"זיזו לימד אותנו הכל, אנחנו מתגעגעים אליו. אין מי שיציל אותנו, אין מי שיסחוב אחריו את כולם. כשהוא היה בסביבה, היינו רגועים. הבנו שהוא צריך לפרוש, אבל הוא שינה את הכדורגל הצרפתי מן הקצה אל הקצה. ייקח לנו זמן ללמוד להסתדר בלעדיו". פרנק ריברי ידע שהחיים ללא זינדין זידאן יהיו קשים, אבל גם הוא לא האמין שיצטרך להמתין שש שנים לפני שיחגוג עם חבריו בנבחרת צרפת ניצחון ראשון בטורניר גדול. זה זמן ההתאוששות אשר נדרש לטריקולור כדי להשתחרר מצילו של הכדורגלן המשפיע בתולדות צרפת. אגדה שלא רק הציגה את הכדורגל כאומנות, אלא גם נתנה תקווה לעתיד טוב יותר.
מהרגע בו נולד היווה זינדין זידאן מקור השראה עבור הסובבים אותו. תחילה היו אלה בני משפחתו, לאחר מכן חבריו בשכונה ובקבוצות בהן שיחק, והחל מ-1998 כל אזרח צרפתי שראה בו מקור הזדהות. את דרכו לצמרת ולעמדת אליל ההמונים, החל כידוע זידאן בפרברי מארסיי, שם גדל כבן למהגרים מאלג'יריה ונאלץ להתמודד עם הסטריאוטיפים המוכרים על עצלנות וטיפשות. משם הוא התקדם בהדרגה במעלה סולם הפופולאריות, בדיוק כפי שעשה בקבוצות בהן שיחק. מקאן הצנועה אותה הוביל להישג השיא בהיסטוריה שלה (מקום רביעי), לבורדו עימה הגיע לגמר גביע אופ"א, ליובנטוס איתה זכה בשתי אליפויות איטליה ועד לריאל מדריד ושער הניצחון הבלתי נשכח בגמר ליגת האלופות. את המסע הזה עשה זידאן בזכות הבטחה אחת: "לא להפסיק להילחם. כל יום אני קם, נזכר מאיפה הגעתי וגאה להיות מי שאני. קודם כל קאביל מלה קסטיין, אחר כך אלג'יראי ממארסיי ואז אזרח צרפתי".
הציטוט הזה של זידאן היה אחד היחידים בהם הרשה לעצמו להשתחרר ולא דאג לתדמיתו. אותה תדמית בזכותה הצרפתים בחרו בו לספורטאי הנערץ בכל הזמנים. בגיל 26, ואחרי יורו אחד סביר עם צרפת, זידאן ניצל את המונדיאל הביתי, גם אם לא בכוונה תחילה, כדי להראות לצרפתים את הצד היפה של ההגירה. התשובה האולטימטיבית לז'אן מארי לה פן הפשיסט וחבריו הגזענים שהחלו לעלות בסקרים. הסיפור האישי של זידאן היה סיפורם של רבים בצרפת. בהתאם להצלחה, גם ההזדהות הפכה טוטאלית. מצד אחד זיזו נותר נאמן לשורשיו, אך מצד שני היה מחויב למדינתו. אחרי שהוביל את צרפת לזכייה היסטורית בגביע העולמי, זידאן נתפס כדמות שמעניקה תקווה לאדם הקטן ולמגזרים שלמים. האיש שתמיד הקפיד לומר "אין לי מסר", העביר מהמגרש את המסר הנחרץ מכולם. בזמן שהמדינה הייתה שסועה חברתית, הנבחרת שימשה כמעין ממשלת אחדות. זיזו היה ראש הממשלה.
הצלחתו של זידאן גרמה לבני המהגרים להרים ראש. אף אחד כבר לא יכול היה לדכא אותם, בטח לא בכל הקשור לקבוצות הכדורגל, שם החלה השתלטות מוחלטת של שחקנים ממוצא ערבי או אפריקאי על מחלקות הנוער. אחרי הגביע של 98', אף אחד כבר לא אמר מילה. אפילו לה פן נאלץ לשגר מברק ברכה לנבחרת אותה השמיץ. נושא הגזענות ירד מסדר היום, גם אם רק לשלוש שנים (עד אותו משחק שפוצץ ב-2001, שבאופן סמלי היה בין צרפת לאלג'יריה). זיזו יצר למשך תקופה מסוימת 'צרפת חדשה'. "כולם העריצו את זידאן החל מהנשיא ז'אק שיראק ועד הפועל הפשוט בפרבר שלו במארסיי", מסביר סולן שרייה, כתב היומון ' לה ז'ורנל דו דימאנש'. "בכל מקום אליו אני מגיע ברחבי העולם, גם בכל מיני אזורים נידחים, כולם שואלים על זידאן. הוא עדיין הצרפתי הכי מפורסם והכי חשוב על הגלובוס".
