אם יש קלישאה שחביבה במיוחד על אנשי ספורט, שזוכים בתואר מסוים בפעם השנייה ברציפות, זו הקלישאה שאומרת ש"הרבה יותר קשה לשמור על התואר, מאשר לזכות בו בפעם הראשונה". אלא שיש משהו עוד יותר מאתגר מאשר לעשות 'ריפיט' וזה כמובן, לעשות 'תריפיט', לזכות באותו תואר שלוש פעמים ברציפות.
מייקל ג'ורדן עשה זאת, בשני מקרים שונים והוא נחשב בעיני רבים לגדול הספורטאים אי פעם. בשני המקרים, מיד לאחר הזכייה השלישית, הוא פרש מכדורסל כי חשב שלא יוכל להשיג יותר מזה. ברצלונה גירדה בשנה שעברה תואר אליפות שלישי בספרד, אחרי קרב עיקש מול ריאל מדריד והדבר נתן חותמת סופית על הפיכתה לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה, אבל גם גזל ממנה את כל הכוחות לעונה הנוכחית, שהסתיימה בהפסד התואר. הדוגמאות לקבוצות שניסו והצליחו, או שלא, לזכות בתואר שלישי ברציפות ולקושי הרב שעומד מאחורי ניסיון כזה, הן בלתי נגמרות. בעשירי ליוני, עוד קצת פחות משבועיים, תעלה נבחרת ספרד אל כר הדשא ב-PGE ארינה שבגדאנסק, למשחק הפתיחה שלה ביורו 2012 ותנסה להתחיל ברגל ימין את דרכה לעבר מה שאף נבחרת אירופית לא הצליחה לעשות בעבר, להשלים את התריפיט.
שלוש נבחרות לאורך ההיסטוריה החזיקו בצמד התארים הנכסף ביותר עבור נבחרות בכדורגל הבינלאומי, אליפות העולם ואליפות אירופה. הראשונה הייתה מערב גרמניה הגדולה של שנות ה-70', בה כיכבו פרנץ בקנבאואר, גרד מולר ורבים נוספים, שהביסה בגמר יורו 1972 את ברית המועצות 0:3 והשלימה דאבל כעבור שנתיים, עם 1:2 בגמר אליפות העולם הביתית מול הולנד. השנייה הייתה צרפת, שלקראת סוף המילניום, ב-1998 נעזרה גם היא במונדיאל ביתי כדי לנצח 0:3 בגמר את ברזיל וכעבור שנתיים צירפה את היורו לארון הגביעים, עם שער זהב של דויד טרזגה ו-1:2 דרמטי על איטליה. השלישית היא כמובן ספרד, שאחרי 0:1 בגמר יורו 2008 על גרמניה, ניצחה באותה תוצאה את הולנד, בגמר המונדיאל האחרון. ה'רוחה' היא גם היחידה מבין השלוש, שלא נזקקה לטורניר על אדמתה כדי לזכות בתארים.
כעת כאמור, מגיעים הספרדים אל הטורניר השלישי, בו ינסו לשמור על הכתר שלהם כאלופי אירופה. אם נבחן לרגע את שני המקרים הקודמים, נראה שבעוד שגרמניה הגיע לגמר יורו 1976 והפסידה שם לצ'כוסלובקיה רק בתום דו קרב פנדלים, הרי שצרפת התרסקה במונדיאל 2002 וצברה נקודה בודדת בדרך להדחה כבר בשלב הבתים. התמונה הזכורה ביותר מנבחרת הטריקולור באותו מונדיאל, היא זו של זינדאין זידאן, הכוכב הגדול של שתי הזכיות הקודמות, שהגיע פצוע ושיחק רק במשחק השלישי, בו הפסידה צרפת 2:0 לדנמרק והודחה, מסתבך עם רגליו, בועט באוויר וצונח אל הדשא בשלומיאליות, כמו מסמל את הקריסה הצרפתית. כנראה שיש לא מעט אנשים בספרד שעוד זוכרים את התמונה הזו, מסתכלים על מצבת הפצועים הארוכה של הנבחרת שלהם וחוששים מגורל דומה.
גם הספרדים יודעים היטב מה מצופה מהם ומה מצפה להם, ולא מעט מאנשי הנבחרת יוצאים לאחרונה בהצהרות, שנדמה שנועדו להרגיע בעיקר את עצמם: "מאז שהגעתי למחנה האימון, אני מרגיש שדואגים לי מאוד", אמר ברונו סוריאנו, קשר ויאריאל, שזכה לזימון מפתיע אבל לא שמר על מקומו בסגל עד לטורניר. "האווירה פנומנלית, החבר'ה פה לא מתעייפים מלנצח כל הזמן. יש לנו המון רעב ואנחנו רוצים לזכות בעוד טורנירים. הקבוצה הזו מאוד מחוברת לדעתי".
שוער ריאל מדריד איקר קסיאס, שהיה חלק אינטגרלי משתי הזכיות הקודמות, כבר רואה את הדברים בצורה מעט שונה ובמקום לדבר על מה שיוביל את הנבחרת שלו, הוא בחר לעסוק דווקא במכשולים הגדולים שעומדים בדרכה לעוד הנפה: "הנבחרות האחרות כבר מכירות אותנו, למדו אותנו. כולם מרימים את הרמה שלהם כשהם משחקים מול האלופה. אנחנו נהיה היריב הכי גדול של עצמנו בטורניר הזה. המאמץ, התשוקה והרצון שיהיו לנו, הם אלה שיקבעו כאן. צריך לנצל את היתרון שצברנו אחרי הזכיות הקודמות, אבל יהיה מאוד קשה לזכות בתואר נוסף", יודע היטב 'סן איקר'.
