משחק 4 של גמר 2012 ב-NBA הוא קלאסיקה מיידית. אפשר להכניס אותו לערוצי הקלאסיקות למיניהם ולשדר בלופ כבר מעכשיו. התחושה שהוא השאיר אותי איתה היא שאני מקווה שהגמר הזה הוא רק הפרק הראשון בסדרה שתימשך לכמה עונות טובות. אבל זמן לסיכומים יבוא בהמשך, אולי ממש עוד מעט, כרגע צריך לנסות לעכל את המשחק המטורף הזה.
זה היה משחק גדול כי שום דבר לא התנהל בו בהתאם לתכנון כלשהו. שתי הקבוצות הוכיחו שהכישרון שלהן יכול לשבור כל הכנה מראש של צוותי האימון בכל כך הרבה דרכים, שכל מה שנשאר זה לרחם על המאמנים המסכנים שאמורים לצאת מזה עם מסקנות להמשך.
לעומת המשחקים הקודמים, הפעם OKC ברחה מוקדם והגיעה עד 17 הפרש לקראת סוף הרבע הראשון. למרות ההרכב הגבוה, ולמרות שפרקינס ואיבקה בקושי תרמו להתקפה. היו לכך כמה גורמים - ההגנה התייצבה על הציוות הנכון שהקשה על המשחק של מיאמי, ספולושה קלע את השלשה הראשונה שלו וגרם להגנה של ההיט לחשוב פעמיים לפני עזרה, קוליסון נכנס מוקדם וסיפק דקות אדירות ודוראנט היה חד. אבל יותר מהכל - זה היה אחד מהימים האלה של ווסטברוק, שאליו נחזור ברבע הרביעי.
אם את הבריחה של הת'אנדר עוד ניתן היה לדמיין, החזרה המהירה של מיאמי הגיעה משום מקום. ומה שהכי מעצבן מבחינת סקוט ברוקס - החזרה הזאת הגיעה דווקא מתוך הוצאה לפועל מוצלחת של התכנית ההגנתית שלו. ברוקס דאג לסגור חזק ארבעה שחקנים אצל מיאמי - לברון, וויד, בוש ובאטייה, ושם את דוראנט על צ'אלמרס כעוזר - הוא הגיע לדאבל-טימים והיה זה שמייצר רוטציה כשאחד האחרים עוזר. ברוקס החליט שהוא לא מפחד מאף אחד פרט לארבעה האלה, שהצוות המסייע יוכיח לו שהוא מסוגל לנצח אותו. הבעיה היא, שזה בדיוק מה שקרה.
שנים שהקבוצה של לברון ג'יימס מנסה להקיף אותו בקלעי שלשות גדולים כדי לנצל את ההתמקדות ההגנתית בו. שנים שזה לא עובד - או שהקלעים מתחילים להחטיא ברגעים במשחקים החשובים או שלברון עצמו לא מצליח לסדר להם את הזריקות הנוחות. אז הלילה, בשעה טובה, לברון ניצח משחק פלייאוף גדול קודם כל דרך משיכת ההגנה והוצאה לקלעים. ארבע שלשות כאלה בחמש דקות היו הסיבה המרכזית לסגירת הפער שהחלה בסוף הרבע הראשון ונמשכה בשני - פעמיים נוריס קול, פעם ג'יימס ג'ונס ופעם מריו צ'אלמרס. אוקלהומה סיטי הימרה על הזריקות האלה, ההימור נכשל.
בכלל, משחק 12 האסיסטים של לברון הגיע לאחר שמונה משחקים בהם הוא לא מסר יותר מחמישה. היה בכך מימד חיובי - פעמים רבות הוא הלך בכוח עד הסוף במקום למסור בדרך, אבל גם תחושה שהוא פחות סומך על השחקנים שסביבו ובצדק מסוים - רובם קלעו לא טוב במהלך הפלייאוף. לכן המשחק הזה חשוב גם לשנים הבאות, יהיה ללברון קל יותר להאמין בקלעים שלו ולהם להאמין בעצמם לאחר שהם ניצחו ככה משחק בגמר. חלק גדול משאר האסיסטים שלו היו לכריס בוש במשחק הפיק נ' רול ביניהם, עוד אופציה התקפית שעובדת טוב כשג'יימס הוא המייצר עבור השחקן השני.
