סן אנטוניו אוקלהומה סיטי
לפני כמה שנים, כאשר דיוויד סטרן החליט להכריח מאמנים להתראיין בהפסקה בין רבעים ודחף להם מיקרופונים לטיים-אאוטים, המאמנים הבכירים היו המתנגדים הבולטים למהלך. חוסר החשק של גרג פופוביץ' בראיונות סופי הרבעים התחרה רק עם זה של פיל ג'קסון. אבל הפעם פופ חייב להודות למיקרופון, שהעביר לכל העולם את הנאום הנפלא שלו בהפסקה שבין הרבע השלישי לרביעי במשחק הראשון של גמר המערב. נאום שממנו סן אנטוניו יצאה לרבע של 39 נקודות, נאום שהפך לשיחת היום שאחרי המשחק.
הרוב מכנים אותו נאום ה-Nasty - זה מה שפופ ביקש מהשחקנים שלו להיות, זה מה שהם גם היו. אבל אותי עניין במיוחד החלק הראשון של הנאום, בו פופוביץ' השתמש ללא בושה ב-F וורד - פאן, כאשר שאל את השחקנים שלו, שהרגע סיימו רבע חלש במיוחד בפיגור ביתי של תשע נקודות, אם הם התחילו ליהנות מזה. ממה יש ליהנות? מכך שהפלייאוף התחיל להיות קשה, מכך שסוף סוף הגיעה קבוצה שמאתגרת אותם. במצב בו כמעט כל מאמן אחר היה נלחץ, מתחיל לצעוק או שובר את הכלים, פופ עשה חיקוי מדויק של מודי בר-און.
הוא לא רק שלח את השחקנים לכייף ברבע האחרון, הוא דאג שיהיו על הפרקט אלה שמסוגלים לכך. החמישייה של הספרס ברוב הרבע האחרון כללה ארבעה שחקנים שהיו שם גם באליפות של 2003, שעברו מספיק דברים בקריירה כדי לא להתרגש מחבורת אתלטים צעירים ומוכשרים. הצלע החמישית הייתה גארי ניל, השחקן החם מבין הצוות המסייע, שהשלים חמישיית שחקנים שמסוגלים ליצור לעצמם ולאחרים. ההגנה של הת'אנדר הצליחה לנטרל את קליעות הספוט-אפ היעילות של הספרס, אז פופוביץ' עבר להשתמש בשחקנים שלכולם יכולות מגוונות. הפעם ג'ינובילי השתלט על המשחק, אל תתפלאו אם בפעם הבאה זה יהיה פארקר, דאנקן או אפילו סטיבן ג'קסון.
עד הרבע האחרון הזה התנהל משחק שהתאפיין בשבוע המנוחה שהיה לקבוצות - זמן מצוין לאבד מהחדות של הפלייאוף וללמוד לנטרל את היריבה. סקוט ברוקס באמת הצליח לאתגר את הספרס. הוא הכין את הקבוצה שלו להנעת הכדור, כך שהשחקנים שלו תמיד חשבו על המסירה הנוספת של הספרס ולפעמים אפילו זיהו אותה לפני שהתרחשה. הם חסמו נתיבי מסירה וכך כפו איבודים, שמו לב מראש לחסימות רחוק מהכדור והצליחו לייצר לחץ כמעט על כל שלשה של סן אנטוניו. השאלה הגדולה היא האם יהיה להם מספיק כוח ומספיק ריכוז להמשיך בכך גם במשחקים הבאים.
הספרס, מצדם, התמקדו בעצירת שלושת הגדולים של אוקלהומה סיטי. דוראנט זכה לשחקן צמוד לחולצה שלו בידיעה שמאחוריו מחכה עזרה למניעת חדירה, פופ מיקם שחקן בכל משבצת ש-KD אוהב להגיע אליה. את המשימה של טוני פארקר מול ווסטברוק הוא למד מברוס בואן - זיהוי רגע העלייה שלו לקליעה מכדרור והיצמדות מיידית אליו, שלא מאפשרת לו ליישר את הגוף כמו שהוא אוהב. פארקר מספיק זריז כדי להגיב לכך, וביצע זאת בהצלחה לפחות שלוש פעמים במהלך המשחק. מהארדן נמנעה היכולת להגיע לטבעת - אחד הגבוהים תמיד היה מוכן לחדירה בשמאל שלו ואחד הנמוכים חיכה לסחוט פאול תוקף, כך הארדן גם לא קלע ליי-אפים וגם לא הגיע לקו העונשין. כך, סן אנטוניו הכריחה את הת'אנדר להשתמש בשחקני המשנה. אלה נענו לאתגר, לא רק דרק פישר אלא גם ספולושה וקוליסון שהיו יעילים מהרגיל. חבל שיש חוק לא כתוב שקובע שברבע האחרון אסור לכוכבים למסור לשחקני משנה, החוק הזה הוא סיבה מרכזית לכך שהת'אנדר איבדו משחק שכבר היה להם ביד.
