וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אגדות אנדרסן, פרק 16 ואחרון: בסוף מעגל

עידן מסר

17.6.2012 / 9:59

המטרה של מורטן אנדרסן לקראת סוף הקריירה הייתה ברורה: לעבור את גארי אנדרסון כשיאן הנקודות של הליגה. עשה את זה?

"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מכך שאיננו טובים דיינו, אלא מכך שאנו טובים לאין שיעור. מה שמפחיד אותנו יותר מכל הינו האור הטמון בנו, ולא החושך".

(נלסון מנדלה)

ב-5 בספטמבר 2004 נקרא הבועט הדני מורטן אנדרסן – שזה עתה חגג את יום הולדתו ה-44 – למשרדו של מאמן הצ'יפס, דיק ורמיל. עונת הפוטבול עמדה בפתח והוא לא ידע אם לגשת לשם בציפייה או בחשש. שלוש קבוצות "חתכו" אותו בתשע השנים האחרונות, והוא הכיר את הנאום על-פה. כשנכנס לחדר הבחין מייד בלחלוחית בעיניו של המאמן הקשיש, אך זה היה המצב השגרתי – ורמיל בכה לעתים קרובות, באירועים משמחים ועצובים כאחד (ולפעמים בלי שום אירוע מיוחד...), והדמעות לא בישרו דבר לכאן או לכאן.

"מורטן, אני מצטער", נצרד קולו של המאמן. "החלטנו ללכת עם טיינס". ואנדרסן נשם עמוק, כאילו ידע זאת מראש.

מורטן אנדרסן שחקן קנזס סיטי צ'יפס. Mark Duncan, AP
תם הפרק בקנזס סיטי. מורטן אנדרסן/AP, Mark Duncan

המשפט הקצר הזה סימן את סוף דרכו של אנדרסן בארוהד לאחר שתי עונות. ההרפתקה שלו ב-AFC, אליה הגיע לראשונה רק בגיל 42, הגיעה לקיצה. הוא נפרד מוורמיל בידידות (אם כי לא ניגב לו את הדמעות), ולפני שעזב את המתקן עוד הספיק לאחל הצלחה ללורנס טיינס הסקוטי, יורשו בעמדת הבועט, הצעיר ממנו ב-18 שנה. טיינס הגיע בפגרה מהליגה הקנדית (שם שיחק במדי אוטווה רנגיידס) וזאת לאחר ששיחק בעבר גם בשורות הקליימורס, הקבוצה הסקוטית בליגה האירופית ז"ל. אנדרסן יכול היה להזדהות עם סיפורו של הבועט שנולד מעבר לאוקיינוס והגיע לארה"ב בגיל צעיר, ממש כמוהו; הוא לא יכול היה לדעת כי תוך שבע השנים הבאות יספיק טיינס לזכות פעמיים בגביע לומברדי, תואר שנמנע מאנדרסן עצמו.

אם חשב אנדרסן ששחרורו מהצ'יפס יביא עימו תקופה של חוסר ודאות וזמן להרהר על העתיד והעבר, התבדה מהר מאד. כעבור יומיים בלבד הגיעה שיחת הטלפון המיוחלת/מפחידה, והמאמן מייק טייס הזמין אותו לערים התאומות, למלא (באיחור) את מקומו של גארי אנדרסון.

לאחר שחרורו של אנדרסון בתום עונת 02' התקשתה מינסוטה למלא את החלל שנפער בעמדת הבועט. לא בכל יום מסמנת קבוצה את הדרך החוצה למלך הנקודות והשערים של כל הזמנים. הראשון שניסה את מזלו היה ארון אלינג, הרוקי ממכללת וויומינג, שלא נבחר כלל בדראפט. לאחר עונה בינונית עם 72% דיוק היה ברור למדי לטייס ולמנכ"ל ריק ספילמן כי לא מדובר בפתרון אמיתי לטווח ארוך, בעיקר על רקע הבועטים האיכותיים ביתר קבוצות הצפון. אלינג קיבל הזדמנות מוגבלת במשחקי ההכנה ונחתך עוד לפני תחילת העונה הסדירה. עם עזיבתו, בסוף אוגוסט 04', הוחתם במקומו ברט קונוויי, לשעבר בוושינגטון. קונוויי החזיק מעמד בקבוצה בדיוק שבוע עד ש"נחתך" גם הוא. בצר להם פנו טייס וספילמן לשחקן החופשי הטרי, מורטן אנדרסן.

ב-7 בספטמבר, יותר מחמש וחצי שנים לאחר הגמר הבלתי נשכח, חזר אנדרסן למטרודום כגנב השב לזירת הפשע. זיכרונות מגארי אנדרסון ומהעימות הגורלי ביניהם עדיין ריחפו בחלל האוויר תחת הכיפה, והקהל הסגול עדיין זכר לדני את הבעיטה הקטלנית שמנעה מהווייקינגס לשוב לסופרבול אחרי 22 שנה. למרות שברמה השכלית הבינו האוהדים כי עליהם לשאוף להצלחתו של אנדרסן – בהיותו כעת לצדם – ברמה הרגשית התקשו רובם להשתחרר מההלם והכאב של ההפסד באותו גמר. מנגד, היה הבועט אמור להשתלב באופן טבעי ביותר במינסוטה – בהיותו יליד דנמרק (ויקינג "אמיתי") והשחקן הבכיר הראשון ממוצא סקנדינבי ששיחק בקבוצה מאז גארי לארסן, חבר בקו "אוכלי האדם הסגולים" של שנות השבעים. הקהל קיבל אותו, איפוא, ברגשות מעורבים של טינה, חשדנות ותקווה.

גארי אנדרסון שחקן מינסוטה וייקינגס. Ed Reinke, AP
הגיע בועט חדש כדי להצליח במקום שבו הוא נכשל. אנדרסון בבעיטה המכריעה בגמר ה-NFC של 1999/AP, Ed Reinke

הקבוצה אליה הצטרף אנדרסן לא דמתה במאומה למכונה ההתקפית שהמתינה לאנדרסון שש שנים קודם לכן. מכל כוכבי עונת 98' המרהיבה והמאכזבת נותר רק רנדי מוס, כעת שחקן מנוסה (עונה שביעית) ועדיין כלי נשק קטלני ולמעשה בלתי ניתן לעצירה, שפיתח שיתוף פעולה מעולה עם הק"ב דונטה קולפפר. במשחק הריצה לא הצליח איש למלא את החלל שהותיר אחריו רוברט סמית', שפרש בגיל צעיר ע"מ לעבוד כרופא, וההגנה נחלשה מאד בתקופתו של טייס כמאמן ראשי, ודורגה בתחתית הליגה. חוסר האיזון בקבוצה מנע ממנה לנצל את היתרון היחסי של הצמד קולפפר-מוס; טייס וספילמן קיוו לייצב לפחות את הקבוצות המיוחדות, ולכן החתימו הן את אנדרסן והן את הפאנטר האוסטרלי דארן בנט, שכפי שהזכרנו בפרק הקודם – קיבל (יחד עם גארי אנדרסון) אישור מיוחד לשחק עם קסדת בועטים מיושנת בעלת פס מגן אחד.

עונת 04' הביאה לשיאה את תהליך השוויון ב-NFC שהחל בעונת 99'. כמעט ולא נמצאו קבוצות (מלבד פילדלפיה) ששמרו על רמה גבוהה לאורך זמן, ובשלושה מארבעת הבתים סיימה הקבוצה שבמקום השני במאזן 8:8 בלבד. תהליך אחר שהחל באותה עונה היה "תור הזהב" של המסירה, שבא בעקבות הנחיות נוקשות יותר שניתנו לשופטים בעניין אכיפת החוק האוסר על מגע עם התופס מעבר ל-5 יארד מקו ההתנגשות. קבוצות שברו שיאי מסירה ושילמו את המחיר בצד ההגנתי של הכדור, כך שרובן התנקזו לעבר מאזן 50% או קרוב לכך. במצב זה היה המירוץ לפלייאוף כעין "קזינו" של חוסר ודאות מוחלט, בו התעלות של שבועיים היתה ההבדל בין חופשה בקריביים בינואר לבין כרטיס חופשי לסיבוב השני.

ב-12 בספטמבר, חמישה ימים לאחר שנחת בערים התאומות, עלה אנדרסן למשטח הסינתטי של המטרודום מול דאלאס. המשחק סימן את שובו למשחקי בית באולם סגור לאחר הפסקה של שלוש עונות. הוא לא נדרש בשלב זה לעשות יותר מדי: קולפפר פתח את העונה בסערה עם חמישה ט"ד, שניים מהם למוס (דווקא ברד-זון), ומינסוטה ניצחה 17:35 כשאנדרסן מסתפק בחמש בעיטות הבונוס.

