אגדות אנדרסן, פרק 15: תנו לדוג בשקט

"בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ - הם מושכים אותי בחזרה פנימה"
(מייקל קורליאונה/אל פצ'ינו מתלונן, "הסנדק 3", 1990, תסריט: מריו פוזו ופרנסיס קופולה)

"פרשתי, אבל אמשיך לשחק"
(אלון "האווירון" מזרחי, מלך השערים של כל הזמנים)

השמש החמה של קיץ 03' הכתה בעוצמה על פני המישורים הגדולים, והמפלט הבטוח ביותר מפני השרב היה במערב, על הרי הרוקיס. גארי אנדרסון, הבועט בן ה-44 מדרום אפריקה, שמצא עצמו ללא קבוצה בסיום העונה הקודמת, בילה את חודשי החום הרחק מביתו בערים התאומות: הוא עלה עם משפחתו לקולורדו, שם שוטט בין הנחלים שורצי הסלמון והתמסר לתחביב נוסף שפיתח במהלך שנותיו בארה"ב: דיג בפיתיון צף.

בסופו של יום שבו הגברים לבית אנדרסון – גארי ובניו דגלאס ואוסטין – אל חנות ציוד הדיג המקומית, לחדש את מלאי הפיתיונות והקרסים לקראת יום המחרת. "אשתך התקשרה, מר אנדרסון" הודיע לו המוכר הידידותי. "אמרה שיש הודעה חשובה".

אנדרסון נאנח לעצמו: חודש ספטמבר כבר החל, רוחות קרות חזרו לנשוב בין ההרים בלילות, ושיחת טלפון מסוג זה היתה בדיוק הסיבה בעטיה נמנע מלקחת עמו טלפון נייד אל הנחל. אבל הוא לא ידע כיצד להתחמק מהצורך להחזיר טלפון לאשתו. בתערובת של הפתעה וידיעה מראש שמע מפיה את הבשורה: ג'ף פישר, המאמן הוותיק של טנסי טייטנס, מעוניין לדבר איתו בהקדם האפשרי.

לאחר ששוחרר על ידי מינסוטה השלים אנדרסון עם פרישתו הבלתי נמנעת. בגילו המתקדם ולאחר 21 עונות בליגה חש שמיצה עצמו: הוא היה מלך הנקודות של כל הזמנים, מלך השערים, הבועט היחיד שרשם עונה סדירה מושלמת. הוא שיחק בהדרכתו של צ'אק נול האגדי, שיתף פעולה עם טרי בראדשו, מייק וובסטר, סטיב יאנג, ג'רי רייס, כריס קרטר ורנדי מוס, כיכב במאנדיי נייט פוטבול, ראה את בני דורו פורשים בזה אחר זה, ודור חדש של שחקנים תופס את מקומם. הגיעה העת להתנתק, לפתוח דף חדש: ליהנות מפירות עמלו. לדוג, לנוח, לצפות לנכדים.

אבל ג'ף פישר ידע היטב כיצד לנהל את השיחה עם הבועט הקשיש: אחרי הכל היו בני אותו גיל כמעט (פישר מבוגר מאנדרסון בשנה לערך), צמחו בליגה באותן שנים והיו עדים לשינויים שחלו בה. הבדלי הרקע ביניהם לא שינו את העובדה שהשניים דיברו אותה שפה.

"גארי", תקף פישר ללא שהיות מעברו השני של הקו, בנשביל הלוהטת, "יש לנו קבוצה מעולה השנה. מקנייר בשיאו, אדי ג'ורג' עדיין סוס עבודה, דריק מייסון עומד להפוך לכוכב על, הפריק מת לטרוף כמה ק"ב מסכנים וקית' בולוק הוא הליינבקר הכי טוב בליגה. אפילו הפאנטר שלנו הנטריך תותח אמיתי. אני צריך אותך, אתה תשלים את הפאזל. איתך ניקח אליפות!"

המילה האחרונה שלחה צמרמורת בגוו של אנדרסון, ממש כפי שהתכוון פישר. זה היה החור היחידי ברזומה שלו: הנקודה השחורה שרדפה אותו מאז ינואר 99'. הוא שקל מה לומר.

"מה הבעיה שלך, קואץ'? הבועט שלכם דווקא לא רע בכלל", ניסה להתחמק ולהרוויח זמן.

"נדני מצוין", הסכים פישר הממולח, "אך נכון לאתמול הוא גם מושבת לכל העונה. יחזור רק בקיץ הבא..."

"תראה, קואץ'... אני כאן בחופשה משפחתית, וכבר הסתגלתי לפרישה. לא נראה לי שאני יכול פתאום לחזור לשגרת אימונים ולעבור לנשוויל, בכל זאת הילדים כבר גדולים..."

"שום שגרה ושום נשוויל", קטע אותו פישר. "אתה מגיע לעיר ביום שישי – נטיס אותך ממיניאפוליס או מדנבר, איך שתרצה – משתתף בתדרוך הטקטי, משחק ביום ראשון, ובשני בבוקר אתה חוזר. אתה מקבל ממני פטור מלא מכל הפעילויות בין שני לשישי. מתאים לך? רק תחליט מהר, כי יש לנו משחק באינדיאנפוליס ביום ראשון, ואני צריך מישהו רציני מול ואנדרג'אגט".

אנדרסון בהה בשפופרת הדוממת, אחר כך בבניו, ולבסוף בדלי המלא דגים. הוא משך בכתפיו. "נראה לי שהחופשה נגמרה, חבר'ה", מלמל, כמסרב להאמין בכך בעצמו.

ב-21 בספטמבר 03' התייצב אנדרסון לקרב הצמרת בבית הדרום: הטייטאנס נגד הקולטס, לאחר שטס מדנבר לאינדיאנפוליס. שניים מהמוסרים המצטיינים של הליגה, סטיב "אייר" מקנייר ופייטון מאנינג, נפגשו ראש בראש כבר במחזור השני. האולם הקטן ביותר בליגה היה מלא עד אפס מקום ורועש מתמיד: אוהדי הקולטס סימנו את מקנייר כיריבם הטבעי בקרב על ראשות הדרום, לאחר שהוביל את טנסי לתואר הראשון בתולדות הבית, בעונה שעברה. הקהל הקשה על הסנאפ של טנסי ושלהב את שחקני קו ההגנה לכדי טירוף חושים מוחלט. ארבעה מהם – צ'אד בראצקי, דווייט פריני, רחים ברוק והרוקי רוברט מאת'יס – הצליחו להגיע אל הק"ב האתלטי והשיגו יחד חמש סאקס. הם גם מנעו ממנו את מהלכי הריצה שהיו סמלו המסחרי לאורך הקריירה.

שיבוש משחק האוויר של מקנייר אפשר לליינבקרים של הקולטס, דייוויד ת'ורנטון ומרקוס וושינגטון, להשבית לחלוטין את אדי ג'ורג' ולהגבילו ל-46 יארד בלבד. בהיעדר התקפה הוגבל אנדרסון לבעיטת בונוס אחת במשך כל המשחק, לאחר ט"ד במסירה של מקנייר לתופס הרוקי טיירון קאליקו, ברבע השני. שאר המשחק, ובעיקר המחצית השניה, היווה הצגת יחיד של ואנדרג'גט, כשהקנדי הבקיע ארבעה שערים ללא החטאה. פציעה קלה של מקנייר שלחה למערכה את מחליפו הצעיר בילי וולק, אולם מסירתו של האחרון נחטפה ע"י ניק הרפר. הקורנבק של הקולטס החזיר את הכדור למרחק 75 יארד וקבע את תוצאת המשחק: הקולטס 33, טנסי 7.