בשורה התחתונה, הרבע האחרון היה תזכורת לכך שמדובר במפגש בין אלופים ותיקים לילדים. הארדן פתאום נזכר שהוא בסך הכל בשנה השלישית שלו בליגה, דוראנט ו-ווסטברוק לא מצאו דרך להגיב בזמן אמת, וגם ברוקס גילה שיש לו עוד מה ללמוד לפני שהוא מגיע לליגה של המאמנים הגדולים. נראה איך הם יגיבו לקראת המשחק השני. מבחינה מקצועית, הרבע האחרון אמור להבהיר לברוקס שני דברים - שההגנה שלו הרבה יותר אפקטיבית עם שני גבוהים, ושמול הספרס הוא חייב לחשוב קודם כל על מה שטוב להגנה.
מיאמי - בוסטון
יכול להיות שמילת המפתח של הפלייאוף תהיה ניקוז? עם וויד המנוקז בברכו, מיאמי חזרה להיראות כמו הקבוצה הגדולה שהיא אמורה להיות, ופלאש עצמו חזר ליכולת שחששנו שכבר לא נזכה לראות ממנו. הלילה הוא לא סיפק הצגה מהסוג שהוא נתן מול אינדיאנה, בין היתר כי ההיט לא היו זקוקים לכך, אבל באותם רגעים שהוא כן התעורר זה היה אותו קסם ישן.
בדומה לעונה שעברה, בשלב הזה של הפלייאוף מיאמי היא קבוצה מרתקת בזכות השניים במחיר אחד - שתי תופעות טבע, שבכל משחק מבצעות כמה מהלכים עוצרי נשימה, שנכון לרגע זה מצאו דרך לעבוד ביחד. לברון מזכיר למי ששכח שהוא מסוגל להיות בשיאו במשחקי פלייאוף וכשהוא בשיאו לא בטוח שהיה שחקן בהיסטוריה שעשה כל כך הרבה דברים מצוין. לאחרונה הוא מבהיר שהוא מסוגל גם להשתלט על משחקים דרך הריבאונד. בשנה שעברה היכולת הזאת שלו החזיקה עד המשחק השני של הגמר, נראה עד מתי היא תחזיק הפעם.
אבל הסיפור של המשחק הראשון במזרח הוא בוסטון, וליתר דיוק השאלה אם נשאר לחבורה הזאת דלק. חוסר יציבות תמיד אפיין את החבורה של דוק ריברס, אבל עם השנים התקופות הטובות מתקצרות. הלילה הם התחברו לרבע שני גדול של 35 נקודות, אבל בשאר שלושת הרבעים קלעו ביחד 44 נקודות ובמחצית השנייה לא הצליחו לתפקד. ביום בו וויד שיחק בהילוך שלישי ורוב שחקני המשנה של ההיט לא קלעו את המבטים הפנויים שלהם, בוסטון לא התקרבה לתת פייט. אם בסדרה של שנה שעברה הם הגיעו צמודים לדקות האחרונות ואז נגמר להם האוויר, יכול להיות שהפעם המקסימום שלהם זה מחצית.
עצוב במיוחד לראות את ריי אלן. כבר היו תקופות שהוא נראה גמור והתאושש - קשה לשכוח את הפלייאוף המשונה שלו מ-2008, בו היה לו רצף של 13 משחקי פלייאוף בהם קלע בפחות מ-20 אחוזים מהשלוש, רק כדי לקום לתחייה בשמונת המשחקים האחרונים בהם קלע 30 שלשות ב-54 אחוזים בדרך לאליפות. אבל עברו מאז ארבע שנים וכרגע הוא משחק עם קרסול פגוע שמקשה על העלייה לקליעה, ופוגע אפילו בתנופה המינימלית הנדרשת לזריקת עונשין. ה-3 מ-7 מהעונשין הלילה של אחד מקלעי העונשין הטובים אי פעם לא היה חד-פעמי, האחוז שלו לכל אורך הפלייאוף הוא 60. אם הסלטיקס לא ימצאו דרך לנקז מאלן כמה שנים, לא בטוח שיהיה להם מה להציע גם במשחקים הבאים.
