אגדות אנדרסן, פרק 12: הקלאץ' והברקס

"איש אינו מושלם"
("חמים וטעים", 1959, תסריט: בילי וויילדר ואיזי דיימונד)

11 בדצמבר, 1960

בוושינגטון הולכות ומתקדמות ההכנות להשבעתו של הסנאטור הצעיר ממסצ'וסטס, ג'ון פיצג'רלד קנדי, לנשיא ארה"ב, בעוד הרחק מערבה משם, לחופי האוקיינוס השקט, עולים אלופי הליגה, בולטימור קולטס, למשטח הדשא של הקולוסיאום האגדי בדרום-מרכז לוס אנג'לס, למשחק ההזדמנות האחרונה שלהם. ההזדמנות האחרונה לאליפות בית המערב; ההזדמנות האחרונה להדביק את הקבוצה המפתיעה מגרין ביי, בהדרכת המאמן וינס לומברדי, שמבצעת קאמבק מדהים מירכתי הליגה אל הצמרת לאחר 15 שנה; ההזדמנות האחרונה להגן על תואר האליפות ולקבוע הישג שהיה שמור עד כה לאותה גרין ביי בלבד: אליפות שלישית ברציפות.

אבל לא רק ההישגים הקבוצתיים מונחים על כף המאזניים במשחק הגורלי נגד הראמס המקומיים. הקולטס משחקים גם למען הק"ב המצטיין שלהם, ג'וני יונייטס, שמגיע למשחק עם רצף בלתי נתפס של 47 משחקים עם מסירת ט"ד אחת לפחות. הרצף, שהחל אי שם בעונת 56', מוכר עד היום כ"שיא הבלתי שביר" של הפוטבול המקצועני.

אוהדי הראמס מגיעים למשחק פחות כדי לעודד את קבוצתם ויותר כדי לחזות באלופים ובעיקר ביונייטס. זו עוד עונה מבוזבזת של הראמס, שכבר איבדו את הסיכוי לסיים במאזן חיובי או אפילו בשוויון, ויכולים כעת רק להפריע לקולטס. הגנתם, בהנהגת האנד הגבוה, הרזה והאתלטי לאמאר לונדי והליינבקר המרכזי לס ריכטר (לימים חבר היכל התהילה) מתרכזת בהפעלת לחץ על יונייטס, ומניעת כניסתו לקצב המסירות הנוח לו, בעוד הקורנרבק המצטיין אדי מיידור מצר את צעדיו של התופס הבכיר של האלופה, ריימונד ברי.

האורחים עולים ראשונים על הלוח: הבועט סטיב מיירה, שהבקיע את שער השוויון הגורלי ב"משחק הגדול בהיסטוריה" לפני שנתיים, מעלה את בולטימור ל-0:3 ברבע הראשון. מכאן מתפתח קרב חפירות, כאשר שתי ההתקפות אינן מסוגלות להתקדם, ושלושת הק"ב, יונייטס, פרנק ריין מהראמס ומחליפו בילי ווייד, מוסרים באחוזים גרועים, הרבה מתחת ל-50. התוצאה נותרת בעינה עד הרבע השלישי, ואז משתחרר ווייד למהלך בוטלג שיוצא משליטה, ולפתע רואים הצופים המשתאים כיצד הוא שועט לאורך 66 יארד – הריצה הארוכה ביותר בקריירה שלו – ומעלה את הראמס ליתרון, 3:7.

הקולטס ההמומים מנסים לחזור ליתרון, ויונייטס מחפש נואשות את ברי לט"ד שישווה את התוצאה וימשיך את הרצף שלו – אך במקום זאת נחטף ע"י הקורנרבק הרוקי ורן ואלדז, שזו לו החטיפה הראשונה בקריירה. הראמס מנצלים את החטיפה לדרייב צולע למדי שמסדר לבועט הרוקי שלהם, דני וילנואבה, נסיון מ-32 יארד. וילנואבה מפתיע ומבקיע, וקובע את תוצאת המשחק, 3:10 לראמס. בולטימור יוצאת סופית מהמירוץ לאליפות הבית, מוותרת על תואר האליפות, ויונייטס מסיים משחק עם "0" בטור הט"ד לראשונה מאז 2 בדצמבר 1956 – יותר מארבע שנים לפני כן!

51 עונות עברו מאז על הליגה, וה"שיא הבלתי שביר" בעינו עומד (אם כי ייתכן שיישבר בעונה הקרובה ע"י דרו בריס). אבל המשחק החלש והשולי בקולוסיאום מזכיר לנו כי לא לעולם חוסן. גם ההישגים הגדולים ביותר מגיעים לסופם, ולעתים בקול ענות חלושה. שאיפתם של הספורטאים כולם לשלמות מתנפצת לעתים קרובות אל סלעי המציאות. בניגוד למקרה של יונייטס, התנפצות זו עלולה לקבל אופי אכזרי במיוחד, ולהזכר בתודעה הקולקטיבית יותר מאשר ההישג עצמו.

ב-10 בינואר 1999 הגיעה קבוצת אריזונה קרדינלס לערים התאומות בתקווה להמשיך את העונה החלומית שלה. כאשר מדובר בנמושה מס' 1 בליגה, קבוצה שלא זכתה בתואר כבר 50 שנה, ומבלה את רוב עונותיה בתחתית החבית – החלומות הם צנועים למדי: במקרה זה, מאזן 7:9 והופעת פלייאוף ראשונה מאז עונת 82' נראו כהתגשמות כל המאוויים. אך עם האוכל בא התיאבון, ואריזונה הפתיעה בשלב הוויילד קארד את אלופת הבית שלה והקבוצה שעינתה אותה במשך עשרות שנים, דאלאס קאובויס, במשחק חוץ בטקסס סטדיום, בתוצאה הבל תיאמן 7:20.

