החלום של יובל נעימי לא השתנה, גם אחרי שחתם בטריומף מוסקבה. "האתגר הכי גדול שלי הוא לעשות קריירה טובה באירופה ולהגיע עם הקבוצה שאני משחק בה להישגים, אבל החלום תמיד יהיה אותו החלום מאז שאני ילד - לקחת אליפות עם ירושלים. אני מאוד מקווה שיום אחד אגשים אותו".
נעימי, אחד השחקנים המוכשרים בישראל, שחקן שעד לפני שש שנים ישב על הספסל של גבעת שמואל, לא הגשים בינתיים את החלום הזה. הוא ממריא לאתגר חייו מבלי שהשלים את האתגר הקודם: לעשות משהו באמת גדול עם האדומים מירושלים. מי כמוהו יכול להסביר את אחת הסוגיות הכי מרתקות בכדורסל הישראלי כיצד קבוצה עם תקציב גדול ושחקנים מוכשרים, רושמת כל כך הרבה כישלונות בשנים האחרונות. לנעימי יש הרבה מה לומר בעניין, אבל לא רק.
"רמת הציפיות היתה בשמיים והקהל בירושלים יצר לחץ"
הפריצה הגדולה של נעימי הגיעה בעירוני אשקלון בעונת 2007/8. אחרי אותה עונה, כשהוא מחזיק בחוזה לארבע שנים, הוא הגיע למועדון בו גדל. את האיכויות הכבירות שלו נעימי הוכיח כמעט בכל עונה, אלא שבאף אחת מהעונות הללו המועדון מהבירה לא עשה שום דבר עם סגל השחקנים המוכשר. הקבוצה המתוסבכת מהבירה לא הגיעה למעמד גמר בכל התקופה שלו ורושמת כבר חמש שנים ללא גמר פיינל פור, למרות התקציב השני בישראל.
"יש מרווח גדול מאוד בין הציפיות שיש בהפועל ירושלים בכל שנה, לבין מה שקורה בפועל", מסביר נעימי. "התקציב של הקבוצה לא יותר גדול בצורה כזאת שכשאנחנו משחקים מול אשקלון בבית והם מובילים חמש הפרש במחצית, הקהל מבין זאת. להפך, חלק מהקהל מקלל שחקן כזה או אחר ושורקים בוז, כאילו הפערים הם באמת משמעותיים. זה יוצר הרבה לחץ בקבוצה. אם ניקח את הזרים שהיו לנו בשנה שעברה, גם כספית, מול זרים של אשקלון, ראשון, גליל, אז תעבור שחקן שחקן ותגיד לי, למי היו זרים יותר טובים? רמת הציפיות היא בשמיים כל עונה מחדש, וזו טעות.
"היו גם שנים מדהימות. בשנה הראשונה עם גודס לא הפסדנו משחק במלחה כל השנה וסיימנו במרחק משחק אחד ממכבי. הובלנו את הליגה כל העונה, עד שלושה מחזורים לסוף. בשנה השנייה עם גודס עשינו עונה מדהימה באירופה, ניצחנו קבוצות כמו ולנסיה וקאזאן, פירקנו במלחה את קאזאן ב-20 הפרש, קבוצות עם תקציבים של 25 מיליון דולר. היינו ברבע גמר מול אלבה ברלין, ניצחנו אותם פה, והיינו במרחק 3 או 4 נקודות מפיינל פור אירופאי, שזה הישג יוצא מן הכלל. היו דברים טובים שצריך לזכור אותם, אבל היו גם דברים לא טובים".
מה לדעתך עשו לא טוב?
"נעשו טעויות בבניית קבוצה. כל מיני שחקנים שהגיעו ולקח להם זמן להתאקלם, ועד שהם התאקלמו החליפו אותם. תמיד אמרתי שהדבר הכי חשוב לקבוצה זה המשכיות והיררכיה. שחקן שמגיע להפועל ירושלים בשנה הראשונה שלו, לא דומה לשחקן שיגיע בשנה אחר כך כשהוא מכיר את המקום, את האנשים, הלחצים והקהל. אם ג'ייסון ריץ' היה ממשיך עוד עונה, הייתם רואים שחקן בארבע דרגות יותר טוב, ככה גם לגבי דיון דאוול ושחקנים אחרים. כל שנה החליפו שחקנים מסיבות כאלה ואחרות, וחבל. לפני שנתיים דן גרונפלד היה השחקן הכי טוב בליגה, אי אפשר להתווכח עם זה. הוא בא לירושלים ולא מיצה את הפוטנציאל שלו. למה? קשה לדעת. יש בעיה מושרשת בירושלים - רמת הציפיות לא תואמת את המציאות.