למחרת טס אנדרסון בחזרה לקולורדו, רק כדי "לפרק את המחנה" ולהחזיר את משפחתו לערים התאומות. החופשה נגמרה: מצד אחד התאכזב מההפסד בבכורה המחודשת (משחקו הראשון במדי קבוצה מהAFC מאז עונת 94'), אך מצד שני השתכנע שגם בגילו המתקדם וגם ללא אימונים מסודרים ומלאים יוכל לעמוד במשימה, בעיקר אם היא תתמצה בבעיטה אחת למשחק.

במהלך השבוע ניער הדרום אפריקני את החלודה מרגלו הימנית הקטלנית באימונים אישיים במגרש הסמוך לביתו, וביום ששי עשה את דרכו סוף סוף למשרדי הקבוצה בנשוויל, כדי להצטרף לחבריו החדשים לקראת משחק הבית נגד הסיינטס.

בין עשרות השחקנים הצעירים והזרים בחדר ההלבשה היו גם פנים מוכרות: ניל אודונל, הק"ב בן ה-37, חברו של אנדרסון בפיטסבורג וכעת הק"ב השלישי של טנסי. לפתע נראה היה לאנדרסון כי חזרתו הכפויה-כמעט לליגה לא חייבת היתה להפוך לנסיון כושל לחדש נעוריו כקדם; אולי בכל זאת נותר לו עוד קצת דלק במיכל?

התשובה הגיעה כבר כעבור יומיים, כאשר אנדרסון הבקיע שני שערים קריטיים בניצחון על הסיינטס, וסיים עם תשע נקודות ללא החטאה. מאותו רגע לא הביט לאחור: הוא הוכיח שיש לו מקום בסגל הקבוצה, ולמרות העדר האימונים – נתן עונה מצויינת שלא נפלה במאומה מעונותיו הטובות של מלך הנקודות של הטייטנס, אל דל-גרקו.

טנסי סיפקה לאנדרסון קסדה של בועט – כזו שמגן הפנים שלה מורכב מפס אחד בלבד, כפי שהיה בשנות השמונים, כאשר הגיע לליגה. הקסדה יוצאת הדופן, כמותה כבר הפסיקו לייצר, הבליטה עוד יותר את היותו נטע זר בספורט אמריקני השייך לצעירים, וכמוה גם מבטאו הדרום אפריקני המודגש – ממנו לא הצליח להיפטר במשך 25 שנה – והיעדרותו משבוע האימונים. אבל קסדת הרטרו סייעה לו להרגיש בנוח, והוא הפגין יכולת שהזכירה את הימים הטובים במינסוטה ופיטסבורג.

שבוע לאחר המשחק מול הסיינטס נסע אנדרסון למקום זר ומוכר כאחד: הוא הגיע לעיר הפלדה למשחק נגד הסטילרס, אולם במקום החומות המעוגלות של "שלושת הנהרות" מצא עצמו באצטדיון מודרני עם נוף פתוח למרכז העיר, הלוא הוא "היינץ פילד". האצטדיון החדש כבר קנה לעצמו שם של בית קברות לבועטים, וגם במשחק הזה החטיא ג'ף ריד מפיטסבורג בעיטה אחת. אבל אנדרסון לא עמד במבחן בביקורו המחודש בעיר, והסתפק בארבע בעיטות בונוס בלבד. מקנייר, עם שלוש מסירות ט"ד, הוביל את טנסי לניצחון גדול 13:30 נגד הקבוצה השנואה ביותר על אוהדי הטייטאנס.

כעבור שבוע נסע אנדרסון לפוקסבורו לעוד עימות עם אחד מהבועטים הבכירים בליגה, הפעם היה זה אדם וינאטיירי. ביום סחוף רוחות החטיאו שני הבועטים, אולם אנדרסון היה באופן ברור הטוב מביניהם עם ארבעה שערים מחמישה ניסיונות, בעוד וינאטיירי פגע רק בניסיון אחד מתוך שלושה. זה לא עזר מול משחק ריצה אפקטיבי של הפטריוטס בהנהגת אנטוויין סמית', והקורנרבק המצטיין טיי לואו החזיר חטיפה של מקנייר לט"ד, מה שהכריע את המשחק סופית.

מקנייר לא נשבר בעקבות ההפסד בפוקסבורו והוביל את הקבוצה לששה ניצחונות רצופים. אנדרסון שיחק היטב בששת המשחקים אך לא נדרש להכריע אותם בעצמו. הק"ב הפגין יכולת גבוהה ביותר והנהיג התקפה שהגיעה ל-30 נקודות כמעט בכל משחק, בשונה מהמסורת ההתקפית של טנסי בשנים הקודמות. רצף ההצלחות נעצר במדולנדס ב-1 בדצמבר, כאשר צ'אד פנינגטון הכריע את המשחק עם שתי מסירות ט"ד במחצית השניה. שבוע לאחר מכן קיבלה טנסי את ההזדמנות להשוות את מאזנה לזה של הקולטס במאבק על אליפות הבית. פייטון מאנינג הגיע לקולוסיאום ושותק לחלוטין ברד-זון בידי הגנת טנסי, אולם אדג'רין ג'יימס ומייק ואנדרג'אגט היו במקום כדי לחפות עליו, כשהבועט הקנדי משיג חמישה שערים ללא החטאה ואילו הרץ המצטיין של אינדיאנפוליס מוצא פעמיים את האנד זון. ניסיון קאמבק של מקנייר ברבע האחרון נכשל, והקולטס ניצחו 27:29, השיגו את הסוויפ המיוחל על המארחת, והחזירו לעצמם למעשה את אליפות הבית לאחר ארבע שנים. היתה זו אליפות הדרום הראשונה של הקולטס, שהחלה רצף שיא של חמש אליפויות כאלו. טנסי יכולה היתה לכל היותר להשתוות אל הקולטס במאזן הסופי, וזאת עשתה עם שלושה ניצחונות רצופים בסוף העונה. אך שובר השוויון הפנימי הכריע לטובת מאנינג וחבריו.

אנדרסון תרם את חלקו גם לרצף הניצחונות הזה, אם כי שוב לא נדרש להבקיע שער מכריע בדקות האחרונות – מקנייר הוא שניהל את הנצחונות הצמודים על יוסטון ובפאלו. טנסי סיימה במאזן 4:12, ומקנייר נבחר - בפעם היחידה בקריירה שלו – ל-MVP של הליגה, אם כי היה עליו לחלוק את התואר עם יריבו מאנינג, שקיבל מספר קולות זהה. גם עבור מאנינג היה זה תואר ראשון, אם כי לא אחרון.