על מנת לא לפגוע במסר שיצר ב-98', מיעט זידאן בהתבטאויות פומביות ונותר אדם פרטי למדי. יכול להיות שגם לו יש שלדים בארון, פשוט אף אחד לא מסוגל לגלות אותם. חודש לאחר הזכייה במונדיאל, ניאות זידאן להתראיין למגזין השבועי 'פריס מאטש', אך דרש כי על שער המגזין תופיע תמונה שלו עם אשתו והילדים בחוף הים, במקום תמונה עם הכדור על כר הדשא. הוא רצה שכולם יבינו כי גם בן מהגרים יכול להיות בסך הכל איש משפחה צנוע ונאמן, בניגוד לכל הסטריאוטיפים המוכרים. "הוא בנה לעצמו פרסונה ציבורית מתוקתקת", מציין שרייה. "הוא הדמות הכי מוכרת בצרפת, אבל כזו שהאדם ברחוב לא יודע עליה דבר. המיוחד אצל זיזו שהוא מעולם לא אמר דבר רע על מישהו או משהו. הוא מעולם לא הביע עמדה פומבית. הוא כריזמטי, אבל לא בסגנון של פלאטיני. לכן כולם אוהבים אותו כל כך. גם כפרשן הוא לא אומר יותר מדי. הוא חכם, אבל לא רוצה ליצור ויכוחים. אוהבים אותו כי הוא זיזו".
לפני שנה התבקשו שחקנים ועיתונאים לבחור את השחקן הכי טוב של ליגת האלופות ב-20 השנים האחרונות. ליאונל מסי הסתפק בסגנות. זידאן נבחר ברוב קלות לפניו. יוהאן גורקוף, שבעקבות עונת השיא שלו במדי בורדו ב-2009 זכה להשוואות לזיזו, אמר: "אני מדור השחקנים שספג את ההשראה שלו מזידאן. ההשוואות האלה מחמיאות לי. הוא החזיר לחיים את עמדת הפליימייקר וסלל את הדרך עבור שחקנים כמוני. הייתה לו טכניקה נפלאה וראיית משחק פנומנלית. זה היה החלום הרטוב של כל חובב כדורגל בצרפת". גם סמיר נאסרי וחאתם בן ארפה השמיעו דברים דומים, כשאצלם נכנסה למשוואה גם השתייכותם האתנית.
זידאן שדרג את עמדת הפליימייקר שהחלה להיעלם מהמפה, ברמה שאפילו פלאטיני הגדול טען כי אי אפשר להשתוות אליה. כאשר שיחק בצד שמאל ביובנטוס אצל קרלו אנצ'לוטי, דרש זידאן לחזור למרכז ובסופו של דבר נענה בחיוב. אנצ'לוטי שינה את השיטה למענו של הקשר הצרפתי, ולימים הודה כי המעבר הזה הפך אותו "למאמן טוב יותר וגם הוביל להצלחת אותה שיטה בצ'לסי". בדיוק מהעמדה הזו הוביל זידאן את צרפת לזכיות במונדיאל ב-1998 ובאליפות אירופה כעבור שנתיים, ולגמר ב-2006 אחרי שחזר מפרישה ונבחר למצטיין של המונדיאל בגרמניה.
את כל זה עשה זידאן תוך שהוא שולט בזעם הפנימי העצור שלו. זעם שהפציע מדי פעם, כמו בפגיעה בשחקן נבחרת ערב הסעודית במונדיאל הביתי או הנגיחה במרקו מטראצי בגמר 2006. 14 כרטיסים אדומים אסף זידאן במהלך הקריירה אותה סיים בגיל 34 שניים יותר מבריון מפורסם כמו ויני ג'ונס. בצרפת סבורים שזה רק עזר. "הנתון הזה והמעידות האלה לאורך הקריירה, רק מציגים את זידאן באור אנושי יותר", מבהיר שרייה.
"הוא לא אל, אלא אדם רגיל שגם טועה לפעמים. זה רק מוסיף להילה שלו. צרפת תמיד נזקקה לשחקן ברמה עולמית כדי להגיע להישגים. זידאן פשוט נכנס לנעליים של פלאטיני, וכשהוא עזב נפערה תהום. כל שחקן ששיחק לצידו טען כי השפיע עליו לטובה. אפילו בריאל מדריד כרגע הוא משפיע כאיש השקט מאחורי הקלעים. הוא היה משנה משחקים בצורה מוחלטת - תחילה כמנהיג יצירתי ובהמשך גם כמנהיג מנטלי. אני אהבתי יותר את הסגנון של פלאטיני, אבל זידאן נגע בי יותר וכך ברוב חובבי הכדורגל בצרפת. לצפות בו זה היה כמו לצפות במופע בלט. הוא באמת נגע בכולנו".