את הקרדינלס הנהיג בהתקפה הק"ב האתלטי והמחוספס ג'ייק פלאמר, שהסקרמבלינג הבלתי פוסק שלו (לעתים קרובות על חשבון פיתוח משחק המסירות) זיכה אותו בכינוי "הנחש". פלאמר היה מוסר מפוזר ומרושל למדי, שחיפה על מגבלותיו הטכניות ביכולת התעלות בקלאץ', ובאותה עונה הוביל לא פחות משבעה דרייבים מכריעים, מתוכם חמישה קאמבקים ברבע הרביעי – כולל בשלושת המשחקים האחרונים של העונה הסדירה, שהבטיחו לאריזונה את המקום בפלייאוף בפוטו פיניש.

פלאמר ניצח את הקאובויס הפייבוריטים בשבוע החולף עם שתי מסירות ט"ד לשחקני הבקפילד שלו, הרץ אדריאן מארל והפולבק לארי סנטרס, אחת בכל מחצית. למרות שגם נחטף פעמיים, די היה בניצחון ההיסטורי על דאלאס – נצחון הפלייאוף הראשון בפוטבול המקצועני בתולדות אריזונה, וניצחון הפלייאוף הראשון של הקרדינלס מאז שנת 47' – כדי להעניק לו בטחון עצמי. אם יכלו הקרדינלס לבוא לטקסס סטדיום – המקום המפחיד ביותר עבורם מאז נפתח לפני כמעט 40 שנה – ולנצח, מדוע לא יעשו כן גם במטרודום?

המשחק נפתח באחר צהריים קפוא של יום ראשון בינואר, אך הקור והרוחות לא חדרו אל תוך הכיפה. 64 אלף אוהדי וייקינגס מילאו את האולם, משוכנעים שבאו לחזות בקבוצתם שבה לגמר החטיבה לראשונה מזה 11 שנה, בדרך להופעה מחודשת בסופרבול אחרי 22 שנות הפסקה. הם לא טעו: "הנחש" גילה מהר מאד את ההבדל בין דאלאס למינסוטה.

כצפוי, פתחה התקפת הווייקינגס את המשחק עם הט"ד הראשון, וכמעט כרגיל היה זה לירוי הורד עם ריצה של יארד אחד. הדרייב הבא של מינסוטה היה מלאכת מחשבת של ריצות ומסירות קצרות ואכל את השעון עד תום הרבע הראשון, כשהתקפת המארחים נמצאת במרחק שבעה יארדים מהאנד זון. מייד עם פתיחת הרבע השני ניסה קנינגהאם למצוא את מוס לט"ד שני, אולם המסירה נחטפה על ידי כוכב אריזונה, הקורנרבק אייניאס וויליאמס. כאן נכנסה הגנת מינסוטה לפעולה, כאשר רוברט גריפית' חטף את מסירותיו של פלאמר בשני דרייבים רצופים, והווייקינגס ניצלו את החטיפות לט"ד של אנדרו גלובר ושער של גארי אנדרסון. באמצע הרבע השני כבר היתה התוצאה 0:17 למינסוטה – ואריזונה עדיין לא השלימה ולו מסירה אחת, שלא לדבר על השגת דאון ראשון. המשחק למעשה הוכרע, שכן התקפת הקרדינלס המוגבלת לא היתה מסוגלת לסגור פער שכזה. הט"ד הראשון שלה (ריצה ליארד אחד של מריו בייטס) נענה מיידית בדרייב מצויין של רצי מינסוטה, כשרוברט סמית' שורף את המשטח הסינתטי עם ריצה ל-45 יארד, והורד מוסיף ט"ד שני – הפעם בתפיסה.

המחצית השניה כבר היתה עניין לפרוטוקול. אריזונה השיגה עוד שני ט"ד מטווח קצר של בייטס, שהיה אחראי למעשה לכל הנקודות של האורחים במשחק, אך הם כבר היו חלק מהגרבג' טיים, כשאנדרסון מוסיף עוד שער, מוס מתחמק סוף סוף מוויליאמס ברד-זון לט"ד של שני יארדים, והורד רושם ט"ד שלישי (שיא פלייאוף של מינסוטה) עם ריצה לשישה יארדים. פלאמר הוסיף לשתי החטיפות שמסר גם השמטה של סנאפ, שהביאה בסופו של דבר לט"ד של מוס. בסיום ניצחה מינסוטה 21:41, ושבה לגמר החטיבה, לראשונה בעידן דניס גרין. אריזונה נאלצה לחכות עוד 10 שנים להזדמנות הבאה שלה; פלאמר המתין שבע שנים להזדמנות הבאה שלו.

סמית' סיים את המשחק עם 124 יארד על הקרקע, עוד שיא פלייאוף של הקבוצה; קרטר הוביל את התופסים עם 82 יארד; ואנדרסון דייק בכל שבע בעיטותיו, מה שהעמיד אותו עם 101 בעיטות ללא החטאה מאז תחילת העונה. אם ניקח בחשבון גם את ארבעת המשחקים האחרונים של עונת 97', עת שיחק עדיין בסן פרנסיסקו, הגיע אנדרסון בסיום המשחק לרצף של 117 בעיטות ללא החטאה. איש לא התקרב מעולם לרצף כה ארוך, לא אנדרסון עצמו, לא מורטן אנדרסן, לא ניק לאורי. אנדרסון מצא עצמו בארץ לא נודעת של דיוק על-אנושי, בו כל בעיטה מרחיקה אותו יותר ויותר מתחום היכולת המקובלת בין בועטי הליגה. עד מתי יימשך הרצף? וכיצד יסתיים?

בדצמבר 97', שנתיים לאחר הגרלת מוקדמות המונדיאל בצרפת, שבו נציגי 32 הנבחרות שזכו להעפיל לטורניר והתכנסו באותו מקום: מוזיאון הלובר המהולל, בין יצירותיו האלמותיות של ליאונרדו דה וינצ'י והארכיטקטורה האולטרה-מודרנית של י.מ. פיי. המונה ליזה צפתה מהקיר בחיוכה המסתורי בעוד כוכב העבר מישל פלאטיני שולף את הפתקים עם שמות הנבחרות. המארחת קיבלה, כמקובל, בית נוח שיבטיח כמעט לחלוטין את העפלתה לשלב הנוק-אאוט ושימור העניין המקומי בטורניר. ההגרלה נועדה לזמן לה יריבה אחת מאירופה – לא מאריות היבשת; יריבה אחת מאפריקה; ויריבה אחת מאסיה.