שבוע לאחר מכן הבקיע אנדרסן שלושה שערים באצטדיון ה"לינק" החדש של פילדלפיה, מה שלא עזר לווייקינגס, שהפסידו 27:16 לקבוצה החזקה של החטיבה. החטאת שער בסולג'ר פילד במחזור השלישי לא מנעה ממינסוטה ניצחון חוץ חשוב 22:27 עם ט"ד מכריע של מוס ברבע האחרון. הניצחון יצר מומנטום חיובי עבור הווייקינגס, שניצחו בחוץ ביוסטון (בהארכה, ללא מעורבות של הדני) ובניו אורלינס (המקום בו אהב אנדרסן לנצח במיוחד). קולפפר שוב מסר לחמישה ט"ד נגד יוסטון וגם נגד הסיינטס, ויחד עם מוס המשיך להפיק את המקסימום מהשינוי בגישת השופטים, כמו גם מוסרים אחרים באותה עונה – פייטון מאנינג, דונובן מקנאב, ברט פארב, טרנט גרין וג'ייק פלאמר.

רנדי מוס ודנטה קולפפר. GettyImages
שיתוף הפעולה הפורה רק הלך וגבר. קולפפר ומוס/GettyImages

"אחרי עשרים שנה..."

במחזור השביעי ובמאזן מעודד של 1:4 (לאחר שבוע מנוחה) אירחה מינסוטה את הטייטאנס במטרודום. אנדרסן בן ה-44 התעמת ראש בראש עם אנדרסון בן ה-45, במפגש הבועטים המבוגרים ביותר בתולדות הליגה – ושניהם הכירו היטב את האולם הזה. לכל אחד מהשניים היו מעל 2,200 נקודות בקריירה, ושניהם היו בעונתם ה-23 – מקרה חסר תקדים בפוטבול המקצועני. באופן סמלי פתח אנדרסון את המשחק עם שער ברבע הראשון ואנדרסן השווה תוך דקות ספורות. מכאן ואילך השתלטה הגנת הווייקינגס על המשחק, חיסלה את בילי וולק – מחליפו של מקנייר – ואפשרה לקבוצה לנצח 3:20. אנדרסן קינח עם שער ברבע האחרון, ושני המוצגים המוזיאוניים שעל המגרש סיימו את המשחק ללא החטאה, והצטלמו יחד למזכרת – צילום ידידותי, אפילו משועשע, שנעדרו ממנו זיכרונות העבר המכבידים של ינואר 99'. נראים בו שני מקצוענים מזדקנים, שעברו כמעט הכל לאורך חצי יובל שנים – וכעת פשוט שמחים שהם יכולים להמשיך ולעשות את הדבר האהוב עליהם בעת שכל בני דורם כבר פרשו מזמן. היתה זו גם הפעם האחרונה בה נפגשו שניהם על המגרש.

במאזן 1:5, וכאשר רוב קבוצות החטיבה מדשדשות בבינוניות אם לא למטה מזה, נראתה דרכה של מינסוטה סלולה אל הפלייאוף. אך שבוע לאחר הניצחון על טנסי הגיעו למטרודום הג'איינטס, והראו כי גם בעונה שבה נשברו שיאי מסירה על ימין ועל שמאל – ניתן לנצח עם פוטבול "מסורתי". התקפת ניו יורק התבססה על משחק ריצה אפקטיבי בהנהגת טיקי בארבר עם תמיכה של מייק קלאוד בדאון שלישי, כשהק"ב קורט וורנר מוסר 21 מסירות בלבד בכל המשחק, ומשתדל שלא להתערב יותר מדי. הגנת הכחולים נהנתה מהחיים ללא צורך להתמודד עם מוס הפצוע, חטפה פעמיים את קולפפר, והג'איינטס ניצחו 13:34 לאחר שכבר הובילו 0:34.

ההפסד המפתיע הכניס את מינסוטה לסחרור והיא לא הצליחה להתייצב עד סוף העונה, מתנדנדת בין הצלחה לכישלון. הפציעה הגבילה את מוס במחצית השניה של העונה והוא רשם מספרים נמוכים מאד במושגיו. במשחק המכריע על אליפות הבית נגד גרין ביי הצליח קולפפר להנהיג קאמבק מסעיר ולהשוות ברבע האחרון, רק כדי לראות את הבועט ריאן לונגוול מכריע את המשחק בשער שלוש שניות לסיום. סוויפ על דטרויט החלשה אפשר לווייקינגס להגיע למאזן 8:8, לגבור בשובר שוויון פנימי על הסיינטס (הודות לניצחון עליהם בסופרדום) ולעלות לפלייאוף מהמקום השישי בחטיבה. היתה זו כניסה קלאסית "ברוורס" לפלייאוף, מאחר שהווייקינגס הפסידו את שני משחקיהם האחרונים בעונה הסדירה.

קולפפר קבע שיא קבוצתי עם 4,717 יארד באוויר, מסר 39 ט"ד וקיבל זימון לפרובול. מוס אמנם החמיץ שלושה משחקים עקב פציעה ושיחק באופן חלקי בשניים נוספים, אך בכל זאת התקרב ל-50 תפיסות וצבר 13 ט"ד, יותר כתופס פוזשן הפעם. את תפקיד התופס הבכיר נטל המחזיר נייט בורלסון, שהיה גם תופס האלף היחיד של הקבוצה. אנדרסן מצדו בעט היטב בהזדמנויות המועטות שקיבל, הבקיע 18 שערים ב-82% דיוק וצבר 99 נקודות.

ב-9 בינואר 05' החלה, אם כך, הופעת הפלייאוף השמינית של אנדרסן, ודווקא בלמבו פילד, לשעבר מבצר הפלייאוף הבלתי חדיר של הפאקרס. בעונת 02' הצליח הק"ב הצעיר והחצוף מייק ויק להשיג עם אטלנטה ניצחון פלייאוף ראשון של קבוצה אורחת בלמבו מאז הקמתו, כך ששנתיים אחר כך כבר ידוע היה שהדבר אפשרי. עם זאת, גרין ביי השיגה סוויפ על הווייקינגס בעונה הסדירה, ומינסוטה שנאה את האצטדיון ההיסטורי והקפוא ותמיד התקשתה בו. גם יכולתו הגבוהה של פארב מלך הקרח לאורך העונה, בשיתוף פעולה עם התופסים דונלד דרייבר וג'אבון ווקר, ומשחק הפליי אקשן שלו המבוסס על הריצה של אחמן גרין המצוין, היו סיבות לחשש מצד האורחים.

המשחק התנהל, כרגיל בלמבו בפלייאוף, במזג אוויר קפוא (עשר מתחת לאפס עם אפקט הרוח) וסוער. מתחילת המשחק היה ברור כי מה שהיה אינו מה שיהיה, כאשר קולפפר מסר בדרייב הראשון לרץ מו וויליאמס, וזה הפך את המסירה לט"ד של 68 יארד. הגנת הווייקינגס שהיתה חלשה לאורך העונה, השיגה מהלכים גדולים בזה אחר זה נגד פארב, וקולפפר המשיך להלום עם ט"ד לרנדי מוס. אנדרסן הצטרף לחגיגה עם שער מ-35 יארד, והווייקינגס הובילו 0:17 כבר לאחר 9 דקות ברבע הראשון. ניסיונותיו של פארב לבצע קאמבק, כמתחייב מהמקום ומהזמן, נתקלו בעוד ועוד חטיפות, ומנגד השלים קולפפר עוד שני ט"ד, לבורלסון ושוב למוס. הווייקינגס ניצחו, 17:34, כשקולפפר משיג ארבעה ט"ד באוויר ומנגד מוסר פארב לארבע חטיפות. מבצר למבו כבר לא היה כה מפחיד ומאיים, לאחר שנבזז ונשרף ע"י כנופיית הפושטים הוויקינגים.

השיפור המשמעותי במשחקם של קולפפר ומוס בסיבוב הראשון – השניים הזכירו כעת את יכולתם הגבוהה בתחילת העונה הסדירה – עודד את אוהדי הווייקינגס לקראת הסיבוב השני, בפילדלפיה, נגד הקבוצה מס' 1 בחטיבה – האיגלס. היה זה אחד הימים המיותרים בקריירה של אנדרסן. אף שהדני נגע בכל זאת בכדור, שלא כמו אנדרסון נגד הג'איינטס בעונת 2000, לא קיבל שום הזדמנות לשער בכל המשחק, ותרומתו התמצתה בשתי בעיטות בונוס. מנגד זהר מקנאב במחצית הראשונה עם שתי מסירות לט"ד, ואחר כך נרגע והניח לרצים שלו – בריא ווסטברוק ודורסי לבנס – להכריע את ההתמודדות. דייוויד אייקרס הבקיע שערים קלים פעמיים לאחר שדרייבים של פילדפיה נתקעו ברד-זון, והט"ד של קולפפר למרקוס רובינסון סמוך לסיום לא שינה דבר.

