פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה יצא מהילד הזה?

        הבחירה במייקל קיד גילכריסט היא עוד פספוס של שארלוט לשנות את מצבה. יובל שפירא על המרוויחות והמפסידות בדראפט

        מפסידות

        שארלוט בבוקטס. המפסידה הגדולה של דראפט 2012 היא שארלוט. טרם הביקורת, חשוב להדגיש, שלשארלוט הייתה יכולת מינימלית להרוויח מהדראפט – היות שהיא קבוצה שמשוועת לכישרון בטונות, והדראפט, מלבד אנתוני דייויס, מכיל קילוגרמים בודדים. הפיתרון האידיאלי שלה בהתחשב באפשרויות שעמדו לפניה ערב הדראפט, היה למכור את הבחירה תמורת כמה שיותר כישרון, בחירות עתידיות, בחירות מאוחרות יותר בדראפט – כי אלפה דוג'ס, כאלו שיכולים להקפיץ את הפרנצ'ייז רמה. כאלו ששווים בחירה שנייה בדראפט מתוקן, לא היו כאן. ועדיין, גם בתרחיש פחות אידיאלי בו הבובקאטס שומרים על הבחירה שלהם, הם פחות או יותר עשו את הרע ביותר.

        מייקל קיד-גילכריסט הוא אחת האפשרויות הבעייתיות יותר לקבוצה כמו שארלוט, שזקוקה לכוכב וקיבלה כוכבית. קיד-גילכריסט מגיע אחרי שנה אחת בלבד במפעל השחקנים המכונה קנטאקי ויילדקאטס. שמה, לצד הבחירה מספר אחת בדראפט ועוד רבים וטובים, הילד נמנע מלהתבלט סטטיסטית. כמה בעייתית עונת הפרשמן של קיד-גילכריסט מבחינה סטטיסטית? 11.9 נקודות למשחק בלבד. גם הדיבור עליו כשחקן הגנה משובח נוסח איגודאלה הוא מעט בעייתי. לרוב השילוב הפשוט בין תפוקה בחטיפות וחסימות היא כלי ניבוי טוב לאיכות השומר שיהיה השחקן ב-NBA, ומייקל הילד גילכריסט חוסם פחות מחסימה למשחק וחוטף חטיפה בודדת ומסכנה.

        מייקל קיד גילכריסט, שארלוט בובקאטס, דייויד סטרן, דראפט 2012 (רויטרס)
        שארלוט זקוקה לכוכב ולקחה כוכבית. קיד-גילכריסט (צילום: רויטרס)

        אז קיד-גילכריסט באמת נראה במשחקים של קנטאקי העונה כמו שומר אנרגטי, אבל הוא גם שיחק ליד שחקן ההגנה הכי טוב שליגת המכללות ראתה זה שנים. אז כן, יכול להיות שהילד הוא אותו מקרה מיוחד של שחקן שהסטטיסטיקה לא מספרת את סיפורו בגלל שהוא היה בקבוצה עמוסת כוכבים, אבל גם הסביר ששארלוט תקבל קורי ברואר מודל 2.0, שהרי גם הוא בזמנו, היה שחקן דבק בקבוצה עמוסת פרוספקטים (ג'ואקים נואה ואל הורפורד), אשר תואר כבעל יכולות דבק והגנה שלא נרשמה בסטאטס. כאשר כל מה שיש לפרשני הדראפט להגיד על הבחירה השנייה (!) כ"שחקן רוטציה פותח שמסוגל לתת את הטון הנכון", "תחרותי" ו-"קשוח", ניתן להתחיל ולהבין כמה שארלוט בצרות.