עם תום ההגרלה התברר כי נבחרת דרום אפריקה, בהופעתה הראשונה אי פעם בטורניר הגמר, נבחרה לבשר התותחים של הטריקולור יחד עם סעודיה; והרוליגנים מדנמרק, עם הופעה ראשונה בטורניר לאחר 12 שנה, מילאו את משבצת הנבחרת האירופית השניה. כשנה לפני פלייאוף 98' נקבע כי נבחרות ארצותיהם של אנדרסון ואנדרסן עמדו להיפגש ראש בראש על הבמה הגדולה ביותר בעולם.

דנמרק הגיעה לטורניר עם סגל דומה בעיקרו לזה שהצליח במוקדמות מול רסיסי יוגוסלביה. שמייכל היה המנהיג הבלתי מעורער של הנבחרת; ריפר, הוג, שיונברג והלבג הרכיבו את הרביעיה האחורית, עם היינצה כמחליף ראשון; נילסן המשיך להנהיג את הקישור בתמיכה מאחור של סורן קולדינג מברונדבי, ואליהם הצטרף שחקן האגף הימני מרטין יורגנסן בן ה-22 מאודינזה. בהתקפה המשיכו האחים לאודרופ לשתף פעולה עם אבה סאנד, בעוד מיקלוש מולנאר ממתין על הספסל.

נציגי "אומת הקשת" בהדרכתו של הצרפתי טרוזיה (בביקור מולדת נדיר לאחר שנים באפריקה) אף הם לא שינו באופן דרסטי את הסגל שהצליח במוקדמות ובשתי אליפויות אפריקה האחרונות. חלק גדול מהשחקנים כבר הספיק למנף את ההישגים הקבוצתיים מאז סיום האפרטהייד ולעבור לליגות האירופיות, כך שרק מיעוטם ייצגו עדיין קבוצות מהליגה המקומית. הבולטים מבין אלה היו הפליימייקר "דוקטור" קומאלו והחלוץ שון בארטלט. מארק פיש, לוקס ראדבה ודייוויד ניאת'י המשיכו בהגנה, ג'ון מושויו והלמן מחאללה שוב כיכבו לצדו של קומאלו בקישור, ואילו בהתקפה התייצב הצמד בני מקארת'י ופיל מאסינגה.

ההגרלה הבטיחה לדנים ול"בפאנה בפאנה" טיולים ממושכים ברחבי צרפת, שכן ששת משחקי הבית נערכו בששה אצטדיונים שונים. תחילה, ב-12 ביוני 98', נסעו הדנים לצפון מזרח המדינה, לחבל פה-דה-קאלה האפור והתעשייתי שעל גבול בלגיה, ופגשו באצטדיון פליס בוליאר בעיר לאנס את הסעודים, שלפני ארבע שנים הפתיעו עם העפלה לשמינית גמר המונדיאל בארה"ב. בהרכב הסעודי הופיע סעיד אל-אוויראן, שבמשחק מול בלגיה באותו מונדיאל הבקיע שער בסגנון "אל גול אימורטאל" של מראדונה, כשעבר ששה שחקנים בדרך אל הרשת.

הפעם לא הראו הסעודים שום סימן שהם עומדים לשחזר את הישגם מארה"ב, והתפתח משחק הגנתי ומסורבל בו התקשתה דנמרק לממש את יתרונה האיכותי. רק בדקה ה-68 נשבר הקרח, כשריפר עלה לרחבה הסעודית בעת בעיטה חופשית והצליח להכניע את מוחמד אל-דעייה.

כעבור שעות ספורות, הרחק דרומה משם, עלו ה"בפאנה בפאנה" לאצטדיון וולודרום במארסיי, על חוף התכלת של הים התיכון, למפגש מול המארחת צרפת. היה זה משחק "ביתי" של הכוכב המארח, זינדין זידאן, יקיר הקהילה האלג'יראית הענקית בעיר הנמל, ו-55 אלף איש באו לעודד אותו. טרוזיה הפתיע עם הרכב נסיוני שהשאיר על הספסל את רוב כוכבי הקישור שלו ועיבה את ההגנה בשחקן נוסף – מגן אורלנדו פיירטס, ווילם ג'קסון – בעוד ברנדן אוגוסטין מלאס"ק האוסטרית מצטרף למקארת'י ומאסינגה בחוד, אולי כדי להגדיל את הסיכוי לשער מקרי במתפרצת. בשער התייצב – בהיעדרו של ארנדסה הפצוע – השחקן האפריקנרי היחיד בסגל, הנס וונק, ששיחק בהירנביין בליגה ההולנדית (מולדת האפריקנרים, כמובן). וונק היה חסר נסיון כמעט לחלוטין במדי הנבחרת, עקב הדומיננטיות המתמשכת של ארנדסה, אך לטרוזיה לא היתה ברירה: גם יתר השוערים בסגל לא היו מנוסים.

הניסיון המהפכני נכשל, ודרום אפריקה התמוטטה תחת הלחץ הכפול של הטריקולור והקהל הנלהב. בדקה ה-29 החליף המאמן אמה ז'אקה את החלוץ סטפן גיבארש בקריסטוף דוגארי מבורדו, ותוך חמש דקות גמל לו החלוץ בשער ראשון. במחצית השניה הבקיע המגן השמאלי פייר איסה שער עצמי, ובדקה האחרונה חתם תיירי אנרי הצעיר ממונקו את התוצאה, 0:3 לצרפת.

מאחר שהיה ברור כי המאבק האמיתי בבית יהיה על המקום השני, ומאחר שדנמרק כבר ניצחה משחק אחד, הפך המשחק הבא, שהפגיש את דנמרק ודרום אפריקה, להזדמנות האחרונה של ה"בפאנה בפאנה" להמשיך לשלב הנוק-אאוט.