בגיל 44 נפרד מורטן אנדרסן סופית מהפלייאוף, לאחר שבשמונה הופעותיו (11 משחקים) ניצח שלוש פעמים והפסיד שמונה, שיחק פעם אחת בגמר החטיבה ופעם אחת בסופרבול, וצבר בסה"כ 18 שערים ב-78% דיוק ו-77 נקודות; ומייד לאחר מכן נפרד גם ממינסוטה, לאחר שהנהלת הווייקינגס החליטה – למרות יכולתו הטובה בעונת 04' – שלא להחתימו לעונה נוספת.

אנדרסן שאף בשלב זה לשבור את שיאיו של ג'ורג' בלנדה – ששיחק בליגה עד מעבר לגיל 48, וצבר 26 עונות. משחקו האחרון בעונה הסדירה היה מס' 354 שלו, ובכך הקדים במשחק אחד את גארי אנדרסון וקבע שיא ליגה. אולם אנדרסון, שפרש סופית בסוף עונת 04' (כפי שראינו בפרק הקודם), הקדים אותו בדירוג הנקודות, וזה היה שיא נוסף ששאף אנדרסן לשבור, כמו גם שיא השערים של אותו אנדרסון.

אבל בניגוד לשנה שעברה, אז נחטף ע"י הווייקינגס מייד עם שחרורו מהצ'יפס, גילה אנדרסן הפעם כי אין קופצים על בועט העומד להיות בן 45 בפתיחת העונה הבאה. הפגרה באה והלכה, ואיש לא עמד בתור להחתימו. הוא נאלץ לפי שעה לוותר על המרדף אחר ארבעת השיאים, אולם לא הודיע רשמית על פרישה מהליגה, שמר על כושר משחק, והמשיך להאמין כי כפי שאירע (פעמיים) לאנדרסון – גם הוא ימצא את הדרך חזרה. בינתיים שמר הדני על קשר עם המשחק האהוב עליו בכך ששימש כפרשן בשידורי הליגה האירופית בעונת 05', מה שאפשר לו להגיע לביקורים תכופים יותר במולדתו. אך האם הגיעה כבר השעה לחזור הביתה? והאם זה בכלל אפשרי?

מורטן אנדרסן שחקן אטלנטה פאלקונס. John Bazemore, AP
הגיע הזמן לחזור הביתה. אנדרסן/AP, John Bazemore

סולדיריות פאן-סקנדינבית

נבחרת הרוליגנים סיימה את מונדיאל 02' ברגשות מעורבים: מחד גיסא שיחקה מצוין בשלב הבתים והשאירה אבק לאלופת העולם ואירופה צרפת, מאידך גיסא התפרקה מול האנגלים. מכל מקום היה ברור כי עידן מורטן אולסן ימשיך (וכפי שראינו אין סימנים לסיומו גם היום, עשר שנים מאוחר יותר) ומייד החלו ההכנות למוקדמות יורו 04', שנועד להיערך בפורטוגל.

בהגרלת הבתים, שנערכה עוד בינואר 02', לפני המונדיאל, זכתה דנמרק ב"לוטו", כאשר כקבוצת הדרג השני קיבלה בראשות הבית לא את גרמניה, ספרד או איטליה, אלא את הרומנים – תוצאה של הישגיהם היפים בסוף העשור הקודם, בעידן גיורגי חאג'י הגדול. יחד עם השתיים שובצו גם נורבגיה, בוסניה ולוקסמבורג – ונראה היה כי לא ניתן היה לבקש הגרלה נוחה יותר.

אלא שלעתים ההגרלות הנוחות ביותר נותרות על הנייר ומפנות מקומן למלחמת הישרדות עקובה מדם. כך אירע גם לדנים של אולסן. המשחק הראשון ב-7 בספטמבר 02' הפגיש אותם עם נורבגיה לדרבי שכנים חם. הוא נערך באצטדיון אולבל באוסלו; למרות הדמיון בן שמו לזה של אצטדיון אולבי בגטבורג, ולמרות ששניהם שוכנים לחופו של מיצר הסקאגרק המפריד בין שבדיה, דנמרק ונורבגיה, היה אולבל מסביר פנים הרבה פחות לרוליגנים מאשר אולבי, בו זכתה הנבחרת ביורו 92'.

רק שחקנים ששמם יון כבשו במשחק. ראשון היה כמובן יון דאל תומאסון, הכוכב מס' 1 של דנמרק, שבדקה ה-22 העלה את האורחים ליתרון. במחצית השניה השווה מגנה השמאלי של ליברפול, יון ארנה ריסה. תומאסון חזר עם שער יתרון שני בדקה ה-72. המאמן הנורבגי, נילס יוהאן סמב, העלה מהספסל את החלוץ החסון של רוזנבורג, יון קארב; ובדקה האחרונה הצדיק המחליף את האמון שניתן בו עם שער שוויון קריטי.

לשמחתו של אולסן היה המשחק הבא בפארקן נגד לוקסמבורג החלשה. דנמרק אמנם ניצחה 0:2 (תומאסון בפנדל וסאנד), אולם היתה רחוקה מלהרשים. נקודת האור במשחק היתה העובדה ש-40 אלף איש הגיעו כדי לעודד את הנבחרת למרות היריבה הלא אטרקטיבית. כחצי שנה עברה בטרם התחדשו משחקיה של דנמרק. ב-29 במרץ 03' נסעה לאצטדיון מנוליו בבוקרשט לקרב ראש בראש נגד הרומנים. רק שני שחקנים נותרו בהרכב הרומני מהנבחרת הגדולה של שנות ה-90: הבלם גיורגי פופסקו והקשר דורינל מונטיאנו. לאחר עזיבתם של בוגדן סטלאה, דן פטרסקו, אדריאן איליה וכמובן חאג'י לא יכלו הרומנים להעמיד הרכב שיצדיק את דירוגם המכובד, ודנמרק הריחה דם במים וזינקה על טרפה.

המשחק החל ברוח אופטימית עבור המארחים, ו-55 אלף אוהדים הריעו כשחלוץ פארמה, אדריאן מוטו, העלה אותם ליתרון. הדנים חיכו רק שלוש דקות בטרם השוו מרגלי הקיצוני הימני דניס רומדאל. עם תחילת המחצית השניה השיג מונטיאנו הוותיק יתרון שני, והפעם המתינה דנמרק שש דקות עד לשוויון של הקשר המרכזי תומס גראבסן. אבדן היתרון הכפול הכניס ללחץ את שחקני ואוהדי רומניה, מה שבא לידי ביטוי בהתמוטטות פתאומית החל מהדקה ה-71. היה זה כמובן תומאסון שכרגיל הבקיע שער מכריע, וכעבור שתי דקות בלבד הוסיף המגן הימני של רומניה, קוסמין קונטרה, שער עצמי. הרומנים איבדו כל אמונה ביכולתם לנצח את המשחק ונאלצו לראות את רומדאל משלים צמד בזמן פציעות וקובע את תוצאת הסיום – 2:5 לאורחים.

ארבעה ימים בלבד לאחר מכן נפלה דנמרק מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בעוד היא מתבשמת מניחוחות הניצחון הגדול בבוקרשט, ולעיני 30 אלף צופים בפארקן, ספגה הנבחרת הפסד משפיל מידי הבוסנים הצנועים, 2:0. אולסן, שהעניק מנוחה לכמה משחקני ההגנה שלו, ראה בעיניים כלות כיצד הרכב חסר של הבוסנים לועג לשחקניו. שני הכוכבים היחידים בהרכב האורחים, סרגיי ברבארז מהמבורג ואלביר באליץ' מגלאטסריי, הבקיעו שער כל אחד לרשתו של סורנסן. לפתע היתה ראשות הבית לחלום מטושטש, וכל האופציות נפתחו לרווחה. אפילו המקום בפלייאוף העליה כבר לא היה בטוח.

לאחר החוויה המטלטלת שעברו הרוליגנים תוך ארבעה ימים באביב 03' היה תפקידו העיקרי של אולסן להחזיר אותם לדריכות ולריכוז של תחילת הטורניר ולמנוע מהם לאבד את קור רוחם. הסימן הראשון להצלחתו הגיע ב-7 ביוני, בגומלין נגד נורבגיה בפארקן. הקהל המקומי היכה גם הוא על חטא המשחק נגד בוסניה והתייצב הפעם בהמוניו, על פיאותיו ודגליו. אולסן הימר על יספר גרונקייאר בהרכב במקומו של רומדאל, והצעד השתלם כשגרונקייאר כבש כבר לאחר חמש דקות, יתרון דני שנשמר עד לסיומו של משחק עצבני ונוקשה, כמצופה מדרבי. הניצחון החזיר את דנמרק למקום הראשון בבית.

