המשחק השביעי של גמר המזרח היה אנטי קליימקס לסדרה מותחת במיוחד, דווקא בגלל שהוא ייצג בצורה נאמנה את הסדרה - בוסטון פותחת חזק ונגמר לה האוויר באמצע הרבע השלישי, מיאמי עושה מספיק כדי למנוע מהסלטיקס לברוח ואז סוגרת את הפער, הזקנים שופכים לאגר סופית וקולעים 6 נקודות ב-9 הדקות האחרונות, מיאמי קולעת מספיק נקודות כדי ששתי הדקות האחרונות יהיו לפרוטוקול. הכל כרגיל, רק ללא הבונוסים שחלק ממשחקי הסדרה סיפקו.
יהיה לנו מספיק זמן להתייחס למיאמי גם לקראת וגם במהלך הגמר, כך שאת רוב הפוסט הזה אקדיש לפרידה מהסלטיקס. אך לפני כן, כמה מילים על כמה אנשים של אלופת המזרח:
לברון ג'יימס: הקליעה מבחוץ לא עבדה לחלוטין במשחק הזה, אך קינג ג'יימס זיהה זאת מוקדם וכמעט לא זרק מרחוק, אלא העדיף לחדור ולסחוט עבירות. מצד אחד, זה מראה על הגישה המשופרת שלו למשחק - עד כה ימי קליעה גרועים היו מתכון למשחקי פלייאוף רעים של לברון ברגעים חשובים, הפעם הוא הצליח לשחק נהדר גם בלי הקליעה. מצד שני, עבור שחקן בקליבר שלו זה כבר אמור להיות טריוויאלי.
כריס בוש: החזרה מהפציעה הביאה אותו למצב אידיאלי מבחינתו - אין עליו שום ציפיות, כל מה שהוא נותן זה בונוס. תוך כדי שהוא קולע את השלשות שלו הבנתי שאני הרבה פחות מופתע מהשלשות שנכנסות, והרבה יותר מופתע מכך שכל העונה היו לו רק 12 שלשות באחוזים איומים. למה הוא לא פיתח קליעת שלוש יציבה? הרי יש לו את הטווח. במצבו במיאמי, אם הוא יפתח קליעה יציבה זה ישדרג באופן משמעותי אותו ואת הקבוצה.
אריק ספולסטרה: משאיר לא מעט סימני שאלה מהסדרה הזאת, אבל על רגע אחד מגיעה לו מחמאה גדולה - ארבע דקות לסיום, כשמיאמי ביתרון 5, היו שלוש התקפות רצופות של בידודים שנגמרו בזריקות רעות של וויד ולברון. לאחר הזריקה השלישית היה ריבאונד התקפה, אותו ניצל ספולסטרה כדי לקחת טיים-אאוט ממנו הוא חזר עם שלוש התקפות רצופות של פיק נ' רול בין וויד ללברון שהובילו ל-7 נקודות וגמרו את המשחק. אני מקווה עבור ההיט שזה הרגע בו הם הבינו שיש אופציות טובות יותר למאני-טיים מלשים את הכדור ביד של אחד מהכוכבים ולזוז הצידה.
בוסטון
28 שניות לסיום המשחק, כאשר דוק ריברס הוציא את ארבעת הגדולים ונראה על סף דמעות, זו הייתה תחושה של סוף. בחמש השנים האחרונות הקבוצה הזאת סימלה את הקשר בין מסורת, נשמה וכישרון, התגברה על פציעות ובעיות מכל סוג, שילבה בין הגנה שבשיאה הייתה מהגדולות בתולדות המשחק להתקפה מתואמת ומאוזנת והבטיחה לרביעייה, וכנראה גם לריברס, מקום בהיכל התהילה. הדור הנוכחי של בוסטון השיג אליפות, גמר וגמר אזורי והיה מעורב בכמות לא הגיונית של סדרות בלתי נשכחות (בשליפה, אני חושב על שתי סדרות מול קליבלנד, אחת מול שיקגו הצעירה, שני הגמרים מול הלייקרס ועכשיו מול מיאמי). אפשר לא לאהוב אותם, אפשר לסלוד מההתנהגות של גארנט, אבל אין דרך לא להעריך אותם.