9 בדצמבר, 1934

אלופת הליגה המקצוענית, שיקגו ברס, מגיעה לפולו גראונדס במנהטן למשחק האליפות מול הניו יורק ג'איינטס, במטרה לשחזר את הישגה מהעונה הקודמת. אז, במשחק האליפות הראשון בתולדות הליגה, שנערך בסולג'ר פילד, ניצחו הברס את הג'איינטס 21:23. הניצחון הצטרף לזכיית הקבוצה באליפות האחרונה לפני הנהגת הפלייאוף, בעונת 32'. שיקגו נישאה על גבי המומנטום משתי הזכיות לעונה הגדולה ביותר שלה: 13 נצחונות ואפס הפסדים, כולל שחיטה של סינסינטי רדס בתוצאה 7:41, וסוויפ על היריבים המרים מגרין ביי. היתה זו העונה המושלמת הראשונה בהיסטוריה של הליגה, ויחד עם חמשת הנצחונות בסיום העונה הקודמת עמדה שיקגו על 18 נצחונות רצופים. האם ייתכן כי הקבוצה האדירה הזו, שניצחה את הג'איינטס פעמיים בעונה הסדירה, תמעד דווקא כשהיא במרחק 60 דקות מאליפות שלישית ברציפות? לא היה דבר שקרץ לברס ולמאמנם ג'ורג' האלאס יותר מאשר השוואת הישגה של גרין ביי, שזכתה בשלוש אליפויות רצופות בשנים 29'-31'.

בהרכבה של שיקגו (הגנה וגם התקפה, כמקובל באותה תקופה) כיכבו שלושה שחקנים: הפולבק הקנדי ממוצא אוקראיני ברוניסלב "ברונקו" נגורסקי, ההלפבק השמאלי (המערך המקובל אז כלל שלושה רצים וק"ב בבקפילד) בייטי פת'רס, והאנד (במושגי ימינו – תופס) ביל יואיט. על הספסל ישב הרץ האגדי הרולד "רד" גריינג', שהיה כבר בסוף הקריירה שלו, וזה היה משחקו האחרון. גריינג', נגורסקי ויואיט ימצאו מקומם תוך כ-30 שנה בהיכל התהילה, מייד עם הקמתו. בעונת 34' היה דווקא פת'רס הדומיננטי מכולם, כשהפך לשחקן הראשון בהיסטוריה עם 1,000 יארד על הקרקע. בעמדת הק"ב (שבאותן שנים לאו דווקא הוביל את הקבוצה במסירה) שיחק קארל ברומבאו. ה"ילד" של הקבוצה היה הגארד המאסיבי ג'ורג' מוסו, שחקן השנה השניה שלימים יהפוך לאבן היסוד של "מפלצות המידוויי", ויגיע גם הוא להיכל.

מנגד התייצבו הג'איינטס, קבוצה ללא ק"ב אמיתי (דבר שכיח למדי בתחילת שנות ה-30 וגם במיאמי של ימינו...) עם ארבעה כוכבים שהיו בדרכם להיכל התהילה: ראש וראשון להם היה הסנטר והמנהיג מל היין, ומשני עבריו האנדס ריי פלהרטי ומוריס "רד" בדגרו (מסתבר שהכינוי "ג'ינג'י" היה נפוץ למדי בשנותיה הראשונות של הליגה, לפני ששמעו על "אוצ'וסינקו"). בדגרו היה השחקן הרבגוני ביותר בסגל, ששימש לא רק כאנד בהגנה ובהתקפה, אלא גם כבועט, פאנטר, ומחזיר בעיטות. את הרביעיה השלים הפולבק קן סטרונג, שבאותה עונה הוביל את הקבוצה עם שישה ט"ד. המאמן היה עוד חבר בהיכל התהילה, סטיב אוון, אז בראשית דרכו על הקווים, לאחר שכבר זכה כשחקן באליפות הראשונה של הג'איינטס, שבע שנים לפני כן.

האירוע המרכזי במשחק האליפות ארע ערב לפני שהחל: גשם קפוא ירד על מנהטן, ועם בוקר גילו הג'איינטס המארחים כי המשטח קפא לחלוטין. "הראשון שזיהה" את הבעיה וההזדמנות היה ריי פלהרטי: הוא ניגש אל המאמן אוון ואמר לו שבתנאים כאלה נעלי הפקקים המקובלות בפוטבול לא תהיינה יעילות במניעת החלקה, וייתכן שנעלי ספורט קונבנציונליות – כאלו המשמשות למשל בכדורסל – עדיפות. אוון הסכים, ושלח את עוזרו אייב כהן להשיג נעלי כדורסל. מר כהן לא הספיק לחזור בזמן לפתיחת המשחק, ושתי הקבוצות עלו אל משטח הקרח בנעליהן הרגילות.

בתנאים שווים לא הצליחו הג'איינטס להתמודד עם הברס. לאחר שער שדה של סטרונג עלו האלופים ליתרון 3:13 עם שני שערים וט"ד של נגורסקי. אך לאחר ההפסקה הגיע מר כהן המתנשף אל ספסל המארחים ובידיו שק ובו תשעה זוגות נעלי כדורסל, אותן "השיג" ממכללה מקומית. השחקנים הבכירים של הג'איינטס החליפו נעליים, ומאותו רגע היתה רק קבוצה אחת על המגרש. הרץ הרוקי אד דאנובסקי, ששימש כמוסר לעת מצוא (בהעדר ק"ב, כאמור), מצא את האנד המחליף מלקולם "אייק" פרנקיאן לט"ד של 28 יארד; קן סטרונג רץ לשני ט"ד, כולל ריצה מטורפת על הקרח למרחק 42 יארד; ודאנובסקי חזר לתפקידו העיקרי עם ריצה של 9 יארד. הג'איינטס ניצחו 13:30 וזכו באליפות בפעם השניה; שיקגו איבדה את ההזדמנות לזכות באליפות שלישית ברציפות; והעונה המושלמת, שהיתה כה קרובה, חמקה מבין אצבעותיהם של הברס ההמומים. הכל בגלל כמה נעלי כדורסל, שהעניקו למשחק את הכינוי "משחק הסניקרס", בו הוא מוכר עד היום.