טראומת בוסניה השתקפה היטב במשחק החוץ נגד לוקסמבורג כעבור ארבעה ימים, כשאולסן עלה עם הרכב הגנתי ועם חלוץ אחד בלבד, סאנד. הקשרים האחוריים ינסן וגראבסן הבקיעו בניצחון 0:2 והשאירו לדנים סיכוי סביר לסיים במקום הראשון או השני. הסתיו הביא עמו את שני משחקי ההכרעה: תחילה אירחה דנמרק את הרומנים בפארקן, ושחקניו חדורי תחושת הנקם של אנגל יורדנסקו עשו את המוות לרוליגנים. לאחר שתומאסון העלה את דנמרק ליתרון בעוד פנדל מוצלח, הבקיעו החלוצים מוטו ופאנצ'ו בתוך 10 דקות במחצית השניה. דנמרק הסתערה על שערו של בוגדן לובונט, נחושה למנוע הפסד ביתי שני בשלב הבתים, ועמוק בזמן פציעות השתלם המאמץ כשבלם מילאן, מרטין לאורסן, נגח לשער הגבהה ממצב נייח והשווה.

זה היה משחקה האחרון של רומניה בשלב הבתים והיא צברה 14 נקודות, בדיוק כמו דנמרק. הבוסנים זינבו בשתיים עם 12, והנורבגים היו עם 11 בלבד – אולם עם משחק אחרון נגד לוקסמבורג בכיס האחורי.

כל הקלפים נפתחו על השולחן באותו יום, 11 באוקטובר 03'. כבר בדקה ה-18 באולבל קבע גורד השחקים של צ'לסי, טורה אנדרה פלו, יתרון למארחים, בעוד שחקני לוקסמבורג נלחמים רק על כבודם. הם שמרו על שערם ביתרת הזמן וסיימו את הקמפיין עם הפסד מינימלי. כעת היו לנורבגים 14 נקודות, בדיוק כמו לדנים, והכל היה מוכן לקרב הגדול בסרייבו. אצטדיון קושבו, שרק לפני שמונה שנים היה גל חורבות בעקבות הפצצות בלתי פוסקות במלחמת האזרחים, התמלא כעת ב-35 אלף צופים – הקהל הגדול ביותר מאז תום המלחמה. הבוסנים, שהיו חייבים לנצח, לא הגיעו הפעם בהרכב חסר - כמו בקופנהגן – אלא עלו עם כל התותחים: יחד עם ברברז שיחק בקישור גם חסן סאליחמידזיץ', כוכב באיירן מינכן ומחזיק גביע האלופות 01'; במרכז ההגנה שיחק מירסאד חיביץ' מאתלטיקו מדריד; ובחוד – הסקורר אלביר בוליץ', גם הוא מהליגה הספרדית (ראיו ואייקנו). אולסן בחר בהרכב הגנתי עקב רצונו להשיג תיקו, נגד קבוצה שכבר ניצחה אותו פעם אחת: סאנד ורומדאל ירדו לספסל והותירו את תומאסון לבד בהתקפה, ומאחור שיחק ויגהורסט יחד עם פולסן וגראבסן. החיבור בין הקישור ההגנתי להתקפה נותר באחריות יורגנסן, שגם היה האיש שהדהים את הבוסנים והקהל כבר אחרי 12 דקות עם שער יתרון.

לבוסנים לא היה מחר והם הסתערו על שערו של סורנסן, כשבוליץ' עומד בציפיות ומכניע את השוער בדקה ה-39. מייד בתחילת המחצית השניה עלה באליץ' כחלוץ שלישי, והמצור התהדק, אבל ההגנה בראשות שחקני מילאן, לאורסן והלבג, עמדה בפרץ – והצליחה לחלץ את הנקודה היקרה. דנמרק הקדימה על קו הסיום את רומניה ונורבגיה ועלתה אוטומטית ליורו, הופעה ששית ברציפות עבורה באליפות אירופה. נורבגיה גברה על רומניה במאזן הפנימי ועלתה לפלייאוף – שם ניגפה בפני ספרד החזקה. לעומת זאת פגשה דנמרק בטורניר הגמר נבחרת סקנדינבית אחרת – שבדיה, שעלתה גם היא אוטומטית, לאחר שסיימה ראשונה בבית חלש אף מזה של דנמרק. שתי הנבחרות שובצו לאותו בית, יחד עם איטליה ובולגריה.

פיניטה לה קומבינה

המשחק הראשון הפגיש את הרוליגנים עם האזורי באצטדיון אנריקש בעיר גימארייש, שהיה מלא ב-30 אלף צופים, בחלוקה שווה בערך בין הנבחרות. איטליה הגיעה לטורניר עם הגנה מושלמת (בופון, קנבארו, נסטה, זמברוטה, פאנוצ'י), התקפה נוצצת (טוטי, דל פיירו, ויירי) וקישור אפור ביניהן. אולסן הבין לאן נושבת הרוח ועלה עם הרכב רגיל לחלוטין במערך 2-4-4, כאילו היתה איטליה יריבה נוחה יותר מבוסניה ה"מפחידה". ואכן שיקוליו התבררו כנכונים: לאיטלקים לא היה שום שחקן שינהל את המשחק באמצע ויזין את החלוצים המעולים בכדורים, ועל המשחק נרשם "0:0" עוד בטרם החל, כאשר המאמן ג'ובאני טראפטוני יכול להעלות מהספסל רק עוד שחקנים אפורים כמו גאטוסו ופיורה כדי "לרענן" את הקישור המונוטוני שלו.

במשחק המקביל התעללו השבדים בבולגריה החלשה וניצחו 0:5. הנריק לארסון ופרדי ליונגברג הוותיקים כיכבו, ואפילו הכוכב הצעיר והמבטיח של אייאקס, זלאטן איברהימוביץ', תרם שער משלו. דנמרק שמחה מאד לקבל במשחק הבא את בולגריה המדממת: לעיני 24 אלף צופים באצטדיון המוזר בבראגה (שנראה כמו מכונית סטיישן שהתנגשה בצלע ההר ונתקעה שם) ניצחה בלי להזיע 0:2, כשתומאסון וגרונקייאר המחליף מבקיעים לזכותה.

במשחק השני בבית נפגשו שבדיה ואיטליה באצטדיון הדרקון בפורטו והפעם ניסה טראפטוני משהו שונה, כשעלה עם הצמד המילאנזי גאטוסו-פירלו בהרכב, והציב בהתקפה את החלוץ המופרע אנטוניו קסאנו. הניתוח הצליח, וקסאנו הבקיע במחצית הראשונה; אבל החולה מת, לאחר שאיברהימוביץ' החוצפן השווה עם שערו השני בטורניר, חמש דקות לסיום.

לקראת המשחק השלישי היה ברור כי גורלה של איטליה היה נתון בידי הנבחרות הסקנדינביות: 2:2 במשחק ביניהן יעלה את שתיהן וישאיר את הסקוואדרה אזורה בבית גם אם תנצח את בולגריה 0:10. דיבורים על דילים וקומבינות החלו מייד ולא נפסקו גם במשך המשחק (ואחריו כמובן). האם יחסי השכנות בין המדינות יגברו על היריבות הספורטיבית הנמשכת עשרות שנים (ומאות בתחום הפוליטי-תרבותי)?

אולסן לא שינה דבר במערך שלו, ורק ביצע את החילוף השגרתי בין רומדאל וגרונקייאר באגף שמאל. המאמנים השבדים סודרברג ולאגרבק עלו עם קישור מוזר, עם שלושה שחקני ספסל וליונגברג. די היה בהרכב זה כדי לגרום לעתונאים האיטלקים לשחרר את שלל תיאוריות הקונספירציה לחלל האוויר; אולם מה שאירע על המגרש באצטדיון בסה 21 בפורטו היה מוזר עוד יותר.

בדקה ה-27 הפגין צמד החלוצים של דנמרק את שיתוף הפעולה המוכר, כשסאנד הקפיץ כדור לתומאסון, שעצר אותו על החזה ובעט מהאוויר מ-30 מטרים – מעל השוער איסקסון (שחלם מחוץ לשער) ולחיבורים. שבדיה יצאה למתקפת נגד, ומייד בפתיחת המחצית השניה ניצל לארסון חוסר ארגון בשורות הגנת דנמרק (שכנראה נתקעה בחדר ההלבשה) והגיע למצב של אחד על אחד עם סורנסן, שהכשילו. לארסון עצמו הבקיע את הפנדל – 1:1, ושוויון מוחלט בין איטליה לדנמרק במקרה של ניצחון איטלקי על בולגריה. במצב זה, שבדיה עולה בכל מקרה – ודנמרק רק אם איטליה תנצח בהפרש של שער אחד.

