במשחק השלישי מול הלייקרס, אוקלהומה סיטי נקלעה לפיגור מוקדם. למרות שזה היה משחק חוץ ביתרון 0:2, סקוט ברוקס בחר להגיב מיד - הוא הכניס את הארדן ופישר ביחד מוקדם מהצפוי, הוציא את ווסטברוק ואיבקה, ותוך מספר דקות ההפרש ירד מ-12 ל-5. הת'אנדר הפסידו במשחק ההוא, אבל רק אחרי שכבר חזרו למשחק שהיה צמוד ברובו.
גם הלילה הקבוצה של ברוקס נקלעה לפיגור מוקדם. למרות שזה משחק ביתי בגמר ה-NBA, הפעם הוא בחר לא להגיב - נצמד בערך לרוטציה הקבועה שלו, לקח טיים-אאוט ראשון רק בפיגור דו-ספרתי, הכניס את הארדן רק לאחר שבע דקות ונתן לפער לצמוח ל-16 נקודות. קשה היה שלא להרגיש שברוקס מזלזל ביריבה שלו, משוכנע שגם הפעם השחקנים שלו יסתדרו עם הפיגור המוקדם. לפני כל דבר אחר, ההפסד הזה קשור לשכר הלימוד של ברוקס, מאמן גדול בהתהוות, במעמדים האלה.
הקיבעון של ברוקס בלט במיוחד נוכח העובדה שכל תמרורי האזהרה הוצבו כבר במשחק הראשון - הקושי של ההרכב הגבוה ובייחוד של קנדריק פרקינס, היד החמה של שיין באטייה וחוסר הניסיון של דוראנט כשומר אישי על סופרסטארים. הפעם וויד ניצל את הקפיצה המוקדמת של דוראנט כדי לסחוט פאול שני ולהוציא את הכוכב של היריבה מהמשחק בדיוק כשהיא התחילה לחזור.
הלילה מיאמי פתחה את המשחק עם לברון על KD, מה שהשאיר את באטייה על פרקינס. במשך שש הדקות הראשונות הת'אנדר ניסו להבין איך לנצל את יתרון הגודל של פרקינס על באטייה. הגיוני לנסות, לא להשתעבד לזה. לפחות שלוש התקפות התבזבזו על ניסיון לא מוצלח להכניס כדור לסנטר המגושם. הוא אמנם שלט בריבאונד ההתקפה, אבל החטיא ואיבד את הכדורים שלקח. כמו במשחק הראשון, גם הלילה פרקינס נראה לא קשור לסדרה הזאת. לעומת המשחק הראשון, הפעם ברוקס היה אמור לדעת את זה. אין להיט סנטר סטייל ביינום או דאנקן שאותו הוא מנטרל ברמה גבוהה, וזו מיאמי שמנצלת את המיס-מאץ' כל פעם מחדש. כשמוסיפים לנוכחות המעיקה של פרקינס את הפתיחה המבולגנת של ווסטברוק וזו הקרירה של דוראנט, מקבלים 18-2 אחרי 7 וחצי דקות.
האופן בו אוקלהומה סיטי דאגה להישאר בעניינים וכמעט להפוך גם את המשחק הזה היה מרשים, כרגיל. הרבע האחרון היה עוד יצירת אמנות לאוסף. וכן - דוראנט היה צריך לקבל שריקה קריטית שהייתה נותנת לו הזדמנות להשוות (למיאמי עדיין היה נשאר כדור אחרון). אבל מה שהכריע את המשחק הזה היו השבע וחצי דקות הראשונות שלו. עכשיו הצוות של הת'אנדר יהיה חייב להגיב כדי לא להיקלע לפיגור מוקדם בכל משחק בסדרה. האופציה השמרנית היא להכניס לחמישייה את קוליסון במקום פרקינס, האופציה המעניינת היא לפתוח עם הארדן במקומו. להישאר עם החמישייה הנוכחית לא אמורה להיות אופציה.
מיאמי עשתה את שלה בגדול כדי לשמור הפעם על הפער. זה התחיל מדווין וויד. המספרים שלו לא נראים שונים באופן בוטה מהשבועיים האחרונים שלו, אבל הלילה זה היה שחקן אחר. כבר מהמבט בעיניים ומהאופן בו התנהל בדקות הראשונות היה ברור שהפלאש שם לעצמו מטרה להעביר מסר ברור - אני לא הולך להיות החוליה החלשה בסדרה הזאת. הוא היה חד, מפוקס, תקף את הטבעת ולקח על עצמו את המשחק ברגעים בהם לברון היה פחות טוב. ככה נראה משחק גדול של סופרסטאר בתקופה לא טובה, תקופה בה הוא מתחיל להבין את מגבלות הגוף הנוכחי שלו.
הרגע החשוב ביותר של לברון במשחק הזה היה הרגע בו הוא לקח אוויר לפני שתי זריקות העונשין הקריטיות בסוף המשחק. זו הייתה לקיחת אוויר של שחקן שסומך על עצמו, שיודע שהוא הולך לקלוע. אנחנו כבר אחרי שני משחקים בגמר ולברון טוב ויציב, בא לעבוד כל משחק. אם הוא היה משחק ככה בגמר בשנה שעברה כבר הייתה לו טבעת. לקינג ג'יימס לא היה רבע אחרון גדול, אבל הוא כן סיפק בו סל ענק ושני אסיסטים נהדרים, כל אחד מהם עצר מומנטום של OKC. בשאר המשחק הוא התעקש להגיע לטבעת גם מול שומרים שנותנים לו לזרוק, בדרך כלל הוא יצר מגע או ניצל את הדקיקות שלהם כדי לחדור מסביב להם ועדיין למצוא זווית טובה לסל. הוא הבהיר הלילה שחילוף אוטומטי שמשאיר עליו את איבקה לא הולך לעבוד.
היתרון של הת'אנדר לקראת שלושת המשחקים במיאמי הוא השליטה ברבעים האחרונים. אלמנט ההרתעה של הת'אנדר ברבע הרביעי רק התגבר הלילה למרות ההפסד, וכאשר הרבע ייפתח בתוצאה צמודה מיאמי תרגיש שהיא זו שצריכה למצוא תשובות ושניצחון שלה יהיה הפתעה. הלילה מיאמי שיחקה טוב, בסך הכל, ברבע האחרון, היה לה גם מזל עם השלשה עם הקרש של באטייה בטיימינג קריטי, ועדיין היא כמעט איבדה יתרון דו ספרתי. כל עוד זה המצב, מיאמי לא תוכל לשמור על הבית בשלושת המשחקים הבאים.