"אני משוחח עם שחקנים, קבוצות מגיעות למלחה, ואומרים שכדי לנצח כאן, צריך להישאר צמוד ברבע השלישי, להוביל ב-4-5 הפרש ברבע הרביעי, ואז זהו. הקהל יעשה את העבודה בשביל הקבוצה", ממשיך נעימי. "הלחץ גורם לשחקנים לעשות טעויות וזה לא פשוט. במיוחד לאלה שמגיעים בשנה ראשונה. די ג'יי סטרוברי אמר לי שהוא בחיים לא היה בסיטואציה כזאת. הוא אמר שברבע הרביעי במלחה אתה מרגיש את הלחץ מהקהל, מהאנשים, מהסביבה. הוא היה רגיל לקהל של קונצרטים. המועדון צריך להבין שהוא מועדון מיוחד, ולא רגיל, ולכן חשוב הקטע של ההמשכיות. אם די ג'יי היה ממשיך הוא היה מראה הרבה יותר".
נעימי בכלל היה צריך להיות במכבי תל אביב, אחרי שעודד קטש ביקש להביא אותו ליד אליהו ("לא מצטער שלא הלכתי למכבי תל אביב. זה לא היה הזמן המתאים לא לי ולא להם"). כשהשניים בכל זאת התחברו כשקטש הגיע לירושלים, נדמה היה שאידיליה חדשה בדרך. בפועל, נעימי וקטש לא תמיד הסתדרו.
"הסיפור הזה נופח מעבר לכל פרופורציה", אומר נעימי. "עודד הוא אדם שונה, הוא לא כמוני ולא כמוך. יש לו את הדרך שלו והוא מאמין בה עד הסוף, ולא עובר פסיק ימינה או שמאלה, בניגוד לגודס, שמאוד נוח ואפשר לדבר איתו והוא מקשיב. גם עם שרון דרוקר בניתי מערכת יחסים מאוד מיוחדת, ואני בטוח שעוד נעבוד ביחד. מבחינת הבנת כדורסל, לדעתי הוא המאמן מספר 1 בארץ. אם יידע לגשר על החיסרון הזה של איך להתחבר לשחקן ואיך ללמד אותו, קטש יוכל להפוך למאמן מספר 1 בארץ".
לא היית חלק מהנבחרות ולא ספרו אותך בתור כישרון על בצעירותך. ובכל זאת, הגעת מליגה שנייה עד לצמרת הכדורסל.
"בגילאי 15-17 לא דיברו עליי כמו על כספי, אליהו או הלפרין. באתי מלמטה, ממקום שאף אחד לא ציפה, ובגלל זה לאנשים קשה להכיל אותי. אנשים לא אוהבים הפתעות. אנשים אוהבים את מה שהם חזו. לא נוח להם שמי שנופה מנבחרת הקדטים והעתודה מגיע למעלה, לא קל להודות בטעויות. זה נותן לי הרבה מוטיבציה לעבוד קשה, להיות כל יום במלחה עם אבא שלי ולזרוק, לעבוד על המשחק שלי ולהשתפר. אם יש משהו ששחקנים צעירים יכולים ללמוד מהסיפור שלי ושל מורן רוט, זה שאף אחד לא יכול להחליט בשבילם אם הם יהיו שחקנים או לא".
למה מחלקת הנוער של ירושלים לא מייצרת עוד כוכבים ומאבדת הרבה שחקנים?
"מה שחסר לירושלים זה הקשר. כששחקן מסיים גיל נוער נעלם הקשר. יש המון שחקנים שהולכים לאיבוד, וגם אני יכולתי ללכת לאיבוד אם לא היה מי שדוחף אותי ומלווה אותי במשפחה שלי. המועדון צריך קבוצת בת בליגה השנייה. כששחקן יסיים גיל נוער ידאגו לו למאמן, למאמן כושר, לתוכנית עבודה, לקבוצה לעונה הבאה, ולא צריך להיכנס ללחץ ולחפש סוכנים. שחקן כמו אדם אריאל, אסור שהוא יתפספס או יילך לאיבוד, זה כישרון גדול שמסיים גיל נוער וצריך שמישהו ילווה אותו. אם תהיה קבוצת בת שתאסוף את כל השחקנים האלה ביחד, אז ייצאו כישרונות מהקבוצה הזאת".
חזרה לחוק הרוסי תעזור?
"יש שחקנים שפרצו בזכות החוק הרוסי כמוני כמו יוגב אוחיון, מורן רוט וניצן חנוכי. אם לא היה את החוק הרוסי זה היה לוקח עוד כמה שנים. שחקנים כמו מורן רוט וכמוני יש בליגה השנייה, אבל הם צריכים את הבמה והחוק הרוסי מאלץ את המאמן להשתמש בישראלים. בצד השני זה יוצר מצב שהאימון הוא ברמה פחות גבוהה. חוק רוסי עם שישה זרים יצר שישה אמריקאים וארבעה ישראלים באימון, וזה לא בריא לקבוצה. עכשיו כשהחליטו על חמישה זרים וחמישה ישראלים זו החלטה מצוינת. תראה שבשנתיים הקרובות יקפצו ישראלים קדימה כמו נמרוד טישמן, יועד בית יוסף, וזה יהיה תלוי בהם אם הם יהיו טובים".