אנדרסון חידש ימיו כקדם, כאשר ב-15 משחקים הבקיע 27 שערים ב-87% דיוק וצבר 118 נקודות – העונה ה-14 שלו מעל 100, שיא ליגה נוסף. השיחה המפתיעה מפישר בספטמבר הוכיחה עצמה מעל ומעבר, והוא מצא עצמו מתלהב לקראת עוד הופעת פלייאוף, אולי הזדמנות אחרונה להגיע לנשף הגדול. מצד שני, חזה בשיא אחר שלו נשבר, כאשר ואנדרג'אגט השיג עונה מושלמת - אבל הבקיע 37 שערים מ-37 נסיונות, שניים יותר מאנדרסון בעונת 98'.

הסיום במקום השני בבית שלח את טנסי למשחק חוץ בסיבוב הראשון של הפלייאוף – ודווקא למקום המפחיד ביותר מבחינתה.

בדצמבר 03', בעוד גארי אנדרסון והטייטנס נאבקים על מקום בפלייאוף בישורת הסופית של העונה, יצא למסכים בארה"ב סרט עצמאי דל תקציב בשם "מפלצת", המבוסס על סיפור אמיתי מתחילת שנות ה-90'. איילין וורנוס, פרוצה ונרקומנית עם גיליון הרשעות מכובד, החלה לחסל לקוחות בסוף שנת 89', ועד מעצרה בינואר 91' "הספיקה" לרצוח לפחות שבעה. משפטי הרצח של וורנוס נמשכו קרוב לעשור, ולאחר שנידונה ל-6 עונשי מוות (כי גופתו של הקרבן השביעי לא נמצאה מעולם...) הודיעה בשנת 01' שהיא מפסיקה את כל ההליכים המשפטיים נגד הוצאתה להורג, מכיוון שהגיעה למסקנה כי אם תישאר בחיים – היא פשוט תהרוג שוב. "השנאה זורמת בדמי", הצהירה וורנוס, ובאוקטובר 02' הוצאה להורג בזריקת רעל. מעט יותר משנה לאחר מכן, כאמור, כבר הושלם הסרט על חייה ופשעיה.

את וורנוס בת ה-35 גילמה שחקנית בת 27, הדרום אפריקנית שרליז ת'רון. ת'רון שינתה באופן יסודי את חיצוניותה כדי להתאים לתפקיד, הסתירה את יופיה המסנוור מאחורי משקל עודף, איפור כבד והבעה של טירוף וייאוש מעורבים זה בזה. כפי שקורה לעתים קרובות במקרה של טרנספורמציה שכזו, גרפה ת'רון ים של פרסי משחק על הופעתה, והדובדבן שבקצפת היה האוסקר לשחקנית הראשית – הדרום אפריקנית הראשונה שזכתה בפרס היוקרתי. הופעתה רבת העוצמה של ת'רון הפכה את הסרט הקטן להצלחה מסחרית והציבה את השחקנית בצמרת פירמידת הכח של הוליווד.

הרחק מזרחה משם, במולדתם של אנדרסון ות'רון, הגיעה לסיומה פרשה פלילית ותיקה יותר מזו של וורנוס. ב-7 באוקטובר 03', יותר מ-26 שנה לאחר מעשה, הוציא משרד המשפטים הדרום אפריקני הודעה בעניין חקירת מותו של סטיבן ביקו. יותר מארבע שנים חלפו מאז החליטה "ועדת האמת והפיוס" לדחות את בקשות החנינה של חמשת החשודים בגרימת המוות – שאחד מהם כבר נפטר עוד בטרם ההחלטה. התובע של מחוז איסט קייפ העביר את הטיפול במקרה למשרד המשפטים עקב חשיבותו הלאומית (וגם, כנראה, מחוסר רצון לקבל אחריות לנושא בעיר ובמחוז שבהם התרחש האירוע, ובהם עדיין חיו חלק מהמעורבים בפרשה). כעת, לאחר יותר מארבע שנים של דיונים ולבטים, התברר שלא היה בכך כדי לשנות דבר.

נציג רשות התביעה הלאומית, כריס מק'אדם, הסביר כי בהעדר עדים אובייקטיביים לאירוע לא ניתן יהיה להוכיח עבירת רצח, בעיקר לנוכח גרסאותיהם המתחמקות והמעורפלות של ארבעת החשודים שנותרו בחיים, גרסאות שכזכור השתנו באופן דרסטי לאורך השנים. רשות התביעה שקלה אפוא להעמיד לדין את הארבעה בעבירות אחרות, כגון גרימת מוות שלא כדין או תקיפה – אך על עבירות אלו כבר חל חוק ההתיישנות, ונראה כי היה חל גם ללא פרק הזמן שחלף מאז דחיית בקשות החנינה. בהיעדר עבירה שניתן לשפוט בגינה את הארבעה לא נותר לתביעה אלא לסגור את התיק, אך לדברי מק'אדם ניתן יהיה לפתוח אותו מחדש אם יתגלו ראיות חדשות שיפתרו את הבעיות הקיימות. "לא רצינו להשאיר את התיק פתוח בתקווה שיום אחד נגלה ראיות נוספות" הסביר הפרקליט, "כי תיק כזה חייב להסתיים בתוצאה ברורה, ואסור לו להישאר תלוי באוויר".

ההיגיון בעמדת רשות התביעה לא ניחם במאומה את בני משפחתו וחבריו של ביקו, שהמתינו חצי יובל ומעלה להשגת צדק בפרשה. גם מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני – יריבתו הפוליטית של ביקו בחייו וכעת מפלגת השלטון במדינה – מחתה כנגד ההחלטה לסגור את התיק. "ההחלטה יוצרת רושם שלפיו ממשלת דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד מתייחסת בסובלנות למעשי רשע שכאלה" אמר דובר המפלגה. "משפטם של הארבעה – תהא תוצאתו אשר תהא – יכול היה להיות צעד חשוב בדרך לפיוס לאומי אמיתי".

זכרו של ביקו המשיך להוות חלק חשוב ממורשת המאבק באפרטהייד והמהפכה הדמוקרטית במדינה. גם ללא משפט ועונש, רוב תומכיו וחסידיו גיבשו לעצמם תפיסה ברורה למדי של מה שהתרחש בפורט אליזבת' בספטמבר 77'. ביקו מהווה עד היום אייקון פוליטי ואידיאולוגי; במקומות רבים ברחבי העולם נקראו על שמו רחובות ובניינים, וגם אוניברסיטאות ובתי חולים בדרום אפריקה מנציחים את שמו. שנה לאחר סגירת התיק ערכה רשת הטלביזיה הממלכתית של המדינה משאל ארצי לקביעת "100 הדרום אפריקנים הגדולים בהיסטוריה" – וביקו הגיע למקום ה-13, עדות להשפעתו האדירה למרות מותו בגיל צעיר יחסית והעובדה שבילה את שנותיו האחרונות תחת הגבלות פעילות ותנועה.

למרות האכזבה מכך שהאחראים למותו של ביקו חמקו בלא עונש כלשהו, יש רגליים לסברה כי סגירת התיק שימשה מעין נקודת מפנה שבעקבותיה חשו הדרום אפריקנים שהגיע הזמן להביט קדימה ולא אחורה; להפסיק לנבור בפצעי האפרטהייד ולהתחיל לחשוב על בניית העתיד. גם במקרה זה היה הנשיא לשעבר, נלסון מנדלה, בחוד החנית.