שמונה שנים עברו, ושיקגו מצאה את עצמה שוב באותו מצב בדיוק. זה עתה סיימה את העונה הסדירה של שנת 42' במאזן מושלם, 0:11 (מספר המשחקים צומצם עקב המלחמה, שרוקנה את סגלי הקבוצות וגרמה לחלקן להתפרק ולחלקן להתאחד). ב-13 בדצמבר 42', בעוד הנחתים משלימים את השתלטותם על האי גוואדלקנל באוקיינוס השקט, והדגל האדום מתנופף מעל חורבות סטלינגראד, נסעו הברס לבירה וושינגטון, ממנה נוהלה מלחמה בשלוש חזיתות, ופגשו באצטדיון גריפית' ז"ל את הרדסקינס. לראשונה מאז היווסדה התייצבה שיקגו למשחק אליפות ללא המאמן/בעלים/אלוהים, ג'ורג' האלאס, שהתגייס לצי האמריקני כדי לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. את מקומו מילא עוזרו, האנק אנדרסון.

רבות דובר, סופר והושר (כדברי זוהייר אלול מעכו) על אותה קבוצה מיתולוגית ששלטה בליגה בשנות המלחמה וזכתה בארבע אליפויות תוך שבע עונות, בהנהגת הק"ב המודרני הראשון, סידני "סיד" לוקמן, היהודי מברוקלין. מבלי לזלזל בכישוריהם של לוקמן ושל הרץ הדומיננטי והרבגוני ג'ורג' מקאפי, הרי שעיקר כוחן של "מפלצות המידוויי" היה בקו הקדמי. שם שיחקו לא פחות מארבעה חברי היכל התהילה: אל ג'ורג' מוסו, השריד היחיד מהאליפות של עונת 33', הצטרפו התאקל ג'ו סטיידהר, הגארד דן פורטמן והסנטר קלייד "בולדוג" טרנר.

גרסה זו של ה"מפלצות" השיגה כאמור את העונה המושלמת השניה בהיסטוריה של הליגה, וממש כמו הקבוצה המושלמת הראשונה – היתה בדרכה לאליפות שלישית ברציפות, לאחר זכיות בשנים 40'-41'. האם ייתכן כי הברק יכה באותו מקום פעמיים? האם שוב יימנע מהברס להשוות את הישגם של הפאקרס, ולזכות בתואר שלישי רצוף? ומה לגבי רצף הנצחונות – שיחד עם סיום העונה הקודמת (7 נצחונות רצופים) עמד שוב על 18?

מול ה"מפלצות" התייצבה וושינגטון בהנהגתו של הק"ב/קורנרבק/פאנטר, סאמי בו, מגדולי השחקנים בתולדות הפוטבול המקצועני, ויריבו הקלאסי של לוקמן על תואר המוסר הטוב בעולם. בו הוביל את הרדסקינס למאזן 1:10, כשההפסד היחיד (לג'איינטס) הגיע כבר במחזור השני, כך שגם וושינגטון הגיעה למשחק עם מומנטום של רצף נצחונות. בו נעזר בפולבק ממוצא הונגרי, אנדי פרקש, שהיה הרץ המצטיין עם 468 יארד, ובהלפבק דיק טוד, שהיה התופס המצטיין עם 328 יארד. אולם באופן כללי היה הסגל שהקיף את בו נחות בהרבה מנבחרת הכוכבים משיקגו.

עם זאת, היה לרדסקינס עוד חבר היכל התהילה בצד שלהם – היה זה "חברם" הוותיק של הברס, ריי פלהרטי. האיש שהמציא את תרגיל ה"סניקרס" במשחק האליפות של 34' היה כעת מאמן וושינגטון. כבר בעונת 37' ניצחו המאמן פלהרטי והק"ב (אז רוקי) בו את שיקגו במשחק האליפות בזכות המצאתו החדשנית של פלהרטי – הסקרין. כעת בעונת 42' הציגה וושינגטון עוד המצאה של המאמן הממולח: שתי קבוצות נפרדות – לא, לא להגנה ולהתקפה, כפי שאנו מכירים היום, אלא למשחק מסירות ומשחק ריצה. התחלופה התדירה בין שתי הקבוצות היתה הגורם העיקרי לעונה הכמעט מושלמת של וושינגטון, ומאחר ששיקגו לא פגשה את הרדסקינס בעונה הסדירה (וגם קלטות הסקאוטינג טרם הומצאו...) – לא הכירו הברס את השיטה יוצאת הדופן.

האפקט העיקרי של החלוקה לקבוצות באותו יום מקפיא באצטדיון גריפית' היה בתחום ההגנתי. הגנת המסירה של הרדסקינס שיתקה את לוקמן, בעוד הגנת הריצה חיסלה את הרץ המוביל של שיקגו, גארי פמילייטי. שיקגו נאלצה להסתפק בט"ד אחד בלבד, החזרת השמטה ל-52 יארד של התאקל ההגנתי לי ארטו. התקפת ה"מפלצות" לא תפקדה כל המשחק, כשסיד לוקמן הוגבל לשני יארדים במסירה בלבד, כולל שתי חטיפות. מחליפו צ'רלי אורורק אמנם הפגין יכולת טובה יותר, אך לא מספיק כדי להניע את ההתקפה המשותקת. פמילייטי הצליח להשיג רק 15 יארד על הקרקע, וגם יתר הרצים לא היו במצב טוב בהרבה.

אף שגם הגנת הברס שיחקה היטב והגבילה את סמי בו ל-66 יארד באוויר, הצליח הק"ב לסיים את המחצית הראשונה עם מסירת ט"ד לרץ ווילבור מור. הנקודות היחידות במחצית השניה הושגו ברבע השלישי, כשפרקש רץ לט"ד של יארד אחד וקבע את התוצאה הסופית: וושינגטון 14, שיקגו 6.

בפעם השניה גילתה שיקגו שרצף נצחונות ורצף אליפויות אינם מבטיחים דבר. כשלון יחיד ברגע האמת מחריב עונה מושלמת, ואיש לא יחשיב את ה"כמעט".

שבת, 9 בינואר 99'. יממה לפני המשחק בין מינסוטה לאריזונה מגיעה סן פרנסיסקו פורטי-ניינרס לג'ורג'יה דום, המקום האהוב עליה ביותר בעולם, למשחק הסיבוב השני נגד אטלנטה פאלקונס.

