לקובי בריאנט מגיע יותר

מה שהיה: תחילה, שיהיה ברור – הקבוצה הטובה ביותר ניצחה בסדרה. ובאותה נשימה – העובדה שלוס אנג'לס לייקרס היא קבוצת כדורסל סופר-כישרונית, היא שגרמה למשחקים 2 ו-4 בסדרה מול אוקלהומה סיטי להיראות כמו בזבוז; הסדרה נגמרה 1:4 לטובת הת'אנדר בזכות, ולא בצדק – בזכות, כלומר, הודות ליכולת שלהם להכריע את אותם משחקים צמודים. זה אומר הרבה: בין השאר שהמזל חייך לת'אנדר ושהלייקרס היו נחותים וחסרי ביתיות. לא נעים להגיד, אבל קובי, ובצדק, לא עבר גם השנה את הסיבוב השני של הפלייאוף, וזאת נקודת המוצא ממנה ראוי לבחון את הסדרה. או במילים אחרות, הניתוח של הדחת הלייקרס מתחלק לנקודות התורפה שנחשפו בסדרה, ולכישלון ניסיונם להחליש את אוקלהומה סיטי.

נקודת התורפה של הלייקרס, זאת שהפכה מובהקת יותר עם כל סל נוסף שקלע בריאנט, היא היעדר העומק מחד גיסא, והבעייתיות של השלישיה המובילה, מאידך. הלייקרס הם מה שמכונה "טופ הבי", קרי מודל תפעולי בו 90% מהכישרון הגולמי מתרכז בשלושת השחקנים הבכירים של הקבוצה. כלומר, מאחורי קובי, גאסול וביינום, גם בתור מקבלי השכר, וכפועל יוצא, גם על מגרש הכדורסל, נפער בור עצום. בראי המודל הנ"ל, הלייקרס הם בת הדודה המכוערת של מיאמי היט, מכיוון שכמו שהסדרה עם אינדיאנה חשפה כמה בעייתי הצוות המסייע של לברון ווייד, היא גם חשפה כמה וייד ולברון עליונים לעומת קובי ושות', ובנוסף, כמה יריבות המזרח נחותות בהשוואה לאלו של המערב.

גם באס, קופצ'אק וחברים הבינו את חולשת הצוות המסייע של הלייקרס, כאשר עשו כל מה שביכולתם להביא עם הדד ליין את ג'ורדן היל ורמון סשנס. צד אחד של המטבע שנקרא היעדר העומק בלייקרס הוא "תוצאה" של הטרייד ההוא. הכוונה היא ליכולת המחפירה של מר סשנס, שהגיע כהבטחה - הרכז שללייקרס לא היה כבר המון שנים - וסיים כשבשלושה משחקים בסדרה הוא לא קולע יותר מסל שדה אחד. זה כל כך רע ורחוק מהציפיות שזה כמעט מרשים.

הצד השני של אותו מטבע הוא מה שהלייקרס לא הצליחו להשיג בטרייד. כי עם כל הכבוד לעומק ההכרחי שסיפק היל, הכרחי יותר היה לבצע טרייד שיאפשר לספסל של הלייקרס לקלוע סל. הישימון המכונה "נקודות מן הספסל של הלייקרס" מגולם דווקא בדמותו של גאסול, מכיוון שלרוב מייק בראון נוטה לשחק איתו דקות רבות יחד ההרכב השני. גאסול שחקן כדורסל מצוין, אך ככל הנראה הנטל שהעמיס עליו בראון גדול מדי. התוצאה - במקום להקטין את הנזק שיוצר הספסל, הוא הצליח להדגיש את הבעייתיות שלו, וגם, באותה העת, להיות מספיק חלש כדי לבלבל פרשנים אחדים ולגרום להם לחשוב ששלום עולמי חזר להיות שחקן התקפה דומיננטי.

אפשר להביט בחמישה משחקים גם דרך אותם צמתים בהם הלייקרס היו חייבים שידם תהייה על העליונה. כלומר, מהן אותן הנקודות בהן ללייקרס הייתה ההזדמנות לחבל בתפוקתם של החבר'ה מאוקלהומה סיטי. אולי החזית בה התנהל הקרב המעניין ביותר בין שתי הקבוצות הייתה בגזרת האיבודים: בפינה אחד עמדו הת'אנדר, הקבוצה שמאבדת בממוצע הכי הרבה כדורים למשחק בעונה הרגילה, ובשנייה ניצבו הלייקרס, שהם הקבוצה שכופה על היריבות שלה את מספר האיבודים הנמוך ביותר.

בקרב הזה נחלו הלייקרס תבוסה צורמת עוד יותר מזאת שחטפו בהפסד במשחק הראשון בסדרה. הת'אנדר איבדו מעט מאוד בסדרה, 20% פחות מבעונה הרגילה. במשחקי פלייאוף, בהם כמות הפוזשנים יורדת, אמורה גם לעלות מידת הנחישות בהגנה. אבל הלייקרס לא הצליחו להיות נחושים יותר בהגנה, ולהכריח את השלישייה המפלצתית של הת'אנדר לפחות התקפות ובכך לפגום בשטף המשחק שלהם, אולי גם כי פשוט הם לא היו יכולים. הכישלון של הלייקרס משורטט בדמותו של ווסטברוק, שאיבד בסדרה כולה פחות ממה שהוא מאבד במשחק וחצי ממוצעים בעונה הרגילה - חמישה כדורים בלבד. זה נתון אולי מרשים יותר מחגיגת הסל המשוגע שלו במשחק האחרון.