ב-7 בינואר 01', שנה לאחר הפסדה הדחוק בסופרבול XXXIV בגלל "רגל אחת בחוץ", שבה טנסי לפלייאוף, הפעם כאלופת בית המרכז. מעמדה התחזק במקביל להיחלשותה של אלופת הבית היוצאת ג'קסונוויל, ובמאזן 3:13 קיבלה הקבוצה גם שבוע מנוחה בפלייאוף. בסיבוב השני הגיעה לנשוויל סגניתה בבית המרכז, בולטימור.

במהלך העונה הסדירה התחלקו הקבוצות בניצחונות, כשכל אחת מהן ניצחה בחוץ – ולכן לא היתה משמעות רבה לעובדה שהמשחק נערך בקולוסיאום. אבל אוהדי טנסי האמינו שקבוצתם פייבוריטית בכל זאת, לאחר שידעה להתנער מההפסד קורע הלב בסופרבול ולהשתפר לעומת העונה הקודמת. מנגד היתה זו הופעת הבכורה של בולטימור בפלייאוף מאז עברה מקליבלנד בעונת 96'.

לרוע המזל, משחקים אינם מתנהלים על הנייר, ועל המגרש עצמו התנהל משחק שקול לחלוטין במשך שלושה רבעים. כל אחת מהקבוצות השיגה ט"ד בריצה במחצית הראשונה (אדי ג'ורג' וג'מאל לואיס); כל אחת מהן הבקיעה שער ברבע השלישי (אל דל גרקו ומאט סטובר); והתוצאה 10:10 בראשית הרבע הרביעי נראתה הגיונית וטיפוסית למפגש בין שתי הקבוצות ההגנתיות האלו, בעיקר בינואר.

הכל התמוטט ברבע האחרון. תחילה ניגש דל גרקו לבעוט לשער מקו 19 היארד של בולטימור, אולם ניסיונו נחסם ע"י קית' וושינגטון. הכדור קיפץ והתגלגל עד שהגיע לידיו של אנת'וני מיצ'ל, שהחזיר אותו למרחק 90 יארד ושבר את השוויון. נותר זמן רב לסיום ומקנייר החל לנהל דרייב שוויון, אולם סמוך למרכז המגרש ניסה מסירה קצרה לאדי ג'ורג', והכדור נחטף ע"י מנהיג בולטימור, הליינבקר האימתני ריי לואיס, שהחזיר אותו למרחק 50 יארד וקבע את תוצאת המשחק, 10:24 לאורחים. טנסי איבדה את הסיכוי לנקום על ההפסד בסופרבול, ואילו בולטימור רכבה על גבו הרחב של לואיס כל הדרך לגביע לומברדי הראשון בתולדותיה.

אותו הפסד צורב וכואב היה חרות היטב בזיכרונם של שחקני ומאמני טנסי כאשר הגיעו – שלוש שנים מאוחר יותר – לאצטדיון הרייבנס למשחק הוויילד קארד של פלייאוף 03'. עד להקמת בית הדרום ובית הצפון בעונת 02' נאלצה טנסי להיתקל בהגנת בולטימור פעמיים בעונה, והמפגשים האלה היו רחוקים מלהיות נעימים. ומכל שחקני הטייטאנס, לא היה אחד שסבל יותר מהמפגשים האלה מאשר אדי ג'ורג'.

לא מדובר היה רק במסירה אליו שנחטפה במשחק הפלייאוף בעונת 00'. ג'ורג' הגיע לליגה בדראפט 96', יחד עם ריי לואיס, ומאותו יום שיחקו זה כנגד זה לפחות פעמיים בעונה במשך שש עונותיהם הראשונות. ג'ורג' היה אחד הרצים היציבים והעמידים בליגה ולא החמיץ משחק מאז תחילת הקריירה שלו. בעונות הראשונות הצליח להציג מספרים לא רעים כנגד בולטימור, אולם מרגע שהבינו מאמני הרייבנס שעליהם להשתמש בנכס העיקרי שלהם –לואיס – ולבנות סביבו את הקבוצה, החל המצב להשתנות. בולטימור הציבה בקו ההגנה שלה שני תאקלים עצומי ממדים, סם "החבית" אדמס וטוני סירגוסה, שמנעו מהגארדים והסנטר לחסום את לואיס במהלכי ריצה דרך המרכז, ואפשרו לליינבקר המהיר והמתוחכם לאתר בחופשיות את נקודת ההתקפה ולסגור עליה במהירות על-אנושית. במקרה של המשחקים נגד טנסי, היה זה ג'ורג' שמצא את עצמו שוב ושוב נמעך אל הקרקע ב"עדינות" הידועה לשמצה של לואיס, והחל מהמשחק בקולוסיאום בדצמבר 98' הפכה היריבות עם הרייבנס לסיוט מתמשך עבורו.

באותו משחק בעונת 98' הגביל לואיס את ג'ורג' לפחות מ-2.5 יארד לנשיאה; בשני המשחקים בעונת 99' יחדיו צבר הרץ רק 87 יארד; בעונת 00' הגיע רגע השפל, כאשר ג'ורג' השיג בשני המשחקים יחדיו 32 יארד. במשחק הפלייאוף של אותה שנה אמנם הצליח ג'ורג' לצאת מהקופסה וצבר 91 יארד, אך לואיס כאמור צחק אחרון עם החזרת החטיפה לט"ד. בעונת 01' צבר ג'ורג' בשני המשחקים יחדיו 97 יארד, ובעונה שלאחריה – בה סוף סוף זכה לשחק נגד לואיס רק פעם אחת – רץ ל-61 יארד. הפער הברור בין הישגיו של ג'ורג' נגד בולטימור לבין יכולתו נגד שאר קבוצות הליגה לא הותיר מקום לספק – לואיס "נכנס לראשו" של הרץ והפך אותו מסוס עבודה לסנאי דרוס על הכביש.

עונת 03' היתה הראשונה בקריירה של ג'ורג' ללא מפגש עם בולטימור בעונה הסדירה, והוא הגיע למשחק נחוש בדעתו לשנות את ההיסטוריה ולפתוח דף חדש ביריבות שלו עם לואיס. פישר חש בכך ונתן לו את הכדור לא פחות מ-25 פעם, כאילו אמר: אם אנחנו רוצים לשנות את התוצאה נגד בולטימור, עלינו לחפש את השינוי דווקא בנקודת החוזק שלהם ולא בחוליה החלשה. כדי להגביר את הלחץ על לואיס הרבה פישר לבצע מהלכי "שינוי קצב" עם הרץ המחליף, כריס בראון, וגם מקנייר עצמו תרם את חלקו על הקרקע במהלכי הסקרמבל האופייניים שלו, שבעונה הנוכחית כמעט ונעלמו לטובת משחק המסירות המשופר.