במצב העניינים הזה כל ההתאמות הקטנות והאנקדוטות של הסדרה נראות שוליות, אבל כדאי להתייחס גם אליהן: הניסיון של בוסטון לבצע חילופים אוטומטיים מול הפיק נ' רול של מיאמי ובהמשך המשחק לשמור אזורית היה די אפקטיבי, והכריח את מיאמי לחשוב ולשנות תכניות במהלך המשחק; הקושי של גבוהי ההיט להתמודד עם גארנט בפוסט בלט במיוחד ברגעים בהם לגארנט היה אוויר, זה יכול להיות מבחן חשוב לקראת גמר אפשרי מול סן אנטוניו שמחזיקה בכמה שחקני פוסט טובים; אני מקווה שהסלטיקס ירגיעו בהמשך את הבכיינות כלפי השופטים שעושה רושם שהם באו איתה מהבית, דווקא הפעם השיפוט היה סביר ומאוזן פרט לרגעים בהם דוק והשחקנים שלו עלו לשופטים על העצבים (בצדק). שלא ידאגו, עוד יהיו להם סיבות טובות יותר להתלונן במשחקים הבאים.
בקטנה
כמו כל אירוע שמכבד את עצמו, גם בלוג הגמרים יקדיש כמה מילים לאלה שלא שרדו בפלייאוף - חלק מהקבוצות שהודחו בסיבובים הקודמים:
שיקגו - בראיון מרתק שנערך לפני מספר שבועות עם גרג אודן, הוא התייחס לכך שהצוות הרפואי של פורטלנד מיהר מדי להכשיר אותו לשחק, וזה החמיר את הפציעות שלו באופן משמעותי. בדיוק אותה תלונה הייתה לביל וולטון 30 שנה לפני כן על הצוות הרפואי של פורטלנד. האם זה גם הסיפור של דרק רוז? האם צוות רפואי לא זהיר מספיק או לא נחוש מספיק, הוא שגרם לו לחזור לשחק בפלייאוף שהוא היה צריך לוותר עליו? רק בעוד כשנה נדע האם מדובר במהמורה רצינית בדרך או ברגע מפנה טראגי בקריירה של רוז ושל שיקגו הנוכחית. עד אז, מותר להמליץ לראשי הבולס לנסות לשלב את המילים "בוזר" ו-"אמנסטי" באותו משפט, מה שיאפשר להם גמישות כלכלית בקיץ הבא.
הלייקרס - אז איך ההחתמה של סשנס והוויתור על פישר נראים עכשיו? הייתי טוען שחלון ההזדמנויות של קובי לאליפות שישית נסגר אלמלא היכולת הקבועה של מיץ' קופצ'אק להוציא מים מסלעים. נראה למי הוא יצליח לשווק את גאסול כשחקן בשיא הקריירה הקיץ.
הקליפרס - כולם מדברים על הצורך בהחלפת מאמן ועל השאלה אם דונלד סטרלינג, יואב כץ של ה-NBA, יהיה מוכן לכך (אגב - סטן ואן גנדי פנוי). אותי מעניין משהו אחר: האם נזכור את קיץ 2012 בתור הקיץ ממנו בלייק גריפין חזר עם קליעה יציבה מבחוץ שהפכה את הפיק נ' רול שלו עם פול לבלתי עציר? לפני הכל, מגיע לפול שגריפין יעשה את המאמץ הזה.
אינדיאנה, פילדלפיה, דנבר - הסיפור המוכר: קבוצות טובות, צעירות ומאוזנות שיגיעו כל שנה לסיבוב הראשון, לפעמים לשני, אבל בחמש השנים הקרובות אין להן סיכוי לנצח את מיאמי או אוקלהומה סיטי בסדרה. הייתי רוצה לראות לפחות אחת מהן הולכת על כל הקופה ומנסה להביא כוכב.