ווינר, לוזר, צ'וקר, גיימר, ג'ורדן, אפס, הצלחה, כישלון, טוב, רע, מדהים, עלוב, גאון, טיפש. הבעיה עם תארים מתחילה כשעוברים להשתמש בהם עבור בני אדם במקום מצבים, כאשר הם הופכים להכרחיים - האדם הזה תמיד יהיה המילה הזאת. אנו מתמכרים לאמונה שאנחנו יכולים לחזות את ההתנהגות של האנשים סביבנו בעזרת התיאורים הללו, למרות שאם זה היה המצב אז החיים היו משעממים במיוחד. אפילו כשהתואר הוא על שמו של אדם, כמו אחת המילים למעלה, גם האדם עצמו לא יוכל לעמוד בסטנדרטים של שם התואר שנוצר ממנו.
לברון ג'יימס הוא אחד הספורטאים הכי מעניינים אי פעם. כי בסופו של יום, רוב האחרים מצליחים להיכנס לתבניות שאנו בונים עבורם. עם כמה בליטות וכמה חריגות לכאן ולשם, אך בשורה התחתונה הם יושבים בתוך התבנית באופן שאינו מערער את היסודות המוצקים שלה. לא לברון. כבר כמה שנים שאת שחקן הכדורסל המוכשר ביותר, המתוקשר ביותר והחשוב ביותר של דורו לא ניתן להכניס לתבנית הגיונית. ניתן לראות בקריירה שלו עד כה גיחוך על עצם הניסיון.
כולם, כמובן, מנסים. מראשוני האוהדים עד אחרוני הפרשנים ומבקרי התרבות, כולם רוצים לספר על לברון סיפור מוכר. זה לא עובד. הסיפור שלו הוא לא הסיפור על הכוכב הגדול שהעליונות שלו תמיד באה לידי ביטוי ברגעים החשובים, לא הסיפור על הכוכב שתמיד מפשל ברגע האמת, לא הסיפור על הסופרסטאר האנוכי שהאופי שלו פוגע ביכולת שלו להוביל קבוצה, לא סיפור על תהליך למידה והתגברות על מכשולים בדרך לגדולה, לא סיפור על נפילה והתאוששות. זה סיפור אחר, חדש.
לברון ג'יימס מאפשר למי שמעוניין בכך להשתחרר מכבלי הוודאות, לחוות שחקן נדיר ומורכב מאוד מבחינה פסיכולוגית, בלי לנסות להבין. ההפתעה היא חלק מהחוויה, היא משנה אותה. יש הבדל גדול בין לראות הצגה מהסוג שלברון סיפק ביום שישי לפנות בוקר משחקן שאנחנו מצפים ממנו להתעלות מהסוג הזה ברגעים כאלה, לבין לראות הצגה כזאת משחקן שאין לנו מושג איך הוא יתפקד.
למי שמיתוג הלוזר של קינג ג'יימס התקבע חזק מדי, חשוב להזכיר שזו לא הפעם הראשונה שהוא נענה באופן כזה לאתגר וגם לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת במשחק הדחה. החידוש הפעם היה שמדובר במשחק הדחה בסדרה בו הקבוצה שלו הייתה פייבוריטית ברורה, ולהפסד היו משמעויות רחבות גם על מעמדו ההיסטורי וגם על עתיד הקבוצה שלו. אם עד הפלייאוף הזה התחושה הכללית הייתה שלהגיע כפייבוריט בפיגור למשחק פלייאוף קריטי זה הדבר שלברון לא מסוגל לעשות, המשחק הרביעי הענק באינדיאנה ובעיקר משחק מספר 6 נגד הסלטיקס חיסלו גם את התיאוריה הזאת.
כפרשן, לצערי, אין לי אפשרות פשוט לחוות, אז אנסה להוסיף נדבך להסבר המסתעף על תופעת לברון. נקודה משותפת להצגות הפלייאוף הגדולות ביותר של קינג ג'יימס, הראשונות שקופצות לראש, הן שכולן היו במשחקי חוץ. אני לא חושב שזה מקרה של שחקן שנהנה שהקהל נגדו, נהנה להתריס, אלא דווקא של שחקן שמתעלה כאשר הוא לא מרגיש צורך להנהיג. המבט של לברון בחמישי היה של ריכוז, של שחקן שמכונס בעצמו ועסוק רק בתפקוד שלו. הוא לא הראה רגש, לא חילק היי-פייבים, לא התעניין בלהכניס אחרים למשחק, לא שם לב לאף אחד סביבו. דווקא בבית, עם האווירה וההתלהבות של הקהל שלו, יכול להיות שהרבה יותר קשה לו להיכנס למצב הזה. מצד שני, גם המשחקים החלשים ביותר שלו היו בחוץ וגם בהם שפת הגוף שלו דומה.
אז עכשיו יש משחק 7. כמעט תמיד הקבוצה הביתית פייבוריטית במשחק 7, המקרה הזה לא יהיה שונה, אבל לפחות ברמה המנטלית יש לבוסטון סיבות להתעודד. שחקני הסלטיקס לא יצאו מהמשחק השישי בתחושה שמיאמי גדולה עליהם למרות ההפרש הגדול, אלא בתחושה שהם הפסידו בגלל שילוב של יום קליעה חלש במיוחד שלהם - הם הגיעו לאותן זריקות כמו תמיד והחטיאו - והצגה חד פעמית של שחקן אחד. וויד עדיין לא סיפק משחק אחד טוב באמת בסדרה הזאת, בוש עדיין לא ממש בעניינים ושחקני המשנה של ההיט מאוד לא עקביים בקליעה שלהם. בבוסטון צריכים להגיד לעצמם שכל זמן שלברון לא משחזר את היכולת הכמעט בלתי ניתנת לשחזור מהמשחק השישי, בהחלט יש להם סיכוי.
עושה רושם ששני המאמנים ויתרו על התאמות ועל ניסיונות להפתיע את היריבה, שניהם רוצים להמשיך מה שעשו עד עכשיו ומאמינים ברמת הביצוע של השחקנים שלהם. כאשר יש כל כך הרבה שחקנים גדולים, מספיק יום מוצלח של אחד מהם כדי לעשות את ההבדל במשחק כזה - יום קליעה טוב של רונדו מחצי מרחק, יום קליעה של ריי אלן, יום מוצלח של פירס או גארנט, משחק גדול של וויד, אגרסיביות של בוש, אפילו אחד מהימים האלה בהם צ'אלמרס קולע מכל טווח ומגיע לטבעת בלי בעיה. זה ממש לא חייב להיות עוד פרק בהיסטוריה האישית של לברון, אבל לא נראה לי שמישהו יופתע אם זה כן יהיה.
