כשתפסע מחר (שישי) קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, דרך שערי ה"PGE ארינה" בגדאנסק שבפולין, תתרווח בכורסתה ותמחא כפיים לאות תמיכה בנבחרתה, היא תצטרך כנראה להתמודד עם שריקות בוז רמות במיוחד בחלל האצטדיון, שיגיעו מכיוון יציע אוהדי נבחרת יוון. גם היא וגם הם יודעים היטב שהעימות ברבע גמר היורו אינו סתם עוד משחק - אלא מפגש קצוות הטעון במתח פוליטי, כלכלי, תרבותי והיסטורי. זהו סיפור קלאסי של דוד מול גוליית, ולא רק במובן הספורטיבי: מחוץ למגרש, זהו מפגש בין האומה העשירה, הדומיננטית ולמעשה השליטה הבלעדית של האיחוד האירופי, לבין "האיש החולה" של הגוש בן 27 המדינות, שנאלץ זה עתה לרדת על ברכיו ולהתחנן כדי לא להיזרק החוצה.
"היטלר ממין נקבה"
מובן שערב המשחק, מדגישים בשני הצדדים ש"זה רק ספורט", ושאין כל קשר בין היריבות המרה בין שתי המדינות בשדה הפוליטי למה שיתרחש על כר הדשא - ובכל זאת, היווני הממוצע ביציע כנראה מרגיש כלפי גרמניה פחות או יותר מה שביטאה השבוע אישה אחת באתונה, שהתפרצה לשידור חי של רשת "סקיי" במהלך סיקור המגעים על הקמת ממשלה, וללא היסוס כינתה את מרקל בצעקות "היטלר ממין נקבה".
זוהי אינה השוואה פרי דמיונה ההוזה של מפגינה סהרורית אחת. למעשה, היא מבטאת הלוך רוח נרחב למדי במדינה, בה מקובל היום להשתמש בטרמינולוגיה מימי מלחמת העולם השנייה כדי לתאר את "האימפריאליזם הגרמני המודרני, בו המטבע המשותף החליף את הטנקים ומטוסי הקרב כאמצעי לכיבוש ושעבוד היבשת". ואם גרמניה היא כיום "הרייך הרביעי", כפי שהיא מכונה לא פעם באתונה - הרי שמרקל היא היטלר.
קשה לחשוב על עיתוי יותר דרמטי מזה שהזדמן למשחק מחר: יומיים בלבד אחרי שיוון למעשה הניפה את הדגל הלבן, כתב הכניעה האחרון שלה במאבק נגד ה"כובש" הגרמני. ביום רביעי השבוע הוקמה באתונה, אחרי חודשים ארוכים של תוהו ובוהו פוליטי ובתום שתי מערכות בחירות שנערכו בתוך חודש, ממשלת אחדות בה חברות מפלגות ימין ושמאל מתונות.
המכנה המשותף לקואליציה הוא אחד: קבלה מלאה של המדיניות הכלכלית שמכתיב ליוון האיחוד האירופי, ובעצם במידה רבה על ידי גרמניה, כתנאי לקבלת חבילת "חילוץ" בסך 130 מיליארד אירו. זו אמורה להציל את הכלכלה היוונית מפשיטת רגל, ואת המדינה מנשירה מגוש המטבע המשותף.
אחרי שנה נוראית של כאוס פוליטי, שביתות בלתי נגמרות ומהומות על בסיס יומיומי כמעט, שבמהלכה נפלו שתי ממשלות שלא הצליחו להעביר תקציב, בחרו בסופו של דבר היוונים בפיתרון ההגיוני והמתקבל על הדעת, בהתחשב במצבם, כשהסכימו לקבל את התכתיבים והגזרות של האיחוד. אלו כוללים בין היתר מדיניות צנע כלכלית הדוקה, קיצוצים נרחבים בזכויות סוציאליות, הפרטה ורפורמות מבניות עמוקות במשק - אך בתמורה, יזכו היוונים לשמור על המטבע.
אין כנראה אפילו יווני אחד שהיה רוצה לקום מחר בבוקר ולגלות ש-1,000 האירו שנמצאים בחשבון הבנק שלו הפכו ל-1,000 דרכמות. אם זה היה קורה, המטבע הזה היה יכול לשוב במהרה וביתר שאת לימי הזוהר שלו כנשק שמושלך מהיציע - כי ממילא, בקצב שערכו צפוי לצנוח, בתוך שבועות הוא כבר לא יהיה שימושי במיוחד לקניות במכולת.
