שתי בחירות חשובות לקח איברהים אפלאי במהלך הקריירה שלו, אחת התגלתה כטובה והשנייה, הרבה פחות. ביוני 2005, כשהיה בן 19, הוא שיחק במדי נבחרת הולנד במונדיאל עד גיל 20 אותו אירחו הכתומים. אפלאי, שעשה באותם ימים את צעדיו הראשונים בהרכב של פ.ס.וו איינדהובן, פתח את הטורניר עם שער מול יפן והצגה נוספת מול אוסטרליה. פציעה שלו בדקה ה-27 מול בנין, במשחק האחרון של שלב הבתים, פגעה קשות בנבחרת האורנג', שהודחה לבסוף בשלב רבע הגמר, בתום דו קרב פנדלים משוגע מול ניגריה. אותה ניגריה אגב, הגיעה לגמר והפסידה לאחד, ליאונל מסי, שכבש צמד וזכה גם בתואר מלך השערים. מיד בתום הטורניר, איברהים הצעיר זכה לשיחת טלפון. על הקו, אנשי התאחדות הכדורגל של מרוקו, שניסו לשכנע אותו לוותר על התחרות המטורפת בקישור ההולנדי ולייצג את הנבחרת הבוגרת של מרוקו, המדינה בה נולדו הוריו. אלא שהשכנועים החוזרים ונשנים בשנה וחצי הבאות לא הועילו. אפלאי ידע שיש רק מדינה אחת בליבו ובמרץ 2007 הוא סגר את הסיפור עם בכורה במדי הולנד מול סלובניה, במוקדמות היורו.
הבחירה השנייה של אפלאי, הייתה כאמור לא ממש מוצלחת כמו הראשונה, שהקנתה לו מקום בסגל של אחת הנבחרות הטובות בעולם. ביום חמישי, ה-22 בספטמבר 2011, הוא עלה לאימון שגרתי במתקן האימונים המפואר של קבוצתו הנוכחית, ברצלונה הגדולה, שם חבר שוב למסי. בארסה הייתה רק בשלבי הפתיחה של העונה, כך שהעובדה שהוא שיחק רק בשני משחקים, לא הטרידה את אפלאי יותר מדי. אלא שבאותו אימון, הוא קיבל את הכדור ובחר לבצע את התנועה הלא נכונה. התוצאה - קרע ברצועה הצולבת וניתוח, שהשבית אותו לתקופה ארוכה, בדיוק ברגע בו הוא אמור היה להגיע לשיא הקריירה. כמעט תשעה חודשים אחרי אותו רגע ארור, אפלאי ניצב מוכן ומזומן שוב. בשבועות הקרובים, הוא ינסה להשאיר מאחוריו את התקופה הקשה ולהוכיח סופית שהבחירה הראשונה שלו, להיות שותף לנבחרת הולנד, הייתה מוצדקת. יתרה מכך, אפלאי לא רוצה להיות סתם שותף. בגיל 26, הוא רוצה להשתלט על הקישור הכתום ולקחת את הנבחרת שלו, את המדינה אליה הוא קשור כל כך, לתואר ראשון מאז 1988.
איברהים אפלאי נולד באוטרכט, 40 דקות דרומית מאמסטרדם, באפריל 1986. הוריו היו מהגרים שהגיעו ממרוקו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר לילדיהם והפכו לחלק ממעמד הפועלים הרחב באזור, המורכב רובו ככולו מאותם מהגרים. יחד עם חברו הטוב, ההולנדי-מרוקני איסמעיל אייסאטי (היום שחקן ויטסה ארנהיים), הוא שיחק ברחובות העיר מגיל צעיר, עד שהמועדון המקומי אלינקוויק, שהוציא משורותיו גם את מרקו ואן באסטן האגדי, שם על השניים יד. איינדהובן הגדולה זיהתה את שני התכשיטים והעבירה אותם לשורותיה וכאשר היה בן 17 בלבד, אפלאי כבר ערך בכורה בשורותיה של אחת הקבוצות הטובות באירופה באותה תקופה, שכעבור שנה הגיעה עד לחצי גמר ליגת האלופות וזכתה באליפות המקומית.