        ככל הנראה שארלוט לא רק פספסה את היכולת להמיר את הבחירה בנכסים ששווים בחירה 2 בדראפט, אלא גם תיענש ותיאלץ לשלם לשחקן שלא מגיע לו – את החוזה הארוך והיוקרתי לו זוכה בחירה שנייה בדראפט. השמועות מספרות, שקיד-גילכריסט כבר הביע חוסר שביעות הרצון מההגעה לשארלוט, ובווריאציה על משפטו המפורסם של גראוצ'ו מרקס ניתן להבין: קיד-גילכרייסט לא רוצה להיות חבר בשום מועדון שמעוניין לבחור בו (כל כך גבוה).

        על הבחירה השנייה של שארלוט, הבחירה הראשונה בסיבוב השני של הדראפט, אפשר לשפוך פחות דיו, ועדיין, גם היא ממחישה מדיניות דראפט בעייתית. דווקא הבחירות של תחילת הסיבוב השני נחשבות יקרות ערך – מכיוון שבהן יש יכולת לתת חוזה פחות יוקרתי לשחקנים שלכאורה היו גם יכולים להיבחר בסיבוב הראשון. דווקא שם שארלוט הייתה צריכה להמר על כישרון, נגיד זה של וויל ברטון מממפיס או של ג'אי קראודר ממרקט. במקום זה הם הלכו על היובש של ג'ף טיילור מוונדרבלייט, עוד שחקן שהוא "שומר", אבל חוטף מעט ולא חוסם בכלל, אשר גם כסיניור במכללות לא הצליח להיות דומיננטי בשום קטגוריה הגנתית, לרבות הריבאונד, או לחילופין, להראות יכולת הובלת כדור שתאפשר לו לדלג מעבר ליחס שלילי של אסיסטים-איבודים.

        פורטלנד טרייל בלייזרס. הסיפור של פורטלנד מעט שונה, מכיוון שלכאורה פורטלנד לקחה בדיוק את מה שהייתה צריכה. הכישרון של הבלייזרס ממוקם בשלוש עמדות – שוטינג (ווסלי מתיוס), סמול (באטום, חופשי מוגבל שלבטח יוארך החוזה שלו) ופאוור (אולדרידג'). שתי בחירות הלוטרי שלה - הרכז דמיאן לילארד מוובר סטייט, והסנטר מאיירס לאונרד מאילינוי. בדיוק מהפאזל הזה יכולים לחשוש האוהדים מאורגון, כי למראית עין פורטלנד משדרת כאילו היא מרגישה שהדראפט היה הפיתרון לו ייחלה – שני שחקנים שיתחברו לחמישייה ויאזנו אותה.

        אבל היא טועה. לילארד הוא שחקן נחמד, ודומיננטיות בקולג' היא סימן מבורך, חשוב פי כמה מונים, נגיד, מהגעתו מקולג' קטן, והוא יהיה שחקן NBA לגיטימי. הבעיה של לילארד היא אחרת – שהוא מעט מדי רכז לעמדת הרכז. אני בטוח שהמחשבות בפורטלנד, כאשר היא סחרה בג'ראלד וואלאס, כוונו לכך שכשהאבק יתפזר היא תחליף את פלטון ברכז אמיתי. אולם הבוקר התעוררו בפורטלנד לגלות שרכז העתיד שלהם הוא גלגולו החדש של אדי האוס. דראפט נטול כישרון הופך את הבחירה בלילארד מלא טובה ללא אידיאלית, אולם הדבר נכון רק אם ישכילו בפורטלנד להבין שלילארד מתאים לשחק מן הספסל כשחקן השישי ופחות כרכז שאמור להפעיל את אולדרידג' בפיק אנד רול. העניין הוא שאם הבלייזרס היו באמת מבינים שזה כל מה שהם יכולים להוציא מהדראפט הזה, הם היו אמורים לבחור בכלל בג'רמי לאמב.