גם בגרמניה אין הרבה סימפתיה ליוונים
בצד הגרמני, מנגד, לא תמצאו רבים שחשים סימפתיה מיוחדת כלפי היוונים. הרי יוון, למעשה, הביאה הכל על עצמה. בזבזנות ממשלתית, מנגנונים שלטוניים מסוברלים ומושחתים ושיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה (מוכר מאיפשהו?) הפכו את יוון לאחת המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר ממשבר החובות ששוטף את היבשת כולה כבר שלוש שנים, במסגרת גלי ההדף של המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008 בארצות הברית.
על כך הוסיפו היוונים חטא על פשע, כשהתעלמו ממצבם והמשיכו ללוות עוד ועוד כספים כדי לכסות את המינוס הגדל, עד שהחוב הלאומי תפח למימדים מפלצתיים: 350 מיליארד אירו, למעלה מ-30 אלף לכל אזרח יווני. הבנקאים הגרמנים, שהלוו בחפץ לב את רוב הכסף הזה מתוך ציפייה להרוויח ריבית שמנה ותוך התעלמות מהבועה ההולכת ופוקעת לנגד עיניהם, זועמים כעת על "היוונים העצלנים" שהפכו את מדינתם לבור ללא תחתית שבו נבלעו חסכונותיהם של גרמנים עמלים וקשי-יום.
ובכל זאת, גם הם חרדים מנשירה יוונית מהגוש, שעלולה להיות רק הפתית הראשון בכדור השלג שיסחף אחריו את האיחוד כולו, ולכן הם ניאותו להכניס את היד עמוק לתוך הכיס ולחלץ את העגלה היוונית מהבוץ - אבל לא לפני שגלגלו אותה היטב בבוץ הזה, למען יראו וייראו.
אז היוונים כנראה אכן חטפו בסופו של דבר את מה שהגיע להם וקיבלו את ההחלטה הנכונה - אבל זה עלה להם במחיר לא פשוט, של כבוד רמוס. האומה שהייתה ערש הדמוקרטיה והתרבות האירופית, כשאבותיהם של הגרמנים עדיין היו פראים בערבות אסיה הצפונית - נאלצת כעת לקבל ללא תנאי את תכתיבי הברזל של ברלין ובריסל, שרק הגדילו והגדילו את דרישות הקיצוץ וההתייעלות.
אך זו לא רק המהות שהרתיחה את היוונים, אלא גם הצורה: באתונה התרעמו שוב ושוב על הגרמנים ופקידי האיחוד ש"שינו כל הזמן את החוקים" והוסיפו עוד גזרות כתנאי לחילוץ המיוחל, כשהם מנצלים את חוסר האונים של היוונים המרוששים, ועושים בכלכלתם כבתוך שלהם. ולכן, כמעט חצי מהיוונים עדיין העדיפו לבחור במפלגות - בין אם מהשמאל הרדיקלי ובין אם מהימין הקיצוני - שהביעו נכונות לוותר על הכסף האירופי, כדי לשמור על העצמאות והגאווה.
הנקמה של היוונים?
תחושת ההשפלה הזו היא שהביאה צעירים יוונים רבים לשרוף את דגלי גרמניה ולהלביש את תמונתה של מרקל במדי אס-אס בהפגנות במהלך השנה החולפת, ומעט ממנה ודאי ישתרבב הערב גם למחשבותיהם של שחקני נבחרת יוון, עם העליה לכר הדשא. האם הכבוד הרמוס ירפה את ידיהם, או דווקא יספק להם משנה מרץ מול הנבחרת הגרמנית? האם זה בכלל משנה? הרי גם בכדורגל, מדובר בסופו של דבר במאבק בין הטוענת המרכזית לתואר, לנבחרת שעצם הגעתה לשמינית הגמר נחשבת לסנסציה. ובכל זאת, בכדורגל, בניגוד לפוליטיקה בינלאומית, עדיין קורים ניסים - ואף אחד לא מספיד סופית את הנבחרת היוונית (שאגב, באופן מקרי לחלוטין, הכוכב הגדול שלה וראש מהמשלה החדש מתגאים באותו שם: סמארס).
האם נס ספורטיבי כזה יכול להביא לשינוי גם מחוץ למגרש? אמנם מלחמות כבר פרצו בעבר במגרשי כדורגל, מאל סלבדור ועד יוגוסלביה, אבל נראה שבמקרה הזה, אפשר לצפות לכל היותר לכמה קטטות בין אוהדים שיכורים. ובכל זאת, ניצחון יווני, אפילו אחת-אפס קטן כמו שרק הם יודעים, יכול לסדר להם לא רק יורו חלומי, אלא גם תחושת נקמה קטנה. הם עדיין יצטרכו בשנים הקרובות להדק את החגורה, להצדיע בכל בוקר לברלין וגם להגיד יפה תודה - אבל הם לפחות יוכלו גם לחייך לעצמם ולזכור שבקרב החשוב באמת, הם ניצחו.
נבחרת גרמניה בוואלה! יורו 2012
נבחרת יוון בוואלה! יורו 2012