נעימי מצוי כבר כמה שנים בתהליך של התקרבות לדת. "זה משהו שהתחיל מגיל 18 בעקבות אירוע שקרה במשפחה, תהליך מאוד חיובי שהתעצם בשנה האחרונה עוד יותר. אני לומד עם הרב דיין פעמיים בשבוע, הוא מלווה אותי לאורך כל השבוע, מעין פסיכולוג בשבילי. מעבר לשיעורים הרגילים, אנחנו מדברים על הדברים של היום-יום, ערכים, משפחה ועוד. יהיה לי קצת יותר קשה בחו"ל כי אני שומר כשרות והולך לבית כנסת שלוש פעמים ביום. יצרתי קשר עם בית חב"ד ועם הרב הראשי של מוסקבה, והבטיחו לעזור לי ולהיות שם בשבילי".
אפרופו אמונה, בנית לעצמך שם של שחקן שלוקח את המשחק עליו ברגעים האחרונים.
"אם יש משהו שלמדתי זה ששחקן ווינר או שחקן שעומד במצבי לחץ, זה לאו דווקא השחקן שקלע את הזריקה האחרונה. עדי גורדון הגדול או מייקל ג'ורדן היותר גדול, החטיאו יותר זריקות מכריעות מאשר קלעו, ואין בן אדם בעולם שיכול לומר שהם לא ווינרים. מכאן ההנחה היא ששחקן ווינר הוא לאו דווקא שחקן שקולע את הזריקה האחרונה, אלא מי שלוקח את האחריות בדקות האחרונות ורוצה ומאמין שהוא יכול להביא את הקבוצה לניצחון. בזה אני מאמין בעצמי. ג'ורדן אמר שהוא החטיא פי שלושה זריקות מכריעות ממה שהוא קלע, ובספר שלו הוא כותב שמה שתמיד הראה לו את הדרך זה שהוא האמין שהוא יקלע את הזריקה האחרונה. שהוא האמין בעצמו. צעירים צריכים לדעת להאמין בעצמם. זה לא חשוב אם הזריקה תיכנס או לא".
היית צריך להיות מזמן באירופה. היו לך בעבר הצעות מהליגה האיטלקית, כמו ונציה וטראמו.
"יש לי בת זוג שאני מאוד אוהב והיא טסה איתי. אם הייתי עוזב בשנה שעברה, הייתי טס לבד, משהו שלא רציתי שיקרה. היה לי חשוב לשחק ביורוקאפ או ביורוליג ולא רק בליגה מקומית, וזה לא היה בעונה שעברה. גם ההצעה הכספית העונה הייתה טובה יותר מהעונה שעברה. מבחינתי הליגה הרוסית היא אחת משתי הליגות הכי טובות באירופה כיום. הכסף הגדול נמצא שם, השחקנים הכי טובים הולכים לשם או לספרד. העניין שזה במוסקבה עזר ושזו לא סתם עיר נידחת ברוסיה".
מדברים שעזבת כי גיסך, דני קליין, עוזב גם הוא את הפועל ירושלים.
"זה ממש לא קשור לעזיבה של דני. ההצעה של הרוסים הגיעה ביום חמישי בצהריים וביום שישי החוזה היה חתום. כל העניין שקורה בירושלים עם דני הקיץ הוא הזוי. הוא 17 שנה תורם למועדון והפך אותו למועדון הכי מסודר כלכלית. בשנות ה-90 לא ידעו אם בדצמבר ישלמו משכורות בירושלים, דני הפך את זה למועדון. היום הכל דופק פה כמו שעון. ירושלים היא שם דבר באירופה, עם הכי הרבה קהל אחרי מכבי. צריך להעריך את מה שהוא עשה. לאנשים יש זיכרון קצר. זוכרים שנה אחת לא טובה ושוכחים 17 שנה אחורה שהמועדון הגיע להישגים גדולים. צריך לכבד אותו, וגם אם הוא הולך, לכבד אותו ולהראות לו אהבה".
הוא נתן לך את ברכת הדרך ללכת לרוסיה?
"דיברתי איתו לפני שחתמתי, הוא מאוד דאג ורצה לדבר עם הסוכן ולראות שהכל מסודר. אני שמח שיש לי מישהו עם ניסיון בעסק שדואג שהכל בסדר איתי. ברגע שהוא ראה שהכל בסדר, הוא נתן את ברכת הדרך".
מי שעוד רוצה להיפרד מנעימי, יכול למצוא אותו מתאמן מדי יום באולם מלחה כבר בחודשי הקיץ. הוא רוצה לבוא מוכן לעונת חייו, בטריומף מוסקבה הרוסית. "לא הייתי יוצא לאירופה אם לא הייתי מאמין בעצמי שאני יכול להצליח שם ולהשתבח. תמיד אמרתי שזה לא יהיה קל, אבל בשביל זה ב-12 ביוני אני נמצא במלחה. חזרתי להתאמן כדי להכין את עצמי כמה שיותר טוב לעונה הזאת ולנבחרת. אני רואה בזה אתגר גדול".