בדקה ה-66 החליף פולסן את דניאל ינסן בקישור האחורי – חילוף שגרתי של אולסן שאיש לא ייחס לו חשיבות מיוחדת. תוך שניות התברר שהיה זה חילוף גאוני של ממש, כשבנגיעתו הראשונה בכדור בעט פולסן לשער ממרחק 25 מטרים. איסקסון הדף, אבל הכדור התגלגל היישר לרגלי תומאסון המסתער, והחלוץ לא נכשל – 1:2 לדנמרק. שאר המשחק היה כרוניקה של תיקו ידוע מראש: הדנים הסתגרו ולא טרחו לעבור את החצי, השבדים הפעילו את המכבש והכניסו את אולבאק כחלוץ שלישי, ובדקה ה-89 קרה הצפוי מכל. הגבהה סתמית של כריסטיאן וילהלמסון (שעלה כמחליף במשחק זה בגלל המהפכה בקישור השבדי) נקלטה בקלות על ידי סורנסן... רגע, בעצם לא! השוער, באופן בלתי מוסבר, הדף/שמט את הכדור בתוך רחבת החמש, ושחקני שתי הקבוצות הסתערו לעברו. מתיאס יונסון, אחד משלושת המחליפים שקיבלו הזדמנות בקישור, התעשת ראשון ודחק פנימה – ובכך העלה את שבדיה יחד עם דנמרק לרבע הגמר. הניצחון הדרמטי של איטליה על בולגריה 1:2, עם שער של קסאנו בזמן פציעות, הפך לחסר משמעות.

בדקות הספורות שנותרו לסיום נמנעו שתי הנבחרות מלפתח משחק התקפה כלשהו, והעבירו את הזמן באחווה סקנדינבית שהיתה מעלה חיוך של גאווה על פניו של הנס כריסטיאן אנדרסן. בסיום זעקו האיטלקים מרה על חוסר ספורטיביות, כולל האשמות של יו"ר ההתאחדות נגד השבדים והדנים. היו גם סיפורים (שלא ברור אם הם נכונים) על חגיגות משותפות על הדשא לאחר המשחק בין נציגים של שתי הנבחרות. אבל זה לא שינה דבר, כמובן: הדנים המשיכו לשלב הנוק-אאוט.

בשבוע שלאחר מכן יכלו האיטלקים לחייך במרירות לעצמם כשצפו מרחוק במשחקי רבע הגמר: שתי הנבחרות הסקנדינביות הפסידו וסיימו את דרכן. ראשונים היו השבדים, שהעבירו 120 דקות ללא שערים עם ההולנדים. בדו קרב הפנדלים הסתיים השלב הראשון ב-4:4 לאחר החטאות של איברהימוביץ' ופיליפ קוקו; הבעיטה השישית היתה של הבלם אולוף מלברג, שהחטיא – ואריאן רובן, ילד הפלא של איינדהובן, הבקיע בבעיטה המכרעת ושלח את השבדים הביתה.

למחרת התייצבה דנמרק למשחק מול צ'כיה, שראתה הזדמנות לנקום ברוליגנים על הדחתה במוקדמות המונדיאל האחרון. הצ'כים הגיעו למשחק עם שניים מכוכבי הקישור שנכשלו בזמנו מול דנמרק, קארל פובורסקי ופאבל נדבד. בהתקפה שיחקו מילאן בארוש המהיר והמפלץ יאן קולר. אולי היתה זו יכולתם הגבוהה של שני החלוצים, ואולי קארמה שלילית מהמשחק נגד שבדיה – מכל מקום, הגנת דנמרק התמוטטה לעיני 41 אלף צופים באצטדיון הדרקון, וחטפה שלישיה (שניים של בארוש ואחד של קולר). עוד טורניר הסתיים עבורה בשלב רבע הגמר, וחלומות שנת 92' נראו רחוקים מתמיד.

במעבדה של פרופסור מורה

טוד פיטרסון עשה הכל נכון בעונת 05'. הבועט הנווד של אטלנטה הגיע לג'ורג'יה דום בתחילת העונה לאחר ששיחק בחמש קבוצות שונות ב-11 עונותיו בליגה. התחנה השישית היתה המוצלחת מכולן, כאשר החטיא רק שתי בעיטות לאורך העונה כולה וסיים עם 92% דיוק, שיא אישי. היתה זו גם עונתו השישית מעל 100 נקודות. נראה היה מובן מאליו כי יקבל חוזה גם לעונה הבאה, אלא שהמאמן הצעיר ג'ים מורה ג'וניור והמנכ"ל ריץ' מקיי החליטו שהיה מבוגר מדי ושחררו אותו בפגרה. הפתרון של מורה לעמדת הבועט בעונת 06' היה מהפכני: הפאנטר מייקל קיינן, שחקן השנה השניה, ייקח על עצמו את שני התפקידים, והק"ב המחליף מאט שאוב יהיה המחזיק. חלפו עשרות שנים בליגה מאז החזיק שחקן אחד בשני התפקידים בו זמנית במשרה מלאה, והניסוי של מורה וקיינן עמד בניגוד למגמת ההתמקצעות והמיקוד ששלטה בפוטבול המקצועני מאז ראשית שנות הששים. אבל קיינן, שכבר התנסה בבעיטות לשער מטווחים ארוכים בעונת 05', שכנע את המאמן שיצליח לעמוד במשימה, וכמובן שהמקום הפנוי בסגל אפשר למורה להכניס שחקן שדה נוסף.

מבחן האש הראשון של הניסוי הגיע ב-10 בספטמבר 06', במשחק הפתיחה בשארלוט. הפנת'רס לא היוו יריב של ממש לפלקונס, אולם הבועט הוותיק ג'ון קייסי "עשה בית ספר" לקיינן. קייסי הבקיע במשחק מטווחים של 46 ו-54 יארד, וסיים ללא החטאה. קיינן, הצעיר מקייסי ב-13 שנה, הצליח לפגוע במטרה מטווח 32 יארד לכל היותר. שני ניסיונותיו מטווח ארוך נכשלו – אחד החטיא, ואחד נחסם ע"י האנד המצטיין ג'וליוס פפרס. למרות זאת ניצחה אטלנטה 6:20.

שבוע חלף וקיינן רק הידרדר: בתנאים אידיאליים בג'ורג'יה דום נגד טמפה ביי החלשה, הצליח לסיים במאזן 0 מ-4. שתיים מבעיטותיו החטיאו ושתיים נחסמו – למרות שהפעם לא נדרש לבעוט ממרחק של יותר מ-40 יארד. מקיי ומורה הבינו את הטעות שעשו, החזירו את קיינן לתפקיד פאנטר ובועט מטווח ארוך, ופנו בצר להם למלך הנקודות של אטלנטה בכל הזמנים, מורטן אנדרסן. אנדרסן, כמובן, הפך בשעתו לכוכב בליגה בהדרכתו של אביו של המאמן, ג'ים "פלייאוף?!" מורה. שני מעגלים נסגרו בו זמנית עבור השחקן הוותיק.

אנדרסן חיכה לרגע הזה יותר משנה וחצי. "הדני הענק" חזר לזירה – ולא למשחק רגיל: הופעתו הראשונה עמדה להיות על הבמה המתוקשרת ביותר בליגה: משחק מאנדיי נייט נגד הסיינטס.

מורטן אנדרסן שחקן אטלנטה פאלקונס. John Bazemore, AP
חזר הביתה. אנדרסן שוב באטלנטה/AP, John Bazemore

חלפה כשנה מאז הכתה סופת ההוריקן דרגה 5 "קטרינה" בחופי מפרץ מקסיקו והציפה חלקים גדולים של ניו אורלינס, גורמת נזקים כבדים לסופרדום ושולחת את הסיינטס לעונת פליטות בבאטן-רוז' וסאן אנטוניו. האולם הענק שופץ בעבודת נמלים, המים נסוגו בחזרה אל המפרץ, וב-25 בספטמבר התכוננה העיר המשתקמת לקבל בחזרה את הקבוצה האהובה עליה. שובם של הסיינטס לסופרדום הפך לאירוע לאומי, כאשר הנשיאים לשעבר בוש (האב) וקלינטון, שעמדו בראש מבצע השיקום, משתתפים בטקס לפני המשחק, שכמובן שודר בפריים טיים לכל היבשת. לקלחת הלוהטת הזו הוטל אנדרסן מייד עם שובו למשחק פעיל. הוא שיחק בסופרדום יותר מאשר בכל אצטדיון אחר בליגה, והכיר אותו יותר מכל בועט אחר; ולאורך השנים הצטיין במיוחד במשחקים נגד הסיינטס, שומר על מאזן כמעט מושלם נגדם לאחר ששוחרר מהקבוצה בשנת 95'. במידה מסוימת גם אנדרסן עצמו חזר באותו יום הביתה, וביותר ממובן אחד.