הסדרה הנוכחית לא הייתה, כמובן, מהאיכותיות של החבורה הזאת, אבל במובן מסוים היא הייתה המרשימה מכולן. אני לא בטוח שאי פעם ראיתי קבוצה מוגבלת ועייפה מוציאה מעצמה את המקסימום בצורה כזאת, נותנת באמת כל מה שהיא מסוגלת לתת. מאיפה הם מצאו כוחות להתאושש מההפסד במשחק השני? איך ריי אלן הצליח לחזור לחיים ולהשפיע על הסדרה הזאת? מאיפה הגיעה השלשה הגדולה של פירס במשחק החמישי? כמה הצגות גדולות רונדו סיפק במשחקים מכריעים? מי ידע שלגארנט יש עוד פלייאוף של 19 נקודות ו-10 ריבאונדים בקנה?
לא כל יום רואים קהל אמריקאי מעודד בהתלהבות את השחקנים שלו בדקות האחרונות של תבוסה, כפי שעשה הקהל של בוסטון במשחק השישי. זה מעיד גם על הקהל הזה, אבל בעיקר על הקבוצה. אני לא חושב שיש קהל שהיה מפספס את מה שאולי הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להודות לשחקנים האלה, לקבוצה הזאת.
השאלה הגדולה שתקבל תשובה בקרוב היא אם זה אכן הזמן להיפרד מהשושלת הנוכחית. גארנט ואלן מסיימים חוזה, מה שאומר שהם שני אנשי המפתח לתשובה יחד עם דני איינג'. האיש החזק של הסלטיקס דאג להביא את הקבוצה לקיץ כמעט ללא התחייבויות פרט לחוזים של רונדו ופירס, מה שאומר שהוא יכול להיות גמיש מאוד ולרדוף אחרי מעט השמות הגדולים שיסתובבו פנויים בקיץ, תוך התבססות על היכולת של רונדו בפלייאוף (17.3 נקודות, 6.7 ריבאונדים, 12 אסיסטים, 2.4 חטיפות, 4 טריפל דאבלים, 2 משחקי 7 ענקיים ומשחק אחד בלתי נשכח), שאמורה לגרום לכל שחקן לרצות לשחק בקבוצה שלו.
המטרה של איינג' : לבצע החתמות משמעותיות כמה שיותר מהר, רצוי של שחקן פנים טוב (אופציות - ספנסר הוז, ארסן אילייסובה, קריס האמפריז) ושחקן חוץ סולידי, כדי לשכנע את גארנט ואלן שיש להם סיכוי לעונה-שתיים גדולות נוספות עם בוסטון. הם בשלב בקריירה בו הם לא אמורים לחפש חוזה גדול אלא קבוצה מתאימה, לכן ניתן לצפות מהם לחתום על חוזים נמוכים משמעותית מהקודמים. לברנדון באס יש אופציה לצאת מהשנה האחרונה של החוזה המגוחך ביחס לתרומה שלו, אך אם איינג' יחתים אותו על חוזה גדול שיתחיל בקיץ הבא הוא יוכל להרוויח את העונה הנוספת במחיר מוזל ולפנות מקום להחתמות החדשות.
יחד עם השארה של פייטרוס, דולינג וסטימסמה וחזרה מפציעה של ברדלי, לאיינג' יש אפשרות להעמיד סגל של 10-11 שחקנים שיאפשר לוותיקים לשחק 30 דקות לערב בלי שהקבוצה תתפרק. כך הסלטיקס יוכלו להשתמש ב-25 הדקות הגדולות שארבעת הגדולים מסוגלים לספק ביחד, אך לחלק אותן טוב יותר ולשמור חלק מהן לרגעים החשובים של המשחק. שתי שאלות עומדות בין הסלטיקס לאופציה המבטיחה הזאת: 1) האם גארנט, אלן ובאס מעוניינים בכך ומוכנים להקריב לא מעט כסף כדי לאפשר זאת? 2) אם כן, האם איינג' יצליח לשכנע אותם שהוא מסוגל להעמיד קבוצה חזקה לפני שמישהו אחר ישכנע אותם שהרבה יותר משתלם להמר על קבוצה אחרת.