        ברנדון נייט שחקן מכללת קנטאקי מול ג'רמי לאמב שחקן מכללת קונטיקט (GettyImages , Streeter Lecka)
        אם הבלייזרס היו באמת מבינים שזה כל מה שהם יכולים להוציא מהדראפט הזה, הם היו אמורים לבחור בכלל בג'רמי לאמב (ימין, צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        אולם אם את הבחירה בלילארד ניתן לסייג עקב בעיותיה, הבחירה בלאונרד היא איומה, נקודה. לאונרד הוא מה שמכונה בעגה המקומית – באסט: שחקן שלעולם לא יצדיק את הבחירה בו כל כך גבוה. כי כמו טיילר זלר וג'ון הנסון, שהוערכו יתר על המידה, גם החבר לאונרד הוא כזה שכנראה לעולם לא יוכל להיות שחקן פותח בקבוצה טובה, ולכן לא שווה בחירה במקום הנ"ל, קרי לא שווה את בזבוז הבחירה עצמה, ולא את החוזה הנלווה אליה. לאונרד הוא בדיוק השחקן שכאשר הוא פותח בקבוצה שלך אתה יודע שהיא בצרות, ומכיוון שבפורטלנד הסנטר הפותח נכון לעכשיו הוא ג'ואל פרזביליה (לפחות כל עוד היקסון לא חתום), יש מצב שלאונרד יצטרך לפתוח ופורטלנד תהיה בצרות.

        בסיבוב השני פורטלנד פיצתה, ובחרת את וויל ברטון, סקורר נעים לעין, ומוסר וריבאונדר מצוין לעמדה מספר שלוש. ככה יוצא שפורטלנד לא פישלה לחלוטין, אולם עדיין זוכה באות קין, היות שהיא החזיקה בשתי בחירות לוטרי בדראפט שבו היו מעט מאוד שחקנים שנבחרו גבוה, ושיהיו שווים מבחינה היסטורית את המקום בו הם נבחרו.

        מרוויחות

        בוסטון סלטיקס. בוסטון הציגה בדראפט הנוכחי שני זנים של גדולה – הראשון, יכולת לנוע מעבר להיסטריה שמאפיינת את דיווחי טרום הדראפט, והשני, לייצר מהדראפט בדיוק את השחקנים שהיא צריכה. עם כל הגדולה של גארנט העונה, על היכולת שלו לעבור לשחק בעמדת הסנטר ועל העובדה שייתכן מאוד שלא יחזור לשחק בעונה הבאה, הסלטיקס הבינו שהצורך המיידי הכי דחוף שלהם הוא בגבוהים. וברוח האמירה הידועה – "short supply of tall men" – הסלטיקס ניצלו את שתי בחירות הסיבוב הראשון שלהם, ה-21 וה-22, בכדי להשיג בדיוק את זה - supply of tall men. החבר

        הראשון שהגיע הוא ג'ארד סאלינג'ר מאוהיו סטייט, ואיתו הגיעו גם השמועות על הגב הכואב. אז כן, ייתכן שמצבו הבריאותי של סאלינג'ר הוא סימן שאלה, אבל התפוקה שלו בקולג' היא סימן קריאה. סאלינג'ר הוא אולי אתלט פחות טוב מתומס רובינסון שהלך בבחירה החמישית לסקרמנטו, אבל הוא גם שחקן אול-אראונד טוב יותר ממנו, כפי שמוכיחים המספרים שלו מהעונה האחרונה. הבחירה הזאת תופיע במילון לצד ההסבר על המונח – "low risk high reward". פאב מלו, סופמור מסירקיוז, הוא סנטר לגיטימי, שהפער בין היותו מחליף טוב לגבוהים לשחקן גבוה לגיטימי בקבוצה טובה תלוי ביכולת שלו לפתח משחק התקפה. כך או כך בוסטון קיבלה בדיוק את מה שהייתה צריכה.