הטקטיקה האמיצה של פישר נשאה פרי כבר ברבע הראשון, עם ריצה של בראון לשישה יארדים שנתנה לבולטימור יתרון 0:7 והשקיטה מעט את הקהל הסגול. הסקנדרי של בולטימור שיחקה היטב וחטפה את מקנייר שלוש פעמים, כשהכוכבים כריס מקאליסטר ואד ריד משתתפים בחגיגה. דווקא הסייפטי וויל דמפס הצליח להחזיר את החטיפה שלו למרחק 56 יארד ולהשוות את התוצאה, 7:7.

לאחר שסטובר הוותיק העלה את בולטימור ליתרון תיקן מקנייר מעט את הרושם עם ט"ד ארוך טווח לג'סטין מק'קריינס, בתחילת המחצית השניה. לאחר שהקורנר סמארי רול חטף את המסירה של הק"ב המחליף של בולטימור, אנת'וני רייט, ניצל אנדרסון את ההזדמנות והבקיע מ-45 יארד, מראה שגם בגיל 44 וללא אימונים רגלו הימנית עדיין בכושר. יתרון טנסי עלה לט"ד אחד, 10:17. נותרו 10 דקות לסיום.

כאן הצליח רייט לראשונה במשחק לנהל דרייב ראוי לשמו וקינח במסירת ט"ד לטייט אנד טוד היפ. מקנייר נחטף בפעם האחרונה במשחק אך בולטימור לא ניצלה את איבוד הכדור ונאלצה להרחיק; התוצאה נותרה 17:17. מקנייר הביט בשעון: 2:44 דקות לסיום. הוא החל את הדרייב על קו 37 היארד והתרכז בעיקר במהלכים של ג'ורג', הן באוויר והן על הקרקע. שוב ושוב תוקל ג'ורג' בידי לואיס, ושוב ושוב נעו השרשראות קדימה. כשהגיע הדרייב לקו 35 היארד של בולטימור הצליח מקנייר למצוא את הטייט אנד ארון קיני לשישה יארדים וכעת היה טווח הבעיטה 47 יארד. היה זה הגבול החיצוני של טווח הדיוק של אנדרסון, ופישר לא רצה לקחת את הסיכון שיחטיא. הוא שלח את ג'ורג' לעוד ריצה אחת, אחרונה, בדאון שלישי לשישה יארדים. ג'ורג' נתקל בליינבקר אג'רטון הארטוול שהאט את מרוצתו, ולואיס כתמיד הגיע כדי לתמוך בהארטוול ולחסל את המהלך. גו'רג', בצורה בלתי אופיינית, הדהים את הקהל כש"נכנס" עם כתפו בלואיס ונפל עמו אל הקרקע. השניים קמו על רגליהם והחלו בקרב "טראש טוק" לוהט בהשתתפות שחקנים נוספים משתי הקבוצות. השופטים הפרידו בין הניצים אך ג'ורג' היה מרוצה: הוא השיג יארד אחד כדי להכניס את אנדרסון בוודאות לטווח שלו, והוא הצהיר הצהרה ברורה וחד משמעית כלפי ריי לואיס. הריצה האחרונה של ג'ורג' הביאה את מאזנו במשחק ל-88 יארד על הקרקע (ועוד תשעה באוויר), וגורל המשחק כבר יצא מידיו.

אנדרסון בן ה-44 עלה לאט ובשקט אל הדשא, הנהן לעבר הפאנטר/המחזיק הנטריך, ועם ביצוע הסנאפ סגר את המרחק אל הכדור והבקיע בקלות מ-46 יארד. טנסי 20, בולטימור 17, ונותרו רק 33 שניות לסיום.

לאחר שהדרייב האחרון של בולטימור נמוג על קו 40 היארד שלה, החלו החגיגות בשורות טנסי. ה"מפלצת" ניצודה, והקבוצה קברה את טראומת העבר והמשיכה להתקדם בפלייאוף. גארי אנדרסון סיים את משחק הפלייאוף ה-21 שלו עם שמונה נקודות ללא החטאה, ושיקם מעט מהמוניטין שאבד לו בינואר 99' במטרודום.

איך שגלגל מסתובב לו: שבוע לאחר מכן מצא אנדרסון עצמו שוב בפוקסבורו, והפעם לא הצליח להשפיע כלל על המשחק. הקבוצות הגיעו לרבע האחרון בשוויון 14, כשכל אחת מהן משיגה ט"ד בריצה ובתפיסה. הדרום אפריקני ניסה בעיטה מ-31 יארד במחצית הראשונה אך הקו התמוטט והאנד המצוין ריצ'רד סימור חסם את הבעיטה. לאחר אותו ניסיון כושל לא קיבל אנדרסון הזדמנות כלשהי ברגעי ההכרעה של המשחק, ומנגד הצליח אדם וינאטיירי להבקיע שער ניצחון מ...46 יארד, כשנותרו ארבע דקות לסיום. הפטריוטס המשיכו מניצחון זה לזכייה באליפות שנייה תוך שלוש עונות. אנדרסון נפרד מקריירת הפלייאוף שלו עם 22 משחקים, 32 שערים ב-80 אחוזי דיוק (כולל רצף השערים הארוך ביותר בתולדות הליגה, שיא שנשבר בהמשך ע"י וינטיירי, ואח"כ ע"י דייוויד אייקרס) ו-57 נקודות בונוס ללא החטאה.

פלייאוף 03' היווה בעצמו מעין בונוס לקריירה של אנדרסון, כמו העונה כולה, לאחר שכבר חשב שהכל נגמר; והוא חש כעת מוכן ומזומן להסתגל לפנסיה המיוחלת.

לאחר ההצלחה המסחרית והארגונית של המונדיאל במזרח הרחוק התחזק קולם של חברי פיפ"א התומכים ברוטציה רחבה יותר של אירוח הטורניר. עד שנת 02' התחלק האירוח בין צפון אמריקה, דרום אמריקה ואירופה; כעת נשבר ה"טריאופול", ואם כך מדוע לא אפריקה?

האיש האחראי יותר מכל להבאת המונדיאל ליפן וקוריאה, נשיא פיפ"א ספ בלאטר, נבחר לתפקידו בקולותיהם של החברות ה"קטנות" בהתאחדות – מדינות אסיה, אפריקה ומרכז אמריקה. לכן חש מחויב לקידומן, גם על חשבון המעצמות המסורתיות של הכדורגל העולמי. לאחר שהצליח להוציא את המונדיאל למרחק אלפי קילומטרים מהטריטוריה המוכרת שלו, יכול היה לבנות על התקדים את המהלך הבא: טורניר גמר ביבשת השחורה.

הצעד לא היה מובן מאליו: אנגליה, שאירחה את הטורניר ב-66' ואת היורו כעבור 30 שנה, נלחמה על הזכות לארח, אולם הפסידה בשלב הראשוני של סידור הרוטציה, לאחר שגרמניה קיבלה את האירוח בשנת 06' – תהליך שבו התמודדה דרום אפריקה לראשונה על האירוח. לאחר ההחלטה לקיים את המונדיאל בגרמניה (שהתקבלה על חודו של קול בשנת 00') החליטה פיפ"א – בהנהגת בלאטר – להתחיל רוטציה יבשתית מהטורניר הבא, ולהעניק לאפריקה את האירוח הראשון. האנגלים זעמו: הם טענו כי תמכו בגרמניה לאירוח בשנת 06' מתוך הבנה שלפיה יתמכו הגרמנים ושאר מדינות אופ"א בקמפיין האנגלי בעתיד, אולם הרוטציה כפי שנקבעה דחתה את המונדיאל האירופי הבא לשנת 18'. אבל מחאותיהם לא הועילו, וכידוע – גם המונדיאל האירופי הבא יתקיים בסופו של דבר במקום אחר (רוסיה).