הרבע השלישי היה האיכותי ביותר במשחק, הוא כלל דקות התקפיות נהדרות של שתי הקבוצות, אבל מיאמי הייתה חדה ומרוכזת יותר. הרבע הזה היה דוגמא טובה לפתגמים העוסקים בתפיסת מרובה ורצון לקחת יותר מהאצבע שהתקבלה. לאחר הצלחת המהלך בו דוראנט שמר על צ'אלמרס אבל נטה לעזור לא מעט, ברוקס שלח את KD במחצית השנייה לשמור אזורית לבד ולהתעלם לחלוטין מצ'אלמרס. בעוד שברבע הראשון חוסר הביטחון של סופר מריו בקליעה שלו אפשר לדוראנט לעזור ועדיין לחזור אליו בזמן, ברבע השלישי צ'אלמרס נשאר ללא שומר בכלל.
זה כבר היה מוגזם. צ'אלמרס ניצל את ההזדמנות כדי להגיע כמה פעמים לטבעת ולקחת מספיק זמן בזריקה עד שבסוף אחת-שתיים נכנסו והביטחון חזר אליו. OKC הגזימה לחלוטין עם הזלזול בשחקן שיש לו איכויות התקפיות והוא כבר הראה אותן במשחקים גדולים. ברגע שהזלזול היה בוטה מדי, זה גם פגע לו בכבוד וגרם לו להגיב. זה המשחק השלישי ברציפות בסדרה הזאת שאחד המוטיבים המרכזיים בו הוא שחקן שמחליט שהוא לא הולך להיות הסיבה להפסד של הקבוצה שלו. אחרי וויד ופרקינס, הפעם הגיע תורו של צ'אלמרס לספק הצגה גדולה שנבעה קודם כל מהתחושה הזאת. שני הראשונים הם אלופי NBA, צ'אלמרס הוא אלוף מכללות שגם קלע את הסל הגדול במשחק האליפות שלו. כיף לראות את קלישאת הלב של האלופים קורמת עור וגידים ולובשת פנים שונות כל פעם מחדש בסדרה הזאת.
הרבע הרביעי היה המורכב ביותר בפלייאוף הזה. לפני הכל, הוא הבהיר שראסל ווסטברוק הוא השחקן הכי פחות עציר בליגה. פילוסופיית ההגנה של מיאמי הלילה הייתה הפוכה לזו של OKC - הרבה חילופים אוטומטיים והתמקדות בכוכבים, שחקני המשנה כמעט לא קיבלו אוויר ובקושי זרקו, ספולסטרה רצה שהכוכבים של הת'אנדר יוכיחו שהם מסוגלים לנצח אותו לבד. הבעיה היא, שגם זה כמעט קרה. וזה קרה דרך שחקן אחד.
בזמן שאצל דוראנט עושה רושם שההגנה של לברון והמעמד החדש הוציאו אותו מהזון, ואצל הארדן התיאוריה ההגיונית ביותר כרגע היא שהוא איש זאב והלילה לא היה ירח, ווסטברוק כמעט ניצח לבד את המשחק. הוא מגיע לטבעת בקלילות ומצליח לשים את הכדור בטבעת מעל לידיים של ההגנה, וזה עוד מהלך שניתן להתמודד איתו ביחס לעלייה הפתאומית לקליעה מחצי מרחק. רק כאשר ספולסטרה שלח אליו דאבל טים ליד החצי הוא נרגע יחסית.
אבל רבע אחרון של 17 נקודות של ווסטברוק הצליח להישאר הסיפור השני הכי גדול של הרבע הזה, אחרי הפציעה וההתאוששות של לברון. השלשה הגדולה ההיא, כשהגוף בקושי מאפשר לו להתרומם לקליעה, יכולה להיות רגע מכונן בקריירה הלא רגילה הזאת. מיאמי נכנסה להלם כשהוא יצא לקבל טיפול, OKC פתאום קיבלה אנרגיות מחודשות, השלשה הזאת החזירה את המצב לקדמותו. אחרי שחזרו פעמיים במהלך הרבע, מזה הת'אנדר כבר לא חזרו.
יש עוד כל כך הרבה על מה לדבר במשחק הזה - כמות הטעויות התמוהות של אוקלהומה סיטי ברבע האחרון, שניתן היה לייחס לחוסר ניסיון אם דרק פישר לא היה אחראי על אחת החמורות שבהן. הפאול המטופש של ווסטברוק שנקווה שלא יישב לו על המצפון סטייל כריס וובר (ווסטברוק? מצפון? על מי אני עובד). העובדה שמיאמי שמרה נהדר והת'אנדר עדיין קלעו 98 נקודות והחטיאו 4-5 שלשות פנויות לחלוטין. השיפוט, שלטעמי היה החד צדדי ביותר בגמר עד כה, הרבה יותר מדי שריקות קטנות בצד אחד שלא נשרקו בצד שני. אבל השאלה המרכזית שצריכה להעסיק אותנו כרגע היא איך הגוף של לברון יתעורר היום בבוקר. יכול להיות שזאת השאלה החשובה האחרונה שנשארה.