האווירה המחשמלת בתוך האולם באה לידי ביטוי מייד בדרייב הראשון, כאשר התקפת אטלנטה לא הצליחה להתמודד עם הרעש מחריש האזניים ומייק ויק הופל ע"י סקוט פוג'יטה. קיינן ניגש להרחיק את הכדור, אך המשיך את פתיחת העונה האיומה שלו כאשר נחסם, והכדור התגלגל אחורה לתוך האנד זון, שם השתלט עליו קרטיס דילואץ' – 0:7 למארחים.

בדרייב השני הבקיע אנדרסן מ-26 יארד – עוד שער בסופרדום שהצטרף לספירה האינסופית – והשקיט מעט את הקהל, אך הפאלקונס לא יכלו לעמוד מול עוצמת הרגשות של שחקני ואוהדי הסיינטס באותו היום. לאחר השער של אנדרסן השיגו המארחים 16 נקודות רצופות, כולל 3 שערים של הבועט הקשיש ג'ון קארני – שהיה צעיר מאנדרסן בארבע שנים! הסיינטס ניצחו 3:23 ואמריקה קיבלה את הסיפור המרגש שרצתה. אטלנטה חזרה לעולם הפוטבול השגרתי.

כבר במשחקו השני הראה אנדרסן שלא איבד דבר בגלות הכפויה של עונת 05'. במשחק הבית נגד אריזונה הבקיע חמישה שערים ללא החטאה ונבחר לשחקן הקבוצות המיוחדות של השבוע ב-NFC – השחקן המבוגר ביותר שזכה בתואר אי פעם. קיינן חזר לתפקוד נורמלי כבועט מטווח ארוך והצליח באותו משחק לפגוע במטרה מ-51 יארד.

לאחר שבוע המנוחה ניצח אנדרסן את פיטסבורג עם שער מ-32 יארד. שבוע לאחר מכן הבטיח ניצחון על סינסינטי עם שער ברבע האחרון שחיסל את סיכויי הבנגאלס לבצע קאמבק. אך החל ממאזן מבטיח של 2:5 החלו הפאלקונס להפסיד כמעט ללא הרף. הכישלון הקבוצתי לא מנע מאנדרסן שני רגעים גדולים.

מחניק קצת בגרון

ב-16 בדצמבר 06' היה הג'ורג'יה דום שקט ויציעיו דלילים למשחק מול דאלאס. הפלקונס הגיעו למשחק במאזן 6:7 פושר, וכמעט איבדו כל סיכוי להיצמד לסיינטס בראשות הבית.המקום בפלייאוף נראה אבוד, והקהל המקומי מצא מעט מאד סיבות להתרגש.

דווקא המאמן האורח, ביל פארסלס, חשב אחרת. לפני המשחק עלה אל המשטח הסינתטי וניגש אל אנדרסן, שסיים אימון בעיטות. השניים לחצו ידיים: זקן השחקנים בליגה וזקן המאמנים. פארסלס קיבל את משרת המאמן הראשי הראשונה שלו (בג'איינטס) שנה לאחר עונת הבכורה של אנדרסן, ולאורך עשור בתפקיד עקב מקרוב אחר הקריירה של הדני. המאמן הקשוח והזועף, שהתפרסם בנטייתו לשאוג בזעם על שחקניו על כל טעות, ולו הקטנה ביותר, ולהפעיל עליהם לחץ פסיכולוגי בלתי פוסק, נראה לפתע לצדו של אנדרסן כסבא חביב ובלתי מזיק, ושערו הלבן כאילו ריכך את דמותו.

"אז מה, אתה הולך לשבור היום את השיא?", פתח פרסלס את השיחה בהססנות מה, טון זר ומוזר עבור כל מי שהכיר אותו.

אנדרסן צחקק במבוכה. "אם תתנו לי..." ענה, "אה... אם החבר'ה שלך ייתנו לי..."

פארסלס נשנק מעט וקולו דעך כשאמר – אולי בפעם הראשונה בקריירה שלו – דברים היוצאים ישר מהלב: "אתה הטוב ביותר אי פעם." אולי אף נחבאה בזווית עינו דמעה זעירה של התרגשות.

אחרי מחמאה כזו ממקור כה בלתי צפוי, דבר לא יכול היה למנוע מאנדרסן לשבור את "השיא" עליו דיבר פארסלס. היה זה כמובן שיא הנקודות של הליגה, בו החזיק גארי אנדרסון – 2,434 ב-23 עונות. סמוך לסיום עונתו ה-24 הגיע אנדרסן ל-2,433 נקודות; כל בעיטה מוצלחת במשחק הזה תביא אותו לפחות לשוויון עם אנדרסון.

הק"ב הצעיר טוני רומו העלה את דאלאס ליתרון 0:7 ברבע הראשון עם מסירה לטרל אואנס, ולאחר מכן חטף הליינבקר דמרקוס וור את מסירתו של מייקל ויק והחזיר את הכדור לט"ד. ויק יצא להשוות את התוצאה ומסר לשני ט"ד ברבע השני – תחילה לג'סטין גריפית' ואח"כ למייקל ג'נקינס. בעיטת הבונוס הראשונה העלתה את אנדרסן לשוויון עם אנדרסון, והשניה העניקה לו את התואר "מלך הנקודות של הליגה". כשהתעופף הכדור אל בין העמודים הרשה לעצמו הדני פרץ רגשות משלו, נדיר כמעט כמו זה של פארסלס, ושאג בעודו מתחבק עם קיינן. 24 שנים ויותר לאחר שהגיע לליגה כאלמוני מוחלט היה סוף סוף מדורג ראשון. הקהל המקומי, שכמעט שכח כיצד להריע בעונות האחרונות, העניק לו את התשואות המגיעות לו, כשגם שחקני שתי הקבוצות מצטרפים לחגיגה.

שבוע לאחר מכן הגיע הרגע השני, שוב במשחק בית – הפעם מול קרוליינה. אנדרסן נכנס למשחק עם 538 שערים בקריירה – בדיוק כמו אנדרסון. במשחק מול דאלאס הסתפק בבעיטות בונוס בלבד, וכך "סידר" לעצמו שבירת שיא במשחק שני רצוף. הוא סגר עניין כבר ברבע הראשון עם בעיטה מ-40 יארד, וכעת היה גם מלך השערים של כל הזמנים.

שני המשחקים הסתיימו בהפסדים, ואטלנטה השיגה מאזן מאכזב של 9:7 ושוב החמיצה את הפלייאוף. באופן אישי היתה לאנדרסן בגיל 46 עונה מצוינת, עם 20 שערים ב-87% דיוק (הטוב ביותר שלו מאז עונת 85' – 21 שנה קודם לכן!). למרות שבירת השיאים, אפשרה התקפת אטלנטה המוגבלת לבועט הוותיק לצבור רק 87 נקודות ב-14 משחקיו. כעת נותרו על הכוונת שלו עוד שני שיאים: שיאי הגיל והעונות של ג'ורג' בלנדה. כדי לשבור את הראשון היה עליו לשחק עוד שתי עונות; כדי לשבור את השני – עוד שלוש. אך למרות הצלחתו בעונת 06' החליטו מקיי והמאמן החדש, בובי פטרינו, שלא להחתימו מחדש.

אנדרסן לא אמר נואש. הוא המתין בסבלנות, מתבסס על ניסיון העבר, והאמין שסיפורו לא תם.

לכל דבר מחיר

במוקדמות המונדיאל בגרמניה שובצה דנמרק לבית המוקדם הגדול ביותר עד כה: שבע נבחרות. טורקיה, יוון אלופת אירופה ואוקראינה היו היריבות העיקריות בקרב על העליה, בעוד אלבניה, גיאורגיה וקזחסטן נועדו לשמש תפאורה.

מורטן אולסן נפרד לקראת המוקדמות מהחלוץ אבה סאנד ומהבלמים הנריקסן ולאורסן, כאשר רק יורגנסן והלבג נותרו מהנבחרת של מונדיאל 98'. חילוף דורות מהיר זה נתן את אותותיו בקמפיין המוקדמות, כשהנבחרת אינה מצליחה להתעלות לרמת קודמותיה. ייתכן גם שמשקעים מהמשחק ה"מכור" ביורו 04' עדיין ריחפו מעל ראשה של הנבחרת, שטרם קיבלה את מלוא עונשה הספורטיבי.