מנדלה, כעת פנסיונר שעיתותיו בידיו, הפיק את הלקחים מההתמודדות הקודמת, והשקיע את רוב מרצו בהנהגת הקמפיין המחודש של "אומת הקשת". היריבות היו מצרים – הגדולה שבמדינות אפריקה, שלזכותה עמדו ההיסטוריה העתיקה והמעמד הרם בכדורגל האפריקני; מרוקו – בעלת ההשפעה האירופית הניכרת והאצטדיונים הענקיים; וריצה משותפת של לוב עם תוניסיה, מתוך מטרה ליצור מאסה קריטית שתביא אותן למעמד דומה לזה של מרוקו (אם כי מבחינת אצטדיונים היה להם פער משמעותי לסגור).

מנדלה איתר מייד את היתרון היחסי של דרום אפריקה על יריבותיה: התשתיות. הדומיננטיות האירופית (אנגלית/הולנדית) במדינה לאורך עשרות שנים יצרה אופי שונה לחלוטין למרחב הציבורי, נבדל במובהק מרוב רובן של מדינות אפריקה. האהבה לקריקט, ראגבי וגם כדורגל וההתייחסות המקצועית לענפי הספורט המובילים באה לידי ביטוי במלאי אצטדיונים גדולים ומודרניים ששום מדינה ביבשת לא יכולה היתה להתחרות איתם. ההתעקשות של מנהיגי דרום אפריקה להקים בועה מערבית בלב "העולם השלישי" יצרה פער כמעט בלתי מחיק בין דרום אפריקה לכל השאר. כמובן שגם עושרה הטבעי של המדינה עתירת המחצבים סייע בפיתוח התשתיות, בעוד רוב שכנותיה נשענות על נדבות חיצוניות. היה זה אירוני ששלטון האפרטהייד, בו נלחם מנדלה כמעט כל חייו, הותיר אחריו – בתחום אחד לפחות – מורשת שסייעה לו כעת במאבק על אירוח המונדיאל.

מנדלה הגביר את מאמציו לאחר שהמדינה אירחה בהצלחה גם את גביע העולם בקריקט בראשית שנת 03'. האירוח היה משותף עם זימבבווה וקניה, וגם כאן מדובר היה בטורניר הראשון מסוגו באפריקה. מטבע הדברים היתה ההתמודדות על אירוח זה קלה בהרבה מהמאבק לארח מונדיאל, אך עדיין היה זה אירוע חשוב עבור תושבי דרום אפריקה ממוצא אנגלי ובעיקר הודי.

באוקטובר 03' נפגש מנדלה עם בלאטר ולאחר הפגישה התווה את העקרונות העומדים מאחורי הקמפיין. הוא הזכיר את ההצלחה החברתית-תרבותית הגדולה של גביע העולם בראגבי לפני שמונה שנים, מביא אותה כהוכחה ליכולתו של טורניר כזה לאחד את המדינה למרות הפערים הבין גזעיים וצל האפרטהייד. "מזה קרוב לעשור אנחנו חלק מהחברה הגלובלית" הסביר מנדלה בן ה-85, "אך רבים בתוכנו אינם מודעים לכך דיים. טורניר בינלאומי שייערך דווקא בארצנו יחדיר את השינוי לתודעת העם. הוא גם יסב את תשומת הלב ליתר ענפי הספורט המקובלים כאן, כמו קריקט וראגבי". פעם פוליטיקאי, תמיד פוליטיקאי – המנהיג לא שכח לקרוץ גם לקהילות הלבנות, שהחיבור בינן לבין הכדורגל היה עדיין רופף.

שבוע לפני ההכרעה התעודדה דרום אפריקה מפרישתן של לוב ותוניסיה, לאחר שפיפ"א הבהירה כי לא תאפשר אירוח משותף כפי שהיה בשנת 02'. נותרו רק שתי יריבות: מצרים ומרוקו. הוועידה התכנסה להצביע ב-15 במאי 04', במשרדי פיפ"א בציריך. מנדלה הגיע לכינוס ושוחח עם חברי ההנהלה בעלי זכות ההצבעה, משכנע אותם ביתרונות המובנים של ההצעה הדרום אפריקנית. בניגוד למקרים קודמים, הפעם נדרשה רק הצבעה אחת: דרום אפריקה ניצחה את מרוקו 10:14, בעוד מצרים מקבלת אפס קולות.

מנדלה זרח מאושר והצטלם כשהוא מניף את הגביע במשרדי ההתאחדות הבינ"ל. "אני חש כנער בן 15", אמר המדינאי בן ה-86. הנשיא הנוכחי, ת'אבו מבקי, הופיע בשידור ישיר בטלוויזיה כדי להגיב על הבחירה. "הגיע זמנה של אפריקה", נאם מבקי. "יבוא יום וההיסטוריונים יגידו שמונדיאל 2010 היה הרגע בו הפכה אפריקה את הקערה על פיה, לאחר מאות שנים של עוני ומלחמה". עם שובה של המשלחת הדרום אפריקנית לארצה (בטיסה שקיבלה את המספר 2010) זכו חבריה לתהלוכת ניצחון ברחובות סווטו – כאילו זכו בגביע עצמו ולא רק באירוח...

למדינה נותרו שש שנים לשדרוג תשתיות ובניית אצטדיונים נוספים, אך היתה לה גם משימה קשה יותר – החזרת הנבחרת הלאומית למעמדה הקודם. זה עתה נסתיים טורניר גביע אפריקה שנערך בתוניסיה, ובו נחלו ה"בפאנה בפאנה" כישלון חרוץ, הפסידו 4:0 לניגריה וסיימו במקום השלישי בבית, נותרים מחוץ לשלב הנוק-אאוט. לפני שיקבלו מקום אוטומטי במונדיאל 2010 כמארחים, היה עליהם להתמודד על המקום במונדיאל בגרמניה – וכאן לא היתה למנדלה כל דרך לעזור להם.

"נראה לי שאעלה לאלברטה
מזג האוויר שם נאה בסתיו"
("ארבעת האחים", "ארבע רוחות עזות", 1963, מילים: איאן טייסון)

באביב 04' נסע הפנסיונר הטרי גארי אנדרסון עם אשתו ובניו לחופשה בהרי הרוקיס הקנדיים – אולי המקום הרחוק ביותר האפשרי ממולדתו דרום אפריקה. המשפחה הגיעה לפארק הלאומי באנף במחוז אלברטה, על קו פרשת המים, והתאהבה במקום ובאנשים (המעטים) החיים בו. בלי לחשוב יותר מדי החליטו בני המשפחה להשתקע בעיירה הקטנה קאנמור, היושבת גבוה בהרים במרחק 70 ק"מ ממערב לעיר קלגרי. ביוני 04' עברו לבית שכור והחלו לבנות בעיירה את בית חלומותיהם. אנדרסון חילק את זמנו בין פיקוח על הבניה, דיג בפיתיון צף (כרגיל) בנהר הבואו, וגם חזרה לשורשים – משחק כחלוץ מרכזי בליגת כדורגל חובבנית מקומית. הוא החל לתכנן הקמת חברה שתציע מסעות דיג בפיתיון צף בהרים ופעולות נוספות הקשורות ב"ספורט" החביב עליו. הוא הספיק אפילו "לקפוץ" לאלסקה ולניו זילנד כדי לדוג בנופים בלתי מוכרים, בטרם הגיע ספטמבר ועימו צלצול הטלפון הבלתי נמנע.