הניינרס אמנם הפסידו את אליפות הבית לפאלקונס בעונה הסדירה, אך היו רחוקים מאד מכניעה. התקפת ה"חוף המערבי" הזוהרת שלהם הגיעה לשיאה בעונת 98': בפעם הראשונה הציגה שני תופסים דומיננטיים במעמד כמעט שווה בחלוקת המסירות. ג'רי רייס הוותיק תפס 82 כדורים, טרל אואנס הצעיר – 67; שניהם עברו את קו האלף; אואנס תפס 14 ט"ד לעומת 9 של רייס. התוצאה הישירה לעושר המטרות היתה עונת 4,000 יארד נדירה של הק"ב המצטיין סטיב יאנג, שעבר עוד עונה עם רייטינג מעל 100, והוסיף 36 מסירות לט"ד ו-450 יארד בריצה.

הגנות הליגה נמתחו עד קצה גבול היכולת כדי לכסות את צמד התופסים המצטיין, מה שפינה שטחים נרחבים לרץ גריסון הרסט. בפעם הראשונה מאז הקמתה, הציגה סן פרנסיסקו רץ של 1,500 יארד. הרסט נשא את הכדור יותר מ-300 פעם והביא איזון מתבקש להתקפת הניינרס. מעברו השני של קו ההתנגשות, התגברה ההגנה על עזיבתו של דיינה סטבלפילד בזכות החתמתו של כריס דולמן הוותיק, שתרם 15 סאקס ותמך בתאקל המעולה בראיינט יאנג. גם צמד הסייפטיס, טים מקדונלד ומרטון הנקס, שיחקו היטב והשיגו יחד שמונה חטיפות. נקודת התורפה היחידה בקבוצה היתה הבועט הצעיר ווייד ריצ'י, שלא הצליח להכנס לנעליהם של ג'ף ווילקינס וגארי אנדרסון, וסיים את העונה עם 66% דיוק בלבד ושתי החטאות של בעיטות בונוס

עם מאזן 4:12 אירחה סן פרנסיסקו את גרין ביי בשלב הוויילד קארד וניצחה אותה במשחק מרתק ומורט עצבים 27:30 בזכות ט"ד בשניות האחרונות של אואנס, שתפס את הכדור בין חמישה שחקני הגנה בצהוב-ירוק, במהלך שזכה לכינוי "התפיסה 2". כעת הגיעה הקבוצה לאטלנטה כדי "לנקום" בפאלקונס החצופים על העזתם לזכות באליפות הבית, ולהראות להם מי עדיין הבוס במערב.

כבר ברבע הראשון הבינו הניינרס שהנקמה היא עסק מסובך בהרבה משחשבו בתחילה. הרסט קיבל את הכדור מיאנג וחצה את קו ההתנגשות לריצה הראשונה שלו במשחק, כאשר רגלו נתקעה על המשטח הסינתטי בעת פניה חדה, הסתובבה כמעט סיבוב מלא, וגרמה לקרע חמור ברצועות הברך. הרסט יצא כמובן מהמשחק מייד: הפציעה הקשה השאירה אותו מחוץ למגרשים למשך שנתיים שלמות. בהיעדרו הפכה התקפת "החוף המערבי" לחד ממדית, כשכל העומס נופל על סטיב יאנג, ללא רץ מחליף ברמה נאותה. הגנת אטלנטה הבינה את הפרינציפ מהר מאד, דיללה את קו ההתנגשות ועיבתה את הסקנדרי. התוצאה המתבקשת היתה שלוש חטיפות שמסר יאנג במהלך המשחק.

מנגד, שחררו הפאלקונס את ג'מאל אנדרסון לתקוף את האורחים האומללים. הרץ הדומיננטי של אטלנטה השיג שני ט"ד כבר במחצית הראשונה, ובפיגור 14:0 נאלץ יאנג למסור עוד יותר, ולזנוח כמעט לחלוטין את משחק הריצה, כאשר הוא עצמו היחיד שעושה משהו על הקרקע במהלכי הסקרמבל המפורסמים שלו. ט"ד של יאנג לרייס (שפשוט לא מסוגל להגיע לג'ורג'יה דום בלי להשיג ט"ד) דחף את הניינרס לצמק ל-14:10, אך אז התערב מורטן אנדרסן. הדני בן ה-38 הבקיע שני שערים במחצית השניה כדי לשמור על הפער; ט"ד בריצה של יאנג והמרת שתי נקודות בבעיטה מדומה שהפכה למסירה הצליחו רק לשמור על תוצאה מכובדת, 18:20 לאטלנטה.

בתום עונתו ה-17 בליגה, אם כן, מצא עצמו אנדרסן לראשונה בגמר החטיבה. הוא זכה סוף סוף לגלות כיצד נראה נצחון פלייאוף, ונותר במרחק 60 דקות מהסופרבול. זירת הקרב נקבעה מראש עבורו: המטרודום. הוא עמד לפגוש בפעם הראשונה בקריירה שלו את גארי אנדרסון בפלייאוף, לקרב רגל ברגל שיהיה המשחק הגדול של חייהם.

היה זה גמר החטיבה הראשון בהיסטוריה בין שתי קבוצות המשחקות באולמות סגורים, מה שהבטיח תקדים: קבוצת אולם ראשונה בסופרבול. "קללת הדום" הוסרה לאחר 33 שנה; מי תרוויח מהסרתה?

הדנים יצאו למסע הארוך ביותר האפשרי בתוך תחומי צרפת: מלאנס שבפינה הצפון-מזרחית ועד טולוז שלמרגלות הפירנאים, על גדת נהר הגארון, בפינה הדרום-מערבית. האצטדיון העירוני התמלא ב-33 אלף צופים שהסתקרנו לדעת מי תצטרף למארחים בשלב הנוק-אאוט. הדרום אפריקנים היו חייבים לנצח, הדנים הסתפקו בתיקו.

המאמן טרוזיה ויתר הפעם על ההרכב הנסיוני שהעלה נגד צרפת. הוא החזיר את הלמן מחאללה לקישור וחזר לשחק עם ארבעה בהגנה. שון בארטלט החליף את מאסינגה בהתקפה. מנגד הסתמך בו יוהנסון בקישור על אלן נילסן והמשיך לתת קרדיט בהתקפה לשלישיה לאודרופ-לאודרופ-סאנד.