ב-4 בספטמבר 04' אירחה דנמרק את אוקראינה בפארקן לפתיחת המוקדמות. כוכב האורחים אנדרי שבצ'נקו שיתף פעולה בחוד עם אנדרי וורוביי, ושחקני דימנו קייב גוסין וגוסב שלטו בקישור. המארחת עלתה עם פטר מאדסן האלמוני מבוכום כיורשו של סאנד, והוא לא הוכיח את עצמו בהופעת הבכורה בהרכב. הלבג שיחק כבלם אחורי.

36 אלף הרוליגנים ביציעי הפארקן קפצו כבר בדקה התשיעית משער של המומחה לשערי פתיחה, יורגנסן. אבל יתר התקפות דנמרק נעצרו אצל השוער שובקובסקי, ובמחצית השניה הצליח גוסין להשוות. הפתיחה ברגל שמאל היתה סימן לבאות. לאחר ניצחון קל 0:2 בטירנה (תומאסון ויורגנסן) הגיע משחק הבית השני, הפעם נגד הטורקים, מול אצטדיון מלא בקופנהגן. אולסן ניסה במשחק זה חלוץ שלישי בשלושה משחקים לצדו של תומאסון: הפעם היה זה קנת פרז הוותיק מאלקמאר, שהגיע לגיל 30 מבלי לשחק בהרכב הנבחרת... כקודמיו, לא הצליח גם פרז להטביע חותמו בנבחרת. היא שוב התבססה על תומאסון, שאכן הבקיע במחצית הראשונה מפנדל. כוכב טורקיה, ניחאט קאבצ'י מריאל סוסיידאד, השווה לתדהמת הקהל בדקה ה-70, והותיר את דנמרק ללא נצחון ביתי.

כעבור חודש, ב-17 בנובמבר, ספג קמפיין המוקדמות של דנמרק מכה קשה עוד יותר. הנבחרת הגיעה לטביליסי למשחק מול גאורגיה, שהיתה אמורה להיות השטיח של הנבחרות הבכירות בבית. הגאורגים הקפידו לארח את דנמרק באצטדיון משקי הקטן ולא באצטדיון הלאומי רחב הידיים, מה שהקשה מאד על האורחים לפתח את משחקם ויצר שוויון בין הנבחרות. פעמיים הצליחו הדנים לעלות ליתרון (מצמד של תומאסון כמובן), ופעמיים הצליחו המארחים להשוות. השוויון הסופי הגיע בדקה ה-76 מרגלי בלם לוקומוטיב מוסקבה, מלחאז אסאטיאני, שחקן שספק אם אולסן שמע עליו לפני המשחק. דנמרק מצאה עצמה עם שש נקודות מארבעה משחקים בלבד, ועמדה בפני מאבק קשה ומתיש בהרבה מזה שציפתה לו.

חידוש המשחקים בפברואר 05' לא הביא עמו בשורות לרוליגנים: הם נסעו לאתונה וניגפו 2:1 מול יוון. המארחת עלתה עם הרכב כמעט זהה לזה שזכה ביורו 04', והדנים לא הצליחו לפצחו. הקשרים אנגלוס בסינאס ותיאו זאגורקיס הבקיעו במחצית הראשונה, ופנדל של רומדאל ממש לפני ההפסקה לא עזר לאורחים.

ניצחון מובן מאליו על קזחסטן בבית 0:3 לא שיפר בהרבה את מצב הרוח הדני. ארבעה ימים לאחר מכן הגיע המבחן האמיתי לעיני 60 אלף צופים בכחול-צהוב באצטדיון האולימפי הישן בקייב. גם הפעם לא הצליחו הדנים לגבור על חניכיו של אולג בלוחין, והפסידו 1:0 משער של אנדרי וורונין במחצית השניה. הדפוס המוכר המשיך: ניצחון קל בבית על נבחרת חלשה (אלבניה) 1:3 ובעקבותיו תיקו 2 באיסטנבול (קלאוס ינסן וחלוץ שאלקה החדש, סורן לארסן, הבקיעו לדנמרק). סיכויי הנבחרת להגיע למקום השני נמוגו סופית לאחר שטורקיה ניצחה את אוקראינה בקייב, ובכך הבטיחה לעצמה לפחות את המקום השני.דנמרק ניצחה את שלושת משחקיה האחרונים, כולל נקמה ביוונים ושישייה של תסכול נגד גאורגיה, אך הניצחונות הללו היו לפרוטוקול בלבד: לראשונה מאז 94' מצאה הנבחרת את עצמה מחוץ למונדיאל.

היה זה סופו של עידן – כעבור שנתיים נכשלה דנמרק בהעפלה ליורו לראשונה מזה 24 שנים. אולסן נותר בתפקידו והצליח להחזירה למונדיאל ב-2010. אמנם הנבחרת עפה כבר בשלב הבתים, אבל ב-19 ביוני, באצטדיון פרספלד בבירה, פרטוריה, זכו 38 אלף איש לראות חזיון תעתועים: חמשת זקני השבט הופיעו יחד בהרכב הדני בפעם האחרונה. היו שם השוער סורנסן (34), רומדאל (32), יורגנסן (34), גרונקייאר (33) וכמובן תומאסון (34). באופן נדיר במיוחד הציב אולסן את רומדאל וגרונקייאר באותו מערך, כעין הזדמנות אחרונה לשניים לשחק יחד במדים הלאומיים. חמשת הוותיקים הובילו את דנמרק לניצחון 1:2 על קמרון של סמואל אטו וז'רמי, ורומדאל אפילו התכבד בשער המכריע. התוצאה המתיקה במקצת את הטעם המר של ההפסדים להולנד ויפן, והזכירה כי גם סוסים זקנים עשויים לעתים להפתיע.

פה קבור הכלב

בובי פטרינו, מאמן מכללות מצליח ביותר, מונה למאמן אטלנטה לקראת עונת 07' לאחר שג'ים מורה ג'וניור נכשל פעמיים ברציפות בניסיון להגיע לפלייאוף. בעקבות ההחלטה שלא להחתים את מורטן אנדרסן בן ה-47 לעונה נוספת, הציב פטרינו בעמדת הבועט שחקן צעיר מהדני ב-24 שנה: הרוקי מאט פרייטר. אך עוד בטרם ניגש פרייטר הצעיר למשחק הבכורה שלו בקבוצה, התרחשו אירועים מכריעים הרבה יותר בגורלה של אטלנטה, הרחק מהג'ורג'יה דום.

ב-25 באפריל נערכה פשיטה על אחוזה במחוז סארי בווירג'יניה, במסגרת חקירת עבירות סמים. השוטרים שחדרו לאחוזה – 60 דונם סביב בית לבנים קטן – גילו בשטחה כמה מבנים חיצוניים ששימשו לעריכת קרבות כלבים. התברר כי יעד החקירה היה דודנו של מייק ויק, הק"ב והכוכב הבלתי מעורער של הפאלקונס, שגדל לא הרחק ממחוז סארי, ואף היה בעל האחוזה. ויק הכחיש כל קשר לנושא, וטען כי דודנו ניהל את האחוזה בעצמו ולא סיפר לו על פעילותו בשטחה. אך עד מהרה נתגלה כי לא רק שוויק היה מודע לכל המתרחש באחוזתו – הוא היה "ראש הכנופיה", שעסקה בארגון קרבות כלבים בכמה מדינות והתחככה גם עם עסקי סמים והימורים. נפתחה חקירה פדרלית במקביל לחקירה המקומית, והק"ב הנאשם הושעה מהליגה ע"י הקומישינר החדש, רוג'ר גודל. גודל כעס במיוחד משום שוויק שיקר לו מייד לאחר הפשיטה, בשיחה אישית בה טען כי אין לו קשר לפרשה. סמוך לתחילת העונה נתפס ויק גם בשימוש בסמים והושם במעצר עד תום ההליכים. הפאלקונס נאלצו להיערך באתראה קצרה לעונה בלי החלק החשוב ביותר במערך ההתקפי שלהם.

הפור נפל על ג'ון "ג'ואי" הרינגטון, לשעבר הבחירה מס' 3 בדראפט, שנכשל בדטרויט ומיאמי. הרינגטון לא רק שלא היה מוסר ברמה גבוהה – הוא נעדר את המימד האתלטי שהביא ויק להתקפת אטלנטה. עד מהרה התברר שהאלתור של מקיי ופטרינו נכשל. אטלנטה הפסידה שישה משבעת משחקיה הראשונים ונראתה איום ונורא.