מי שינסה לגרום לנבחרת להציג את המאמץ, התשוקה והרצון, עליהם דיבר קסיאס, הוא המאמן הוותיק ויסנטה דל בוסקה. אחרי שירש את התפקיד מלואיס ארגונייס, שאימן ביורו 2008, דל בוסקה הוביל לזכייה בדרום אפריקה. הפעם מצפה לו אחד האתגרים הגדולים בקריירת האימון והוא ייאלץ להסתדר בין היתר ללא קרלס פויול ודויד וייה הפצועים, שהיוו חלק עצום בהצלחה במונדיאל. המאמן ידע לשמור על ריאליות, אולם מצד שני, בחר שלא להנמיך ציפיות: "זה טוב שכולם אופטימיים, כמו שהיה לפני המונדיאל. אנחנו פיבוריטיים ואי אפשר להתכחש לזה, אבל אנחנו גם יודעים שיש נבחרות עם פוטנציאל לא פחות גדול משלנו ונצטרך להילחם".
בניגוד לביטחון שמשדרים בנבחרת, הפרשנים לא ממש בטוחים שההצלחה אכן תגיע. גייצקה מנדייטה, קשר העבר, שרשם 40 הופעות במדי הנבחרת, לא ממש הצליח לגבש דעה ברורה: "יהיה לנו הרבה יותר קשה מאשר מה שחושבים האוהדים, כי השחקנים האלה משחקים כבר המון זמן. יחד עם זאת, לכל אחד עדיין יש את הרעב לנצח ולזכות בתארים. האתגר הזה, של זכייה בשלושה תארים ברציפות, עדיין עומד לנגד עיניהם של השחקנים. דל בוסקה יצטרך לשמור כל הזמן על אווירה חיובית בחדר ההלבשה".
אחת הבעיות הבולטות אצל הספרדים היא המחסור בדם צעיר וחדש, שעוד לא זכה בתארים עם הנבחרת הבוגרת. למרות העובדה שגם הנבחרת עד גיל 21 וגם הנבחרת עד גיל 19 זכו באליפויות אירופה האחרונות, לא פחות מתשעה שחקנים מבין ה-14 ששיחקו בגמר היורו הקודם, יהיו חלק גם מהסגל הנוכחי. אם בוחנים את גמר המונדיאל האחרון, הרי שהמספר עולה לעשרה והוא לא כולל גם את דויד וייה, שהיה מזומן לסגל אילולא הפציעה הקשה שלו. השלד של הנבחרת שהביאה את ההצלחות הגדולות, מורכב מאיקר קסיאס (בן 31), קרלס פויול הפצוע, שלא זומן (בן 34), צ'אבי (בן 32) וגם פרננדו טורס ואנדרס אינייסטה, "הצעירים" בני 28. כל החמישה שיחקו בשני הגמרים, של 2008 ו-2010 ובשנים האחרונות ידעו גם הצלחות כבירות בקבוצותיהם, כך שידרש הרבה מאוד כדי להחדיר בהם את הניצוץ ההכרחי לטורניר אינטנסיבי מסוג זה.
הדור הצעיר בספרד פשוט לא מצליח לעשות את הקפיצה המתבקשת ולקחת את המושכות על הנבחרת, אז הוותיקים ממשיכים לסחוב ואם כל זה לא מספיק, הרי שדל בוסקה גם לקח כמה בחירות מעט מוזרות בבניית הסגל, כמו אי זימונם של הקשר המצוין של אתלטיקו מדריד, אדריאן לופס בן ה-24 ובעיקר רוברטו סולדאדו. החלוץ הנפלא של ולנסיה כבש העונה 27 שערים ב-51 משחקים במדי העטלפים ושלושער עם הנבחרת בפברואר, במשחק אימון מול ונצואלה. כל זה, בתוספת מצוקת החלוצים של הנבחרת והעובדה שהוא לא השתייך לסגל ב-2008 וב-2010, מה שבוודאי היה יוצר אצלו את המוטיבציה להוכיח, לא הספיקו לדל בוסקה כדי לקרוא בשמו. סולדאדו עצמו קיבל את הידיעה בדבר אי זימונו באצילות ספרדית אופיינית ואמר: "זה רגע לא פשוט, אבל כל מה שאני רוצה זה לראות את חבריי אלופים שוב", אבל הפרשנים בספרד היו פחות עדינים: "זה פשוט לא הוגן עבורו", אמרו ב'אל פאיס'.
המשימה לא תהיה פשוטה, בוודאי שלא כשמוסיפים למדורה את היריבות הקשה בין שחקני ריאל מדריד לברצלונה, המרכיבים יחד את רוב הסגל וינסו לשכוח את המלחמה ביניהם בצד ולהתגייס שוב לטובת הנבחרת. אחרי שנים ארוכות של לוזריות, בהן הספרדים רק חלמו על הפעם האחת הזו, בה הכל יתחבר להם, הם קיבלו שני תארים ענקיים תוך שנתיים בלבד וכעת הם הקבוצה שכולם רוצים לנצח, זו שכל העיניים יופנו אליה וכל המקטרגים יחגגו את כישלונה. כמעט הכל עומד נגדם, אבל ה'רוחה' מוכנים לעוד מאבק, ולעוד הסתערות על התואר, בדרך, אולי, להפיכתם לאחת הנבחרות הגדולות אי פעם.