ואחרי כל אלו מה ניתן להגיד? כאשר הת'אנדר מצליחים להוציא משחקים בהם דוראנט, ווסטברוק והארדן טובים יחדיו, אז בטח שלא ניתן יהיה להסתיר את זה שאת 31 הנקודות שלו למשחק בסדרה קובי קלע ב-42.6 אחוזים לא הכי נעימים.

מה שיהיה: שינוי יקרה גם יקרה, כי הוא כבר מרחף כענן מעל הקבוצה מאז אותו טרייד שכמעט קרה ושנפסל על ידי זה שאת שמו אסור להזכיר. העובדה שקובי בריאנט ישתכר בעונה הבאה 27 מיליון דולר אומרת שיחד עם החוזים הכבדים של פאו וביינום, הדרך לטפל בחיסרון הברור ביותר של הקבוצה – העומק – עוברת דרך שינוי רדיקלי. נסיבות מקלות של עונה מקוצרת אומרות, ככל הנראה, שמייק בראון לא יפוטר, למרות הרוטציות שלו, לרבות חלוקת הדקות שלו. מישהו אמר קובי ברבע הרביעי?

כל אלה אולי ממצבים את בראון כאחד מהמאמנים הרעים ביותר הפוקדים את ספסלי הליגה. אבל יכול להיות שזה לא כזה נורא – בין אם כי אתם משתייכים (כמוני) לאסכולה שסבורה, שבאופן עקרוני, יכולתו של המאמן להשפיע על גורל הקבוצה מוגבלת במידה רבה, וגם כי לא קשה להבחין שהבעיה של הלייקרס טמונה קודם כל בסגל השחקנים.

במצב הזה ללייקרס יש שתי אפשרויות בלבד. היכולת לבחור ביניהן תלויה ביחס של הלייקרס לאותו שחקן שכמעט ולא הוזכר בניתוח הזה – אנדרו ביינום. במהלך העונה נכתב פה שביינום הוא הסנטר הטוב ב-NBA, אבל אפשר היה לזהות במהלך הסדרה כיצד חוסר הבגרות שלו הפכה מישות משעשעת שזורקת שלשות, למטרד רציני שזורק משחקים שלמים לפח. אם פוטרים את ביינום על סעיף תסכול מחוסר השיתוף של קובי, או על סעיף גיל ופוטנציאל – האפשרות הפופולרית ביותר היא ניצול האטרקטיביות של גאסול, והחלפתו במצרכי הישרדות נדרשים. זאת מתוך ההנחה שביינום דומיננטי מספיק להחזיק לבדו את הצבע לצד גבוה נחות, בעיקר התקפית, שיובא לצדו.

האפשרות השנייה, הסבירה פחות, היא שהפלייאוף האחרון נגמר בתחושת בהלה, שדינה שבירת הכלים. במצב כזה ביינום, שהוא עדיין אחת הסחורות הנדרשות בליגה, יועבר לזוכה המאושרת תמורת פחות או יותר כל מה שיש לה, כאשר שליחתו למילווקי תמורת ברנדון ג'נינגס וארמיית הגבוהים שלה, היא רק עוד אחד מאותם תרחישים שלעולם לא יקרו. קשה להאמין שאחד מן השניים לא יקרה, אחרת היכולת של הלייקרס לחלום על יתרון ביתיות בפליאוף 2013 יהיה תלוי ביכולת של סשנס לשחזר במשך עונה שלמה את אותה הבטחה, שכרוקי במילווקי דווקא התממשה.

מה שהיה: הסדרה הזאת נגמרה אחרי שני משחקים. לא כי לוס אנג'לס קליפרס פיגרו בסדרה 2:0, והסטטיסטיקה אומרת שמעטות אלו שמצליחות להפוך פיגור זה ולנצח, אלא מכיוון שלאחר שני משחקים בלבד כריס פול הספיק לאבד כבר 13 פעמים. זה נתון הרבה יותר משמעותי מההפסד המצטבר ב-33 נקודות לאחר שני המשחקים, וזאת מכיוון שזה נתון שמבטא טוב יותר את הפער האמיתי בין שתי הקבוצות. זה נכתב כבר מיליון פעמים וייכתב עוד פעם אחת – הקליפרס יכלו לנצח בסדרה הזאת את כמות המשחקים שפול ינצח בשבילם. ופול, שמתבסס על היותו רכז סופר-יעיל לא מנצח משחקים כאשר הוא מאבד יותר מפי שניים מאשר הסלים שהוא קולע מהשדה.