הצרות בעמדת הבועט כמעט ונבלעו בתוהו ובוהו הכללי, אך פטרינו לא יכול היה להתעלם מהן. פרייטר סבל מרגליים רועדות בשני משחקיו הראשונים. הוא החטיא שער בהפסד הפתיחה למינסוטה 24:3, ואז החטיא שניים כעבור שבוע בהפסד לג'קסונוויל. עם שער אחד מארבעה ניסיונות היה ברור כי פרייטר אינו יכול לספק יציבות לקבוצה ששיוועה לה; מקיי ופטרינו חתכו את הרוקי (שעבר לדנבר, בשורותיה הוא מצטיין עד היום) והחזירו לקבוצה את מורטן אנדרסן, שגילו יותר מכפליים מזה של קודמו. הוא שב לעיר ב-17 בספטמבר, נמנע מכל חשבון עם הנהלת הקבוצה שוויתרה עליו (פעמיים). ממש כמו גארי אנדרסון בסוף הקריירה שלו, הוזעק אנדרסן בשתי עונות רצופות לאותה קבוצה כדי "להציל את המצב". אך בניגוד לאנדרסון, לא דרש הדני כל שכנוע או תנאים מיוחדים: הוא לא חיפש את השלווה במסעות דיג, אלא ישב "על קצה הכיסא" בציפייה לטלפון.

לא עלה בידי הדני להציל את אטלנטה מתוצאות מעשיו של ויק, והוא לא יכול היה לשנות מהקצה אל הקצה את רמת משחקה. אבל פעם נוספת הוכיח שגם בגיל מתקדם ניתן לשחק ברמה הגבוהה ביותר. כמו "זקני" נבחרת ארצו, הצעירים ממנו בעשור וחצי, ידע אנדרסן עדנה מפתיעה, רגע לפני הסוף.

השינוי המהותי בעמדת הבועט ניכר כבר במשחק הבכורה המחודשת, נגד קרוליינה. הקבוצה הפסידה אך אנדרסן הבקיע שני שערים משני ניסיונות, והקהל (המועט) בג'ורג'יה דום הריע לשובו. כעבור שבוע ניצח אנדרסן כמעט במו רגלו השמאלית את יוסטון 16:26, עם ארבעה שערים, האחרון שבהם מ-46 יארד. הוא גבר על הניינרס עם שני שערים ברבע הרביעי, וסיים את העונה בסטייל כשהבקיע את השער המכריע בנצחון על סיאטל במחזור האחרון. אטלנטה השיגה מאזן עלוב של 12:4 בעקבות השעייתו של ויק, והמאמן פטרינו עזב באמצע העונה; אולם אנדרסן נתן עונה גדולה בתחום האישי. "הדני הענק" הבקיע 25 שערים ברמת הדיוק הגבוהה ביותר בקריירה שלו, 89%. הוא צבר 99 נקודות, למרות הכישלון ההתקפי של הקבוצה לאורך רוב העונה.

הבעלים ארתור בלאנק ביצע מהפיכה נרחבת בקבוצה בעקבות הפיאסקו של 07'. המנכ"ל מקיי עזב והוחלף בתומאס דימיטרוף. הוא מצדו מינה את מייק סמית' למאמן, ויחד בחרו את הק"ב מאט ריאן בסיבוב הראשון של הדראפט, רכשו את הרץ מייק "ברנר" טרנר מסן דייגו, והביאו מדנבר בועט חדש – ג'ייסון אילם הוותיק, שהיה בכל זאת צעיר מאנדרסן בעשור שלם.

אנדרסן עזב סופית את אטלנטה כמלך הנקודות שלה, עם 806, וכמובן כמלך השערים, עם 184 (ב-82% דיוק). אך הוא נמנע מהודעה על פרישה, מקווה כי קבוצה כלשהי תקרא לו (אולי שוב לאחר תחילת העונה, בעקבות הסתבכות), ותאפשר לו לשבור את שיא הגיל של בלנדה, מה שהיה אפשרי אילו שיחק החל מ-6 בדצמבר 08'. אך משראה שתקוותו נכזבה, הודיע ב-8 בדצמבר על פרישה סופית מהמשחק לאחר 30 שנה (כולל במכללת סירקיוז), ונפרד מאוהדי הפוטבול בפעם האחרונה בהחלט.

אנדרסן אמנם ויתר על שבירת שני השיאים של בלנדה ונעצר על גיל 47 ו-25 עונות, אך לא חסרים לו שיאים אחרים: מלך הנקודות (2,544 – היחיד מעל 2,500), מלך השערים (565), מלך המשחקים (382), מלך שערי הניצחון (103), מלך השערים מטווח 50+ (40 – שיא שנשבר בינתיים ע"י ג'ייסון הנסון), מלך השערים מטווח 50+ בעונה (יחד עם הנסון – 8). הוא נבחר שבע פעמים לפרובול (יותר מכל בועט אחר) ושלוש פעמים לאול פרו. והוא כמובן השחקן היחיד המחזיק בתואר מלך הנקודות בשתי קבוצות שונות – אטלנטה והסיינטס.

עד היום נבחר אנדרסן שלוש פעמים להיכל התהילה – של הפוטבול הדני (הוא כמובן היחיד שם...), של מישיגן סטייט ושל הסיינטס. נחכה ונראה אם יזכה להצטרף לסקנדינבי אחר, יאן סטנרוד, בעמדת הבועט בקנטון, אוהיו.

מורטן אנדרסן שחקן ניו יורק ג'איינטס. Mark Lennihan, AP
מלך שערי הניצחון. אנדרסן עם עוד אחד כזה, במדי הג'איינטס/AP, Mark Lennihan

בטקס נוצץ במיוחד, ב-4 בדצמבר 09' בקייפטאון, נערכה הגרלת שלב הבתים במונדיאל של דרום אפריקה. השחקנית האפריקנרית זוכת האוסקר שרליז ת'רון הנחתה, והנשיא לשעבר נלסון מנדלה – שנלחם על השגת האירוח במשך יותר מעשור – נכח בטקס. דייוויד בקהאם וחמישה ספורטאים אפריקנים (כולל הרץ הקנייתי המהולל היילה גבריסלאסי וקפטן ה"ספרינגבוקס" ג'ון סמיט) ערכו את ההגרלה. הטקס סימל את שובה של דרום אפריקה למעמד בכיר ביבשת וכניסתה לאור הזרקורים העולמי.

הטורניר עצמו, חצי שנה מאוחר יותר, סיפק אינספור סיבות שהצדיקו את החלטת פיפ"א. יכולתי לכתוב על כולן, מהגדולות (הקרבות ההרואיים של גאנה והתבדות החששות לאלימות ופשיעה) ועד הקטנות (אצטדיון הג'ירפות בעיר נלספרואיט ותעתועי הג'בולאני). יכולתי לסקור את מקורות המשיכה הכבדים (הצגת הענק הבל-תיאמן של סבסטיאן שוויינשטייגר נגד ארגנטינה ומסעו המופלא של דייגו פורלאן לתואר השחקן המצטיין) והקלים (הדמעות בעיניה של שרה היפה, שדרית הקווים הספרדיה ואהובתו של איקר "הקדוש" קסיאס – ומנגד הטלפון הסלולארי במחשוף הסיליקון הקופצני של לריסה ריקלמה, אוהדת פרגוואי). במקום זאת החלטתי לסיים בנושא אחד בלבד, שמחזיר אותנו אל נבחרת האורנג' בה פתחנו את הסדרה.

הולנד של המאמן ברט ואן-מרוויק נתנה את הופעתה הטובה ביותר במונדיאל מאז שנת 74' הבלתי נשכחת. היא הגיעה לגמר מול ספרד ונכנעה רק בהארכה לשער של אנדרס אינייסטה. מטבע הדברים זכו ההולנדים לסימפטיה של הקהילה האפריקנרית, ששורשיה בהולנד (צאצאי ה"בורים"). אילו בחנו האפריקנרים – המזוהים יותר מכל עם שלטון האפרטהייד – את הסגל ההולנדי, היו מגלים את ההוכחה הטובה ביותר לתבוסת האידיאולוגיה הגזענית.

13 משחקני האורנג' היו משתלבים ללא קושי ב"ספרינגבוקס" של ימי האפרטהייד מבחינת שמותיהם והופעתם. שבעה (פורם, אליה, באבל, בראפהייד, ואן-דר-ויל, דה יונג, דה זייו) הם ממוצא סורינמי – צאצאי עבדים אפריקנים שהובאו לחוף הים הקריבי ולאחר מכן הפכו לנתיני הכתר ההולנדי. שניים (בולאחרוז ואפלאי) הם ממוצא מרוקאי. אחד (הקפטן הוותיק ואן-ברונקהורסט) הוא ממוצא אינדונזי. האם לאחר צפיה בנבחרת הרב-גזעית מגיעה לגמר ומתקרבת כדי דקות לזכייה בגביע יש עוד צורך להסביר דבר?

ושאלה אחרונה: אם פרפר כתום מנפנף בכנפיו באצטדיון "סוקר סיטי" שעל גבול סווטו, האם הוא גורם לסופת שלגים בקאנמור, אלברטה?

"תוכל לכבות נר בנשיפה –
אך לא שריפה"

(פיטר גבריאל, "ביקו")

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully