פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        עדיין, למרות הכל, החגיגי מכולם

        על אף שיבושי השמות וטעויות הזיהוי, יורם ארבל הוא עדיין השדר עם הגישה הכי חיובית ביורו. אבנר שביט משווה בין שלושת השדרים בטורניר, נהנה מהשילוב בין איינשטיין לזלצר ונרתע מהקשיחות של רמי וייץ

        כל כך הרבה השתנה בחוויית הצפייה בין יורו 1992 ליורו 2012. הדור ההוא עדיין זוכר איך ערוץ 1 היה לפעמים משדר משחקים רק מן המחצית השנייה, משהו שנראה בלתי נתפס לחלוטין כיום. הדור הנוכחי, לעומת זאת, לוקח דברים כמו אינטרנט, אייפון ו-HD כמובנים מאליהם. עשרים שנה, וכל כך הרבה השתנה, אבל דבר אחד עומד במקומו: שוב, כרגיל, את המשחקים משדרת השלישייה הנצחית, שלושת הטנורים התמידיים של הספורט הישראלי. וייץ, איינשטיין, ארבל.

        שלום מיכאלשווילי (מגד גוזני)
        לאור הבדחנות המאולצת שלו באולפן, המקצוענות של שלושת השדרים הוותיקים והמיומנים בולטת. מיכאלשווילי (צילום: מגד גוזני)

        הקהל כבר פיתח איתם יחסי אהבה-שנאה, אבל למרות החלק האחרון של המשוואה, הם עדיין פה. לפעמים משבחים אותם, לעתים מקללים אותם, אבל זה לא משנה, כי ממילא לא נמצאו להם מחליפים. שלבי ההכרעה של הטורניר, אם כך, לא היו רק מבחן כוח לשמונה הנבחרות החזקות באירופה, אלא גם לשלושת השדרים הוותיקים.

        מאיר איינשטיין

        בשעה שבין וייץ וארבל מתקיימת כבר שנים תחרות פנימית שמזמן אינה מאחורי הקלעים, איינשטיין הצליח להשאיר את עצמו מחוץ לסופר קלאסיקו הזה ולא להתלכלך בקרבות אגו. נוסף לכך, בעת שאוהדי רוב הקבוצות בארץ כבר סימנו את אחד משני השדרים מסיבות כאלה ואחרות, הרי שאיש הספורט עם רעמת השיער האקסצנטרית במזרח התיכון השכיל גם להישאר מתחת לראדר ההתלהמויות.

        כתוצאה מכך, איינשטיין הוא אולי השדר עם הכי פחות מעריצים מובהקים, אבל גם עם הכי מעט עוינים וסולדים. כי באמת, מה יש לשנוא בו? שני האחרים כופים על השידור את המניירות שלהם, ואפשר לאהוב את זה אבל אפשר גם לא. במקרה שלו, השידור נקי וקורקטי להפליא. תכונת האופי היחידה שאפשר לייחס לו היא אובר-דרמטיות ברגעי שיא, אבל מטבעה היא באה לידי ביטוי רק פעמים ספורות במהלך המשחק ולא נותנת את הטון לאורכו.

        מאיר איינשטיין (קובי אליהו)
        השידור נקי וקורקטי להפליא, הכי פחות מעורר מחלוקת, נהנה מדברי חוכמה של זלצר. איינשטיין (צילום: קובי אליהו)

        נוסף לכך, איינשטיין מצוות בטורניר הזה לפרשן הסימפטי מכולם, זאב זלצר, וגם נהנה מכימיה טובה איתו, כך שבסך הכל השידורים שלו הם החלקים מכולם, ולא היו בהם שום פאדיחות. מנגד, צריך לזכור, גם לא היו בהם הברקות. נכון, היה נחמד לדעת כי אם רונאלדו אכן יבקיע שער בדקה התשעים, סביר להניח שהשדר יאבד את קולו מרוב התרגשות, אבל זה לא קרה, ובאין דרמה במגרש, הוא לא מספק את העוקץ בעצמו. אז לראות משחקים בהגשתו זו חוויה נעימה, אבל לא מבדרת.

        רמי וייץ

        בניגוד לאיינשטיין, לטוב ולרע, וייץ מותיר את חתימת קולו בכל שנייה ושנייה של השידור, ואם כבר בוחנים את חוויית הצפייה בהקשר היסטורי, הרי שאפשר לומר כי הגישה שלו למשחק היא המתקדמת מכולם. גם מפני שהוא מזוהה בעיקר עם מפעל הכדורגל המודרני והמשוכלל בימינו, ליגת האלופות, וגם כיוון שכתוצאה מעבודתו בעסק המהוקצע והאובר-מנותח הזה, הוא נדבק בחיבה כמעט כפייתית לתיאוריות של המשחק ובעיקר לסטטיסטיקות שלו.

        האובססיה הזו כבר מזמן הפכה למושא ללעג. אך גם אלה שסולדים מוויץ בגללה, או בשל חצים ששלח בגישתו התקיפה והסרקסטית לעבר קבוצתם האהובה, חייבים להודות שאין מה לעשות, הוא פשוט שדר טוב: עם קול רועם, הבנה ותשוקה למשחק, ובעיקר הרבה דיוק ומקצועיות.

        רמי וייץ (ברני ארדוב)
        קול רועם, הבנה ותשוקה למשחק, ובעיקר הרבה דיוק ומקצועיות. מנגד, גישה זועפת וקשוחה. וייץ (צילום: ברני ארדוב)

        הצרה היא שבשידור כדורגל, כמו המשחק עצמו, היחיד לא יכול לנצח לבדו, ופעם אחר פעם, לפחות בטורנירים כאלה, וייץ מתקשה לפתח דינמיקה טובה עם הפרשן שבצדו. בלי שגיא כהן, זה פשוט נראה כי הוא משתגע מכך שהעולם לא מסוגל להכיל את הפרפקציוניזם שלו. ברבע הגמר בין פורטוגל וצ'כיה, למשל, העז ניר לוין לנסות לתקן אותו בצורה הומוריסטית, והוא מיד נזף בו בנחרצות – "לא, זה קרה כמו שאמרתי שזה קרה!".

        מכאן עולה גם הבעיה עם וייץ: ייתכן כי בתור בן אדם הוא האיש הנפלא בעולם, אך כשדר, קשה לומר שהוא משדר אווירה לבבית. החריפות, הקשיחות והמחויבות שלו אף גורמים לעתים להרגשה שהוא המורה הרע, והמשחק כולו הוא רק המבחן שבסופו יידרשו הצופים לענות כמה פעמים איטליה הבקיעה במחצית השנייה לאחר שהייתה בפיגור של שני שערים במגרש חוץ. משחקים בשידורו הם חוויה, אבל לא למי שמפחד מלעמוד בפינה.

        יורם ארבל

        והנה, הגענו לשדר הוותיק האגדי מכולם, האיש שטבע מטבעות לשון בשידור חי עוד לפני שבאלוטלי היה זרעון בתכנון, ומי שהוא באופן אירוני גם אחד מן הסמלים הגדולים של תרבות הטלוויזיה הישראלית בכלל, אבל כרגע גם אחד מסלעי המחלוקות שלה.

        המחלוקת הזו התלהטה יותר מאי פעם במהלך הטורניר, כי חוסר הדיוק המסורתי של ארבל, שהלך וגדל עם השנים, הגיע כאן לשיאו. ברבע הגמר בין איטליה ואנגליה, למשל, זה פשוט נשמע כאילו הוא משדר באיזשהו עולם מקביל ומשונה שבו כל השחקנים התחלפו בחולצות. אמש נראה היה ש-120 הדקות עם האיטלקים עזרו לו בתחילה לזהות אותם, אבל אז שוב הוא התחיל לספק חומר למלעיזים: טעה בשמות, שיבש נתונים היסטוריים, הסתבך בהכרזות בסדר הגודל של "אוזיל מחפש את פודולסקי... הא, הוא בעצם על הספסל". כמו כן, עשה את טריק הנאחס הקבוע שלו, והודיע כי לגרמנים אין סיכוי לחזור למשחק, דקה לפני השער שלהם.