סוף הסדרה מול ממפיס יצר במידת מה תקוות שווא לגבי היכולת של הצוות המסייע בקליפרס לנצח להם משחקים, אבל אין בשפה העברית מילה מנומסת מספיק לתאר את מי שחשב שניק יאנג ומו וויליאמס יהיו רלוונטיים מול שרשרת המגינים האימתנית שיש ברשותו של פופוביץ' בעמדות הכנף. ניתן להבין גם את התקוות הדומות שיצרה עקומת הנקודות של בלייק גריפין לאורך הסדרה, אולם בהתחשב בהלך הרוח בו התנהלה הסדרה, הנתון המשמעותי יותר הוא אותו משחק בו הוא איפשר לבוריס דיאו לקלוע מולו במאה אחוזים, בזמן שהוא טורח ללקט ריבאונד אחד מעליב בלבד; את אותן תקוות ניתן להבין, אולם גם במאמץ רב, לא ניתן יהיה להבין את החוזה של מר דיאנדרה ג'ורדן, שגם שיטת תשלומים בה היה מרוויח 400,000 דולר על כל נקודה שקלע במשחק, ומפסיד דולר אחד על כל נקודה שדאנקן היה קולע עליו, הייתה הוגנת יותר.

כשאלו הסקוררים המשניים שלך, וכשזה הקו הקדמי שלך, וכאשר הכוכב שלך נבלם כליל, במהרה התגלה שהבק-טו-בק בסטייפלס סנטר נועד בעיקר כדי שבמשחק מספר ארבע, יוכלו הספרס לתרגל חזרה מפיגור.

מה שיהיה: באופן טבעי, כאשר מדובר בקבוצה חדשה, שעברה את העונה הראשונה המוצלחת הראשונה שלה זה עידנים, וכאשר ההפסד הנוכחי ריחף מעליה עוד בטרם הסדרה החלה – העניין המרכזי נמצא בעתיד. במסגרת השינויים הרצויים: החלפת המאמן. כי על אף מה שנאמר קודם, ועל אף היכולת של דל-נגרו להראות שאין הוא כסיל מושלם באופן בו הקליפרס עצרו את פרקר במשחק הראשון בסדרה - ברור שהקליפרס זקוקים למאמן חדש. הסיבה העיקרית לכך היא בלייק גריפין.

בשלב הנוכחי, הוא זקוק למאמן סמכותי, שיכריח אותו לפתח צדדים שונים במשחק שלו, שמהר מאוד הפך לחד גוני – הוא תלוי מדי בתנועה ללא כדור, ובחדירה לסל שמעלימה את הצורך שלו לפתח תנועות יעילות מחוץ לבקבוק, אשר יפחיתו בין השאר את הנזק שלו מן העונשין. הוא תלוי גם ביכולת שלו ליפול באופן משכנע, כדי לחסוך אנרגיות בהגנה. דל-נגרו הוא כנראה צרה פחות צרורה משחשבנו, והתסרוקת שלו נחמדה והכל, אבל כך או כך, הוא משתייך למאמנים שהם חברים של השחקנים שלהם, ולא לזן הדורש. בקליפרס יעשו בחוכמה אם לא ימצמצו ויחטפו את סטן ואן גנדי ראשונים. ובכל אופן, העתיד שלהם תלוי בשאלת הישארותו של פול לטווח ארוך, וביכולת של גריפין להתפתח לשחקן שלם יותר.

צד נוסף של המשוואה הוא מה אפשר לבנות סביב כריס פול. הבחירה של מו וויליאמס לממש את אופציית השחקן שהייתה לו לעונה הבאה, מצטרפת לבשורות העגומות שהם החוזה הגבוה מדי של באטלר והחוזה המגוחך של דיאנדרה ג'ורדן. מלבד בלדסו, אין לקליפרס שום שחקן בעל ערך טרייד, והיותם מתחת לתקרת השכר רק במעט, תתבטא בעיקר ביכולת שלהם להציע חוזי מיד-לבל עדיפים. לשמחתם של הקליפרס, בסך האפשרויות המציאותיות, כלומר כל עוד החוזים הנ"ל תקפים ובלתי סחירים, חוזים מזן זה הם כל מה שהם צריכים. כי הקליפרס במודל הנוכחי הם הקבוצה של כריס פול, קבוצה של סקור נמוך בה כל הכדורים עוברים דרכו.

מצב זה מדגיש את הצורך שלהם לעשות מאמץ מיוחד, ולהתעלם מן הנורמה המקובלת של תשלום גבוה מדי לסקוררים, על חשבון אלו שתרומתם נמדדת בטורי הנתונים האחרים. זה מאמץ משמעותי שעשוי לעשות את ההבדל. אם מה שהם למדו מפלייאוף 2012 זה איך לחקות את הקבוצה שהביסה אותם – דיינו. או במילים אחרות - ניהול חכם אומר פחות ניק יאנגים ויותר רג'י אוונסים, ואם אפשר מן הזן הצעיר הזה שאר. סי. ביופורד, הג'נרל מנג'ר של הספרס, מצליח לייצר מן הדראפט ומן השאריות של קבוצות אחרות.

אזור ה-NBA בוואלה! ספורט