"איך מצאת אותי, קואץ'?" נאנח הבועט הקשיש.

"אני צריך אותך, גארי", ענה ג'ף פישר מעברו השני של הקו. "נדני שוב נפצע, ואין לי בועט לעונה הזו. אני סומך רק עליך. התנאים הם אותם תנאים מהשנה שעברה: רק תבוא. הפעם אנחנו הולכים עד הסוף!"

לאחר שניתק את השיחה חשב אנדרסון בינו לבינו: באמת אין אף אחד אחר שהם יכולים לפנות אליו?

ב-15 בספטמבר 04' חזר הבועט לנשוויל, לאחר שארון אלינג הצעיר מילא את מקומו של נדני במחזור הפתיחה. עם הגעתו למתקן האימונים קיבל שוב את קסדת הרטרו שלו, אך הפעם הודיע לו מאמן הקבוצות המיוחדות שהליגה הוציאה אותה אל מחוץ לחוק. "אין יותר מגני פנים עם פס אחד", הבהיר המאמן, ואנדרסון נחרד. "אני לא יודע מה אני אעשה בלי המגן שלי", אמר, "אולי איאלץ לפרוש..." פישר הפעיל את הנהלת הטייטאנס, שלחצה על הנהלת הליגה, ובמקביל הגיע לחץ דומה מאריזונה, למענו של הפאנטר האוסטרלי הוותיק דארן בנט. הקומישינר פול טגליאבו החליט להוסיף לחוק "סעיף סבא" עבור שני הקשישים העקשנים, והם קיבלו פטור מהתקנה החדשה למשך עונת 04'. במשחק הבכורה המחודשת שלו מול הקולטס בקולוסיאום יכול היה אנדרסון להיראות שוב כמו שריד משנות השמונים, ממש כפי שאהב.

היתה זו העונה הראשונה של הטייטאנס ללא אדי ג'ורג' בעמדת הרץ מאז 95', והשינוי הורגש היטב. כריס בראון עשה כמיטב יכולתו, אך לא הצליח לשאת בעומס העבודה כמו קודמו. האלוף הטרי אנטוויין סמית' שהצטרף בפגרה לא נתן בנשוויל את התרומה המוכרת מפוקסבורו. מנגד, נחלש מקנייר מאד אחרי עונת הMVP שלו, וגם נפצע והחמיץ חצי עונה. ללא שני המנהיגים ההתקפיים שלהם לאורך העשור האחרון הפכו הטייטנס מקבוצת צמרת לשטיח של בית הדרום.

העונה התחלקה עבור טנסי לשניים באופן מושלם כאשר שבוע המנוחה הגיע במחזור התשיעי. בשלב זה כבר עמדה הקבוצה על מאזן 5:3 ואיבדה כל סיכוי להיצמד לקולטס בקרב על ראשות הבית. לאחר הפסד מרגיז בהארכה בשיקגו (כאשר מחליפו של מקנייר, בילי וולק, ספג סייפטי) בחזרה מהמנוחה, הרימה טנסי ידיים וסיימה את העונה עם חמישה ניצחונות בלבד.

אנדרסון השתלב באווירה השלילית הכללית ולא הצליח להכריע אף משחק בבעיטה בשלבי הסיום. הוא אמנם החטיא רק חמש בעיטות, אך עקב מספר הניסיונות הקטן סיים עם 77% דיוק, חלש במושגים שלו, וצבר רק 88 נקודות.

מספר הנקודות הנמוך לא מנע מאנדרסון לעבור את קו ה-2,400 בקריירה שלו, והוא סיים עם שיא ליגה של 2,434. הוא כמובן היה גם מלך השערים של כל הזמנים, עם 538, אותם הבקיע ב-80% דיוק. לשערים האלה נוספו 820 נקודות בונוס ב-99% דיוק (החטיא רק שבע בעיטות בונוס ב-23 עונות).

בשלב זה תלה אנדרסון סופית את קסדת הרטרו שלו ואת נעליו הלא סימטריות, ושב לקאנמור. הוא הקים את החברה שלו, אותה כינה שלא במפתיע "עונה מושלמת", ובמסגרתה הוא פועל לקדם את ענף הדיג בפיתיון צף ע"י הופעות פומביות בכינוסים של חובבי הספורט ברחבי צפון אמריקה. במקביל, מארגן אנדרסון טורניר גולף שנתי למטרות צדקה. לא ידוע אם קיבל שיחות טלפון נוספות מהליגה בעונת 05', אך בכל מקרה לא היתה לו שום כוונה להמשיך ולשחק בגיל 46. 23 עונות הספיקו לו, ככל הנראה. הן החלו כשמולדתו דרום אפריקה היתה שקועה עמוק בתהום האפרטהייד, והסתיימו כמה חודשים לאחר שקיבלה המדינה את הזכות לארח את גביע העולם בכדורגל. עידן היסטורי שלם נכלל בתוך קריירה אחת.

היתד שתקעה משפחת אנדרסון בקנדה באה לידי ביטוי גם אצל הבן אוסטין, ששיחק כבועט בקבוצת הפוטבול של אוניברסיטת מקגיל בטורונטו, ומסיים בימים אלה את לימודיו באוניברסיטה. הוא כבר זומן בחודש שעבר למחנה הרוקיס של הקולטס, לאחר שהמאמן החדש פגאנו סיפר כמה נהנה לצפות באביו כששיחק בפיטסבורג...

שלושה שבועות בלבד לאחר ההצבעה הגורלית בציריך התייצבה נבחרת דרום אפריקה למשחק הראשון שלה במוקדמות המונדיאל בגרמניה. המטרה היתה ברורה: להעפיל בפעם השלישית ברציפות לטורניר הגמר, וליצור רצף מובטח של ארבעה מונדיאלים יחד עם ההעפלה האוטומטית כמארחת ב-2010. האופוריה הלאומית בעקבות ההצבעה בפיפ"א והזיכרונות הטובים ממונדיאל 02' יצרו אופטימיות מובנת מאליה לקראת שלב הבתים של המוקדמות. דרום אפריקה, כאחת הנבחרות הבכירות ביבשת, קיבלה פטור מהסיבוב המוקדם ושובצה לבית ב' יחד עם גאנה, הרפובליקה של קונגו (לשעבר זאיר), אוגנדה, בורקינה פאסו וקייפ ורדה.