        יורם ארבל (ברני ארדוב)
        מתייחס לטורניר במלוא הרצינות אבל מדי פעם מרשה לעצמו להשתעשע על חשבונו, כדי להזכיר לנו שכדורגל זה החיים אבל גם שאחרי הכל, זה רק כדורגל. ארבל (צילום: ברני ארדוב)

        מן הסתם, חוסר הדיוק הזה אינו לעניין, אבל צריך גם לומר מילה להגנתו של ארבל: הבלבול הזה אינו נובע מזלזול. בניגוד, למשל, לצמד הלצים מיכאשווילי-בן שמעון, שעשו מן האולפן כל שביכולתם כדי להפוך את השידור לשכונה פרובנציאלית, השדר אינו מקל ראש בכוכבים שעל הדשא מולו – מדי פעם, פשוט, למרות כל הרצון טוב שלו, הוא באמת ובתמים לא מצליח להבדיל ביניהם. השליטה הבסיסית שלו במלאכת השידור, הבנתו במשחק ותשוקתו אליו עדיין מושלמות – רק שבגילו, מה לעשות, לפעמים הוא לוחץ על הכפתורים הלא נכונים. מה לעשות, גם כשבאלוטלי יהיה בן שבעים לא יהיה לו קל להבקיע צמד.

        בהקשר של גילו, ארבל גם חידד בטורניר הזה את הפיכתו למעין גרסה טלוויזיונית-ספורטיבית של הדוד מארוחת ליל הסדר, שיושב סביב השולחן ופולט הערות חסרות טאקט. בהתאם לזאת, גם במשחק אמש הוא פלט, ככל הנראה מתוך אינסטינקט ובלי לחשוב על כך יותר מדי, שלל הערות לאו דווקא פוליטקלי-קורקטיות על מבנה גופו של באלוטלי, התמכרותו של המאמן הגרמני לכסיסת ציפורניים, הרעש שהספריי עושה כשמרססים אותו על המפשעה וכיוצא בזה. אכן, ההערות הללו לפעמים גורמות לצופה להסמיק, אבל יש להודות שהן גם מעלות בו חיוך, ובכל מקרה השדר אומר על יוגי את מה שרובנו חושבים בלב. הוא גם לא עושה זאת בכוונות רעות אלא בתמימות טהורה ומוחלטת, ובאמירותיו רק מוסיף צבע לחגיגה.

        נוסף לזאת, בגישה המבודחת של ארבל יש גם משהו בריא ביותר. איינשטיין משדר כדורגל אירופאי בפחות התלהבות מאשר שהוא מגיש תוכניות בוקר, וייץ סוגד ליבשת הקלאסית יתר על המידה ומיכאלשווילי משדר אותות מצוקה בכל פעם שמישהו מדבר אנגלית או צרפתית. השדר הוותיק, לעומת זאת, לוקח את הדברים בפרופורציות הנכונות, ובשילוב בין העוקצנות הסברסית והאירוניה הבריטית, מתייחס לטורניר במלוא הרצינות אבל מדי פעם מרשה לעצמו להשתעשע על חשבונו, כדי להזכיר לנו שכדורגל זה החיים אבל גם שאחרי הכל, זה רק כדורגל.

        שחקני נבחרת איטליה חוגגים יחד עם כובש השער מריו באלוטלי (AP)
        נכון, פה ושם ארבל טועה בשמות, אבל צריך מישהו שיוסיף קצת פלפל לחגיגה. כמו למשל באלוטלי (צילום: AP)

        מעל הכל, ארבל יודע גם טוב יותר מכולם איך להוסיף פלפל, לתת ערך מוסף לשידור ופשוט להפוך אותו להצגה. את כל המעלות הללו אפשר לייחס לעובדה שהכשרתו לא היתה בעיתונות, כי אם בלהקת הנח"ל, ומכך אפשר ללמוד עד כמה חשוב הניסיון התיאטרלי-מוזיקלי לצמיחתו של שדר ספורט. גם רפי גינת, זמר שהפך לכרוז הגדול אי פעם בתולדות הכדורסל הישראלי, יכול להעיד על כך.

        לכן, כיוון שארבל בכל זאת יצטרך לפרוש יום אחד וכך גם שני הטנורים הנוספים, אולי כדאי לשנות את הגישה בטקטיקת החיפוש אחר המחליפים שלהם: לא לנסות לאתר אותם בעיתונות הספורט, אלא דווקא על הבמה. כולנו הרי יודעים איך זה עובד בישראל: כרגע כולם צולבים את השדר הוותיק, אבל ברגע שינטוש את המיקרופון, כולם יתגעגעו אליו. יורו 2012 אולי היה תחילת שירת הברבור שלו, ולכן זה הזמן לצאת ולהכשיר את מי שימשיך את דרכו גם ביורו 2032, ולדאוג קודם כל שזה יהיה מישהו שיידע לזמר "הללויה" כמו שצריך. להבדיל בין מרקיסיו ומונטוליבו, הוא כבר ילמד לבד.