נילסן הצדיק את האמון שנתן בו המאמן כבר לאחר 13 דקות, והעלה את הדנים ל-0:1. מטבע הדברים ניסו הדנים לגונן על היתרון, ונסוגו לאחור, מזמינים התקפות משלישיית החוד הדרום אפריקנית. אבל שמייכל עמד בפרץ במשך כ-40 דקות בעוד הרוליגנים חוגגים ביציעים, עד שנכנע לבסוף לבני מקארת'י בדקה ה-52. בשלב זה היו ה"בפאנה בפאנה" אמורים להסתער בכל הכח כדי להשיג שער ניצחון, משום שתיקו היה משאיר את הדנים ביתרון של שלוש נקודות בטבלת הבית. אבל הם נעצרו מעט, כאילו סירבו להאמין שהמשימה אפשרית, והם באמת מסוגלים להתמודד כשווים מול יריבה אירופית.

בדקה ה-65 התרחש אירוע ששינה לחלוטין את אופי המשחק: שני המחליפים, אלפרד פירי מדרום אפריקה ומיקלוש מולנאר, החלו להתקוטט אחרי עבירה קשה והורחקו תוך דקה. מאחר שמולנאר החליף את סאנד שמונה דקות קודם לכן, וגם מיכאל לאודרופ יצא, נותר בריאן לאודרופ יחידי בהתקפת הדנים. הם שבו להסתגר בהנה ולא ניסו כלל להכריע את המשחק. טרוזיה התעורר מהלם ההרחקות והכניס את מאסינגה במקום בארטלט בדקה ה-77. יוהנסון הגיב בחילוף נוסף כשוויגהורסט עלה לקישור והיינצה הוחזר לעמדת המגן השמאלי, במטרה לעבות עוד יותר את המערך ההגנתי של דנמרק.

שלוש דקות בלבד לאחר שנכנס הורחק ויגהורסט והותיר את הדנים בתשעה שחקנים. בשלב זה הפסיקו הרוליגנים את ההילולה וצפו בדממה מתוחה בדקות ההכרעה. טרוזיה זרק למערכה את החלוץ הרביעי שלו, דלרון באקלי מבוכום, בתקווה להפתיע את ההגנה ולהשיג שער ניצחון – אך ללא הועיל: דנמרק השיגה את התיקו המיוחל, ודרום אפריקה מצאה עצמה במצב קשה – מייחלת להפסד דני משמעותי לצרפת, ומנגד נצחון שלה בהפרש גדול על הסעודים, במשחק האחרון בשלב הבתים.

שחקניו של יוהנסון הגיעו לאצטדיון ז'רלאן בליון ב-24 ביוני במטרה ברורה: להפסיד בהפרש קטן ככל האפשר, כדי לשמור יתרון בשובר שוויון על הדרום אפריקנים במקרה שינצחו את סעודיה במשחק המקביל. המאמן השבדי העלה לא פחות מששה שחקני הגנה בהרכב, כשהיינצה ושיונברג משחקים יחד והלבג מוגדר כ"קשר". האחים לאודרופ שיחקו בהתקפה, ללא חלוץ טבעי, עם נילסן ויורגנסן מאחוריהם.

הצרפתים, שכבר עלו לשלב הבא, רצו בכל זאת לנצח כדי לצבור את מלוא הנקודות בשלב הבתים ולהלהיב את האוהדים המקומיים. הם הציבו רק שלושה שחקנים בהגנה, קישור מעובה במיוחד עם ברנאר דיומד ורובר פירס, ובחוד החלוץ הצעיר יליד ארגנטינה, דויד טרזגה ממונאקו. שתי הנבחרות קיבלו מה שרצו: במחצית הראשונה נשרקו שתי בעיטות עונשין, אחת לכל קבוצה, והקשר ממוצא ארמני יורי דז'ורקייף ומיכאל לאודרופ קבעו 1:1. לאחר ההפסקה חידשו הצרפתים את התקפותיהם ואמנואל פטי הבקיע את שער הניצחון בדקה ה-56. לאחר כיבוש שערו של פטי היו נסיונות של שני הצדדים לשים דגש על ההתקפה: דנמרק הכניסה את סאנד במקום יורגנסן, צרפת – את סטפן גיבארש ותיירי אנרי, שותפו של טרזגה להתקפת מונאקו. אבל התוצאה נותרה בעינה, וכך השיגה צרפת את מלוא תשע הנקודות – ודנמרק את ההפסד המינימלי.

התוצאה בליון חייבה את ה"בפאנה בפאנה" לנצח את הסעודים בהפרש של שלושה שערים לפחות כדי להדביק את דנמרק. טרוזיה חזר להרכיב חמישה בהגנה (שוב ג'קסון כגלגל החמישי) והסתמך בחוד על בארטלט ומקארת'י. המשחק שנערך בפארק לסקור בבורדו לעיני 32 אלף איש היה המרתק ביותר בבית. שון בארטלט פתח את מסכת הכיבושים בדקה ה-18 והשער המוקדם יחסית הביא רבים מהאוהדים למסקנה שהניצחון בהפרש הגבוה בהחלט אפשרי. אך לסעודים היו תכניות אחרות, וממש לפני השריקה למחצית הבקיע סאמי אל-ג'אבר בבעיטת עונשין והשווה.

עם פתיחת המחצית השניה הוריד טרוזיה את מקארת'י וג'קסון אל הספסל אולם השחקנים שהחליפו אותם לא הצליחו יותר. סעודיה ניצלה את הסיטואציה הזו כדי לנוע לעבר שערו של וונק, ועלתה ליתרון במשחק בדקה ה-74 בזכות פנדל נוסף, אותו הבקיע יוסוף א-תונאיין. דרום אפריקה נלחמה בחירוף נפש להגיע לשוויון, עד שלבסוף מצאה אותו בדקה ה-93', עם הפנדל השלישי במשחק, שוב מרגליו של בארטלט. 2:2 בסיום, למרות שהיוותה תוצאה מכובדת ו"פיקנטית" למדי בהקשר של גביע העולם, לא הספיקה: דרום אפריקה, עם שתי נקודות בלבד, חזרה הביתה, בעוד דנמרק, עם 4 נקודות, ממשיכה במסע אל הגביע.