אחרי שנתיים של הרצה, אפלאי התקדם אל ההרכב והפך לבורג משמעותי ביותר באחת הקבוצות הגדולות שאיינדהובן העמידה אי פעם, תוך שהיא דורסת את הליגה ההולנדית ומשלימה רצף של ארבע אליפויות. אפלאי זכה לתואר השחקן הצעיר של העונה ב-2007 וכעבור שנתיים אף כבש את שער הניצחון בבלומפילד לרשת של דלה איינוגבה ובני יהודה, ב-0:1 בליגה האירופית. לפני מונדיאל 2010, הוא זכה לצרור מחמאות מכוכב הנבחרת, רובין ואן פרסי, שאמר: "כיף לשחק איתו, כי אנחנו יודעים בדיוק מה השני יעשה. זה ככה מהרגע הראשון בו שיחקנו יחד בנבחרת. לא אופתע אם הוא יהיה בהרכב במונדיאל, הוא הפך לכוכב אמיתי, הוא לקח את המשחק שלו לרמה גבוהה יותר". לצערו של אפלאי, במונדיאל עצמו הוא זכה רק לשלוש הופעות מהספסל, אבל מיד לאחר מכן, הגיע המעבר הגדול של מי שסומן כעתיד של הכדורגל ההולנדי והאירופאי כולו. בינואר 2011 הוצג איברהים אפלאי בברצלונה. בין באי מסיבת העיתונאים בלטה אימו (הוא התייתם מאביו בגיל 9), שלבשה חיג'אב, כיסוי ראש מוסלמי, והבהירה לכולם שמשפחת אפלאי ממש לא התנתקה מהמקורות שלה.
אפלאי נכנס לנעליים ענקיות בקטאלוניה, כשהפך לשחקן ההולנדי ה-19 של בארסה, כאשר לפניו לבשו את חולצת המועדון בין היתר אגדות משחק כמו יוהאן קרויף ורונלד קומאן. הוא שבה במהרה את לב האוהדים, בעיקר בעזרת סרטון שהתפרסם ובו שער וירטואוזי שלו במהלך אימון. בקאמפ נואו כבר החלו לפנטז, אבל אחרי חצי עונת בכורה סבירה ביותר, הגיעה אותה פציעה נוראית, ממנה הוא חזר רק למשחקי סיום העונה הנוכחית. ב'קלאסיקו' המכריע, אותו הפסידה בארסה בבית לריאל מדריד, כמו גם בחצי גמר ליגת האלופות מול צ'לסי, הוא לא זכה לצ'אנס. אפלאי הבין, אך התאכזב.
למרות הצרות בברצלונה, אותה הוא יעזוב ככל הנראה בקרוב, אולי בדרך לאחת הקבוצות הלונדוניות, בנבחרת של ברט ואן מרוויק הוא נותר באנקר. המאמן לא התרגש מהעובדה שאפלאי שיחק רק חמישה משחקים בעונה החולפת וכלל אותו בסגל. התשובה של הקשר לכל הביקורות, הגיעה במשחק האימון האחרון של האורנג', עם צמד נהדר ב-0:6 הגדול על צפון אירלנד, שנתן לנבחרת הרבה ביטחון. שני השערים הגיעו, איך לא, מבישולים של ואן פרסי, שכבש צמד בעצמו ונראה שהולנד תלויה בשניים האלה יותר ממה שכולם חשבו. ווסלי סניידר ורפאל ואן דר וארט מגיעים אחרי עונות לא מדהימות בלשון המעטה, אריאן רובן סוחב כיום את הטראומה הכי גדולה בכדורגל העולמי, לאחר החמצת הפנדל בגמר ליגת האלופות והכישלונות ברגע האמת עם באיירן מינכן, ומי שיצטרך להוביל את הקישור, אולי בדומה למה שעשה סניידר במונדיאל האחרון, יהיה אולי אפלאי.
ואן מרוויק, כאמור, משוכנע שזה מה שיכול וצריך לקרות והוא אף הציב רף ציפיות גבוה מאוד עבור הקשר שלו: "אחד ממספרי 10 הטובים אי פעם, זינדין זידאן, שיחק בריאל מדריד כשהוא מגיע לאמצע מהכנף השמאלית. כולם רוצים לשחק באמצע, אבל שם צריך להיות עם הגב לשער. אפלאי הוכיח שהוא נהדר כשהוא משחק באמצע בנבחרת, אבל באגף הוא יכול לתרום דברים אחרים, לחתוך את היריב מבפנים או מבחוץ". גם נייג'ל דה יונג, שישמור על החולייה הקדמית במרכז המגרש, בטוח שמקומו של אפלאי באגף: "קל למצוא אותו שם וקל לו למצוא את השחקנים האחרים. הוא כל כך נייד ומשחק מצוין על הקו".
אפלאי עצמו נשמע רגוע מאוד לקראת התפקיד הגדול שעומד לנחות עליו, כאשר כבר בשלב הראשון הוא ייאלץ להתמודד עם הקישור הנהדר של נבחרות גרמניה ופורטוגל, שמרכיבות יחד עם הולנד ודנמרק את בית המוות של הטורניר, בית ב'. "כדורגלן אף פעם לא מאבד את התחושה. אין שום דבר שיכולתי לעשות לפני הפציעה ואני לא יכול עכשיו. הפציעה הזו עשתה אותי חזק יותר, פיזית ונפשית". כעת, עיניהם של 17 מיליון הולנדים יהיו נשואות אל רגליו של מספר 20, שינסה להניף את הגביע בקייב, ב-1 ביולי ושוב להוכיח לכולם ובעיקר לעצמו, שהכל בחיים תלוי בבחירות הנכונות שעושים.
