתידם משפיע על גורלנו וחסרונם ידרדר את הרמה המשובחת בליגת העל, אבל למרות שהפגרה משבשת את הזיכרון, ולמרות שארבעה שבועות בלי כדורגל ישראלי גורמת לגעגוע קל גם למוצר הכושל ביותר – עדיין יש דברים שקשה לשכוח. למשל, שפלאח וטואטחה היו שחקני הגנה די בינוניים. בוודאי לא חלשים, הלא הם היו חלק מנבחרות ישראל (תהא המשמעות של זה אשר תהא), אבל לא צריך להיות אוהד מכבי חיפה בשביל לזכור חורים בהגנה שנגרמו אך ורק בגלל חוסר האחריות וחוסר המיומנות שלהם, ומי יודע, אולי בגלל שבראש הם כבר הפסיקו לחשוב על כדורגל, והתחילו לחשוב על ימי התהילה הכי גדולים שלהם – הפגרה – שבה כל מטאטא, פגום ככל שיהיה, דורש משכורת של מנכ"ל.

גם אני, כמו רבים אחרים, הרגשתי את הבטן מתערבלת למראה נאומו היהיר של חיים רמון, כשלצדו יושב מנהיג ארגון מטרידי הנשים והילדות; וגם אני, למרות הסלידה מהדמויות, מברך על הדחתו מהענף של אדם שלילי כמו טביב, וכמובן תומך במעורבות של אוהדים בקבוצת הכדורגל שלהם, כי היא באמת שלהם ורק שלהם. ובכל זאת, בעקבות השאלות והתהיות לגבי כשירות העסקה, ובעקבות חיוכו מעורר הסלידה של רמון והטון המתנשא שלו כלפי העיתונאים, ובעקבות חודשים ארוכים שכללו דיווחים על מפרק ונאמן ורוכשים פוטנציאליים וספינים ושאר תעלולים, ובעקבות הפוטנציאל הגדול להמשך של הפרשה המאוסה והממוצה – לא נותר לנו אלא להתחנן: אנא, סגרו את הסיפור. בכל דקה שבה רואים יותר עסקנים ופחות את באדיר, האוהדים שוכחים מדוע מלכתחילה הם רצו להיכנס לעסק הזה.

והנה "סאגה" שיכולה להיפתר בחמש דקות: רק שימו את יוגב אוחיון בחדר אחד עם עורך דין שמעון מזרחי, ותראו איך הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר עבור אוהדי מכבי תל אביב. בניגוד לשאר החברים בהנהלה ובדירקטוריון, היו"ר הוותיק והמיומן לא ייסחף אחר האמוציות, לא ייגרר לראיונות מתלהמים ברדיו, לא יתעסק בדברים שוליים כמו כבוד עצמי וגאוותנות - הדבר היחיד שעומד לנגד עיניו זה אך ורק טובת הקבוצה והצלחתה. אך מאחר שהיו"ר כבר מעבר לשיאו, ומאחר שהשפעתו של "הדינוזאור" מתמעטת לעומת הדור החדש והמודרני (זה שאמור לסחוב את הקבוצה לעתיד), המועדון נגרר לתופעות פסולות שלא אפיינו אותו בעבר: סאגות מתמרחות, מביכות ומיותרות. כמו כולם.