        ג'ארד סאלינג'ר שחקן מכללת אוהיו סטייט (GettyImages , Al Messerschmidt)
        ייתכן שמצבו הבריאותי של ג'ארד סאלינג'ר הוא סימן שאלה, אבל התפוקה שלו בקולג' היא סימן קריאה (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        יוסטון רוקטס. כאמור, לחמוק מבחירות רעות בדראפט הזה לא היה מלאכה פשוטה, ולכן הזוכה הראשונה בדראפט היא זאת שהצליחה לעשות זאת שלוש פעמיים. יוסטון, שהחזיקה בשלוש בחירות גבוהות בדראפט – 12, 16 ו-18, ככל הנראה במטרה להעביר חלקים נרחבים מנכסיה הלאה תמורת כוכב גדול יותר (שככל הנראה לא יהיה פאו גאסול ולא דוויט הווארד), עשתה בדיוק מה שאפשר לעשות בדראפט כזה – לבחור את השחקנים המוכשרים ביותר, ועם התקרה הגבוה ביותר.

        ג'רמי לאמב מקונטיקט הוא השוטינג גארד השלישי בטיבו במחזור (אחרי ברדלי ביל ודיון וויטרס והרבה הרבה לפני אוסטין ריברס), ואחד הקלעים הטובים שבו. לאמב הראה יעילות מרשימה ביותר וזאת כאשר הוא משחק בקבוצה המבולגנת ביותר במכללות העונה. העובדה שלאמב הצליח לקלוע ב60% לשתים כאשר הוא משחקן בבלגן של יוקון אומרת לא מעט בכלל. האחוזים של לאמב משלוש אומנם לא מרשימים, אבל 33% הם גם אינם נתון בעייתי כלל, בטח כאשר לוקחים בחשבון את כמות הזריקות שלאמב לקח למשחק. סיכוי סביר שלאמב לא יהיה אולסטאר, אבל גם סיכוי סביר שהוא יהיה שחקן פותח בקבוצה טובה מאוד, וזה הרבה יותר ממה שניתן להגיד על מרבית הדראפט הזה.

        רויס וויט הוא החיה המוזרה ביותר בדראפט. הוא מוסר המון, והוא ריבאונדר לא רע בכלל. הוא יודע להריץ את ההתקפה מעמדת הפאוור, אבל בגלל זה הוא גם מאבד לא מעט. קשה להגיד איזה שחקן יצא ממנו, בטח כאשר הפיקנטריה סביבו נוגעת גם בהתקפי החרדה מהם הוא סובל, אבל התקרה של הבחור גבוהה, ובסיטואציה מסוימת הוא יוכל להיות שחקן מיוחד. לעומתו, טרנס ג'ונס הוא בדיוק זה – מניה בטוחה. ג'ונס עשוי להתברר עם הזמן כשחקן השני הטוב ביותר שיצא מהקבוצה האלופה של קאנטקי. אם נמשיך בהשוואה לקיד-גילכריסט, ג'ונס ידע לנצל את המקום היחסי שהשאיר אנתוני דיוויס טוב יותר – והוכיח שהוא קלע טוב יותר מידידו, ושהוא שומר אול אראונד לא פחות טוב.

        אורלנדו מג'יק. קצרה היריעה מלהרחיב על הרפתקאותיה של אורלנדו בדראפט, וגם ישנה התחושה שאין ערך לעשות כך, מכיוון שהסיפור האמיתי של המועדון אינו נמצא בבחירת אמצע סיבוב ראשון, איכותית ככל שתהיה, אלא בסנטר אחד שלא נמאס לו מלעשות צרות. ובכל זאת, ראוי לעצור ולתת ציון לשבח לחבורה מדיסניוורלד. בבחירה ה-19 המג'יק בחרו את אנדרו ניקולסון מסיינט בואנבנטור, שבעיני הוא השחקן הרביעי בטיבו בדראפט (אחרי דייויס, ביל ו-ווייטרס). ניקולסון הוא סקורר מפלצתי וחוסם משובח, והסיבה היחידה שהוא מוערך נמוך הוא חוסר החשק של מקבלי ההחלטות לבחור שחקנים מקולג' קטן, ככל הנראה מתוך מדיניות ה"סמוך" – שהרי אם הוא נבחר לקולג' קטן בזמנו, מי שעשה זאת לבטח ידע מה הוא עושה וככל הנראה הניקולסון הזה לא יהיה שווה יותר מדי. אז הטעות עמם. קייל או'קוויון שנבחר בסיבוב השני הוא דוגמה דומה, ויכולת החסימה שלו לצד יכולתו להישאר רלוונטי ויותר מכך בהתקפה, יבטיחו לו קריירת NBA לא רעה בכלל.