כבר על קו הזינוק התברר ל"בפאנה בפאנה" כי מעמדם הקודם והעתידי אינו מבטיח להם דבר. נבחרת קייפ ורדה הזעירה הדהימה אותם כאשר הצליחה להבקיע שער חוץ במשחק שנערך באצטדיון בבלומפונטיין לעיני 30 אלף צופים. נוכחותם בהרכב של ותיקי הנבחרת כגון מארק פיש, הנס וונק, דלרון באקלי, שון בארטלט ושייבונגה נומבתה לא עזרה במיוחד. דרום אפריקה נזקקה להתעלות של בלם טוטנהאם, מבאולו מביזלה, שהבקיע צמד והעניק לה ניצחון דחוק על מי שהיתה אמורה להיות נמושת הבית.

עם פרפרים בבטן נסעו ה"בפאנה בפאנה" לגאנה ולאצטדיון באבא יארא המוכר להם היטב, בעיר קומאסי. ה"כוכבים השחורים", כתמיד הנבחרת האיכותית ביותר בבית ובה-בעת המועמדת העיקרית להתפרק ברגעי ההכרעה, הגיעה למשחק לאחר הפסד מפתיע לבורקינה-פאסו ופרקה את זעמה על הדרום אפריקנים האומללים. הקישור החזק של המארחים – מייקל אסיין, סולי מונטארי וסטפן אפיה – נטרל לחלוטין את משחקה של דרום אפריקה. אפיה הבקיע צמד ומונטארי הוסיף אחד משלו כדי להעניק לגאנה ניצחון 0:3.

הנבחרת מינתה מאמן חדש – סטוארט בקסטר האנגלי – והחזירה לסגל כוכבים מבוססים כמו בני מקארת'י וסטיבן פיינאר, קשר אייאקס. השינוי הביא פירות מיידיים עם ניצחון 0:2 על בורקינה-פאסו ביוהנסבורג, משערים של פיינאר ובארטלט. אבל במחזור הבא שבו ה"חבר'ה" לסורם כשהגיעו לקינשסה למשחק באצטדיון ה"קדושים", בו ניצח מוחמד עלי 30 שנה קודם לכן את ג'ורג' פורמן והחזיר לעצמו את אליפות העולם במשקל כבד. 85 אלף צופים גדשו את היציעים, ואף שלא צעקו הפעם "עלי! בומאייה!" הפיקו די רעש להטריף את שחקניהם ולהפחיד את האורחים. דרום אפריקה החזיקה מעמד עד הדקה ה-86, אז נכנע וונק לשער של המחליף מוסאסה קבאמבה. המצב בצמרת הבית הסתבך לבלי התר, ודרום אפריקה יכולה היתה להתנחם רק בכך שבסיבוב השני תארח הן את הקונגולזים והן את הגנאים.

הסיבוב הראשון הסתיים בניצחון חוץ מתיש בקמפלה 0:1 על אוגנדה מפנדל של מקארת'י, במשחק שהחזיר את קווינטון פורצ'ון להרכב הנבחרת, לצדו של פיינאר.עם תשע נקודות האמינו ה"בפאנה בפאנה" שניצחונות במשחקי הבית בסיבוב השני יעלו אותם למקום הראשון. ואכן, אוגנדה היתה יריבה ראשונה נוחה מבחינה זו, והפסידה 2:1 ביוהנסבורג כאשר שני הקשרים הבכירים של דרום אפריקה מתחלקים בשערים. ב-4 ביוני 05' השיגה הנבחרת ניצחון חוץ יקר בקייפ ורדה, 1:2 משערים של מקארת'י ובאקלי. כעת, עם 15 נקודות, היתה דרום אפריקה בראש הבית, כשהיא מקדימה בשלוש נקודות את גאנה וקונגו, והשתיים – כאמור – עוד צריכות להתארח אצלה. נראה היה כי דבר לא יפריד בין ה"בפאנה בפאנה" לבין הופעה שלישית ברציפות במונדיאל.

50 אלף צופים הגיעו לאצטדיון ביוהנסבורג כדי לחזות ב"כוכבים השחורים" ב-18 ביוני 05'. היו שם מייקל אסיין, סולי מונטארי, סטפן אפיה, חלוץ ויטסה מת'יו אמואה, וגם שני נציגים של ליגת העל הישראלית – המגן ג'ון פנסטיל (מכבי ת"א) ןהקשר לארייה קינגסטון (הפועל ת"א). דרום אפריקה נזקקה רק לתיקו והדבר היה כנראה בעוכריה, כאשר כעבור שעה של משחק הבקיע אמואה והעלה את האורחים ליתרון יקר. המארחים התעוררו והחלו לצור על שער גאנה, אך במקום להשוות – ספגו עוד שער מרגלי אסיין בזמן פציעות. הגנאים השתוו במספר הנקודות לדרום אפריקנים, אך שלטו בשובר השוויון הודות ל"סוויפ" במשחקים ביניהם.

לאורך החורף (של דרום אפריקה כמובן) ליקקו ה"בפאנה בפאנה" את פצעיהם, ועם בוא האביב, ב-3 בספטמבר, טסו לבורקינה-פאסו לאצטדיון "ה-4 באוגוסט" כדי להחזיר לעצמם את ראשות הבית נגד נבחרת שכבר יצאה מהתמונה. היה זה אחד מהמשחקים החלשים ביותר של הנבחרת מאז קץ האפרטהייד, והוא הסתיים בהפסד 3:1 לאחר שהאורחים ספגו שלישיה ברבע שעה. במשחק המקביל גברה גאנה על אוגנדה, פתחה פער של שלוש נקודות על דרום אפריקה ולמעשה הבטיחה לעצמה את ראשות הבית, מכיוון שמשחקה האחרון היה בקייפ ורדה.

לא נותר לדרום אפריקה אלא לארח את קונגו, לנצח ולהתפלל לנס בלתי אפשרי בקייפ ורדה במחזור הסיום. בקסטר חולל מהפכה בהרכב והציב את סיבוסיסו זומה מארמיניה בילפלד בחוד ההתקפה במקום מקארת'י, כשגם בארטלט ובאקלי בחוץ. המשחק התקיים באצטדיון הראגבי של דרבן, בעוד אצטדיון הכדורגל המקומי מצוי בשלבי הריסה לקראת בנייתו מחדש לכבוד המונדיאל הבא. זומה הצדיק את אמונו של המאמן האנגלי כשהבקיע צמד, אולם ללא הועיל: גם האורחים הבקיעו פעמיים, השני מרגלי הפליט מבורונדי, שבאני נונדה, שהתאזרח בקונגו ושנה קודם לכן הוביל את מונאקו עד לגמר ליגת האלופות. גאנה לא התקשתה להביס את קייפ ורדה בחוץ 0:4 ולעלות בקלילות למונדיאל, בפעם הראשונה בתולדותיה, כשדרום אפריקה מסיימת שלישית ומתנחמת בכרטיס לגביע אפריקה בלבד.

הכישלון במוקדמות הטיל צל על ההכנות לאירוח המונדיאל, והזכיר לדרום אפריקנים שאצטדיונים, נמלי תעופה ותחנות רכבת הם דברים חשובים, אך הכדורגל קודם לכל. נדרש חריש עמוק כדי למנוע בושות לעיני העולם כולו בעוד ארבע שנים.

*בפרק האחרון: בסוף מעגל