        טרנס ג'ונס שחקן מכללת קנטאקי (GettyImages , Andy Lyons)
        יוסטון בחרה במניה בטוחה. טרנס ג'ונס (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        מדשדשת

        קליבלנד קאבלירס. הקאבס הרסו הכל. אחרי הבחירה הרביעית רק המתנתי לסל הבחירות המאוחרות שלהם, שכללו את בחירה 24, שאפשר היה להוציא בה כל טוב (למשל, טוני וורוטן ג'וניור שהלך רק בחירה אחת מאוחר יותר), וכללו גם את שתי בחירות בתחילת הסיבוב השני, שכאמור מדובר במצרך יקר ערך. ובמקום זאת, הם בחרו להעביר את כל הטוב בזה בשביל טיילר זלר בינוני אחד מאוד. הבחירה בזלר היא תוצאה של תגובת השרשרת הלא נעימה שהתחילה בבחירה להעדיף בעונה שעברה את טריסטן תומפסון על החבר יואנס ולנצ'ינוס. במקרה שהאחרון היה נבחר, ומגיע בעונה הקרובה, לא היה לחץ בקליבלנד לבחור גבוה העונה, והיה ניתן פשוט לבחור את השחקן הטוב ביותר על הלוח.

        במקום זאת, קליבלנד שילמו יותר מדי על גבוה בינוני מדי, שמצטרף למצבת גבוהים בינונית להחריד. ואם זה לא מספיק, דאלאס השתמשה בבחירה ה-34 שקיבלה בטרייד הנ"ל מקליבלנד בשביל להמחיש לה את גודל ההחמצה, כאשר ניצלה את הבחירה לקחת את ג'אי קראודר, שבהינתן ההזדמנות יהפוך לאחד השחקנים היותר מוצלחים שיצאו מהדראפט הזה.

        הסיבה שקליבלנד אינה במאכזבות, נוגעת בכל מה שקדם לכך, או במילים אחרות, לדיון וויטרס מסירקיוז. וויטרס הוא הצלחה כפולה, פעם אחת ביכולת של הקאבלירס להימנע מהפיתוי, ולהתעלם מהייפ סביב הריסון בארנס, ובפעם שנייה בכך שייתכן מאוד שהם בחרו בשחקן שהם בדיוק היו צריכים. לוויטרס יש פוטנציאל למסד יחד עם קיירי ארווינג את אחד מצמדי הגארדים הטובים בליגה. ויחס האסיסטים-איבודים שלו לעמדה שלו משובח, הוא חוטף טוב מאוד, ותחושת הבטן שלי, שהוא יהיה שחקן סופר-מסוגנן שנאהב לאהוב.

        שתי אנקדוטות

        * סן אנטוניו ספרס. אי אפשר לדבר על דראפט בלי להזכיר את הג'נרל מנג'ר אר. סי. ביופרד והספרס. אז ככל הנראה הם עשו זאת שוב. עם בחירה אחת בלבד בדראפט, במקום ה-59, שלפחות אצלי סומן גבוה הרבה יותר – מרקוס דנמון ממיזורי התקרב העונה לאחוזי סטיב נאש, עם 50% לשתים, 40% מהשלוש וכמעט 90% מהקו. כל זה על 18 נקודות. מישהו מוכן להמר שלא יצא ממנו שחקן?

        * לאחר הבחירה של דייויס על ידי ניו אורלינס, הוצג על המרקע סקר שנערך לגבי שביעות הרצון של הצופים מהבחירה. רק 84% הביעו שביעות רצון מהבחירה.

        לסדר הבחירה המלא בדראפט 2012