3 בפברואר, 2008

קבוצת ניו אינגלנד פטריוטס נכנסת לאצטדיון החדש והמשוכלל בגלנדייל, אריזונה, לקראת סופרבול XLII.

הפטריוטס, שזה עתה סיימו עונה סדירה מושלמת ראשונה בליגה מאז המעבר ל-16 משחקים בעונה, מגיעים למשחק עם 18 נצחונות רצופים, ממש כמו שיקגו בשנים 34', 42'...

אתם יודעים מה? לא ניכנס לזה. נראה לי שכבר הבנתם את הפרינציפ, וה"היסטוריה" הזו טריה מדי. בואו נמשיך ישר ל...

מאז הגיעו יחד לליגה בעונת 82' המקוצצת נפגשו אנדרסן ואנדרסון פעמים מועטות בלבד. הצבתם בחטיבות נפרדות ב-13 העונות הראשונות, יחד עם שיטת שיבוץ המשחקים בשנות ה-80 וה-90, מנעה מהם עימותים ישירים לעתים קרובות (כידוע, אלוויי ומרינו, ששיחקו באותה חטיבה, נפגשו רק פעמיים בעונה הסדירה לאורך 16 עונות חופפות).

המפגש הראשון היה בעונת 84' בסופרדום, ואנדרסן ניצח אם כי לא היה מעורב ברגעי ההכרעה. השני היה ב"שלושת הנהרות" בעונת 87', ושוב ניצחו הסיינטס כשהפעם אנדרסן הבקיע שער ברבע האחרון (אם כי לא מכריע). השלישי היה בעונת 90' בסופרדום, עימות אקסקלוסיבי בין שני הבועטים בו רק שניהם צברו נקודות, שהסתיים בתוצאה אנדרסון 9, אנדרסן 6. הרביעי והאחרון היה בעונת 96', בג'ורג'יה דום, כאשר אנדרסון במדי פילדלפיה נתן נוק-אאוט לאטלנטה המארחת עם 15 נקודות ללא החטאה, בניצחון 18:33. המאזן בין השניים לאורך 17 עונות היה 2:2 צנוע, ללא מפגש פלייאוף כמובן.

שני הבועטים של שנות ה-80, ובקרוב שני הבועטים של שנות ה-90, עמדו כעת להיפגש ראש בראש – כשלא פחות מכרטיס לסופרבול מונח על כף המאזניים. עבור אנדרסן היה זה גמר החטיבה הראשון בחייו; עבור אנדרסון – הרביעי. אנדרסון החמיץ עד כה את ההזדמנויות שניתנו לו להגיע לנשף הגדול; אנדרסן מעולם לא הגיע להזדמנות, עד עתה.

תשעת משחקי הבית של מינסוטה בעונת 98' – שמונה בעונה הסדירה ובפלייאוף נגד אריזונה – הסתיימו כולם בנצחונות, בהפרש ממוצע של 23 נקודות. היא הציגה את התקפת השיא (556 נקודות בעונה הסדירה) וניצחה בסיבוב הקודם ב-20 הפרש. לעומת זאת נאבקו הפאלקונס לעלות לגמר עם נצחון בהפרש שתי נקודות בלבד, וגם אותו השיגו תודות לפציעה הקשה של גריסון הרסט. אין פלא איפוא שהמהמרים העניקו לווייקינגס יתרון של 11 נקודות לפני המשחק.

מיץ' ברגר, הפאנטר החסון של מינסוטה, היה ממונה על הקיקאוף, בעוד אנדרסון מתרכז רק בבעיטות לשער. ברגר נהג להחביא ממתק "מארס" בנעל חלופית שנותרה על הקווים, ואם הצליח במהלך – טאצ'בק בקיקאוף או פאנט ש"תקע" את היריב בתוך הרד-זון שלו – היה חוזר לספסל, שולף את הממתק מהנעל וזולל. לאורך העונה, מנעו בעיטות העומק של ברגר כמעט תמיד החזרת קיקאוף: רוב המחזירים כרעו בתוך האנד זון או פשוט הניחו לטיל לחלוף מעליהם ולעוף מעבר לקווים. אבל הפעם נתקל ברגר ביריב מסוג אחר: טים "מאט" דווייט, המחזיר הקטן והמהיר של אטלנטה, שבחוצפתו הרבה "העז" להחזיר כמעט כל בעיטה של המארחים. כך היה גם בקיקאוף הראשון במשחק, ואטלנטה נדבקה בהתלהבותו של דווייט ודהרה לדרייב פותח מוצלח שהסתיים במסירה של צ'נדלר לג'מאל אנדרסון מ-5 יארד – 0:7 לאורחים.

הקהל חובש הקסדות המקורננות ועוטה הפאות הזהובות דרש תגובה מהירה – וקיבל אותה. קנינגהאם הלך כהרגלו על מסירות עומק למוס, וביוקנן שהופקד על הרוקי המסוכן עצר אותו בדרך היחידה האפשרית – עבירת פס אינטרפירנס של 30 יארד. בעזרת העבירה התקדם קנינגהאם לטווח מסירה מהאנד זון, שוב הלך למוס – והרוקי תפס ט"ד של 31 יארד. 7:7. בעיטת הבונוס של אנדרסון היתה ה-118 ברצף השיא.

בדרייב הבא השתלטו הווייקינגס על השמטה של האורחים והביאו את אנדרסון לטווח 29 יארד. הבועט הוותיק הבקיע – והרצף עלה ל-119. מינסוטה 10, אטלנטה 7.

אטלנטה ניסתה לחזור ונתקלה בחומה בצורה של ג'ון רנדל ושות'. לאחר הפאנט של דן סטריזינסקי הגיבה מינסוטה בדרייב מוצלח שלישי ברציפות עם ט"ד בריצה של קנינגהאם, שהזכיר את ימיו כק"ב רץ בפילדלפיה. אנדרסון השלים עם בעיטה מס' 120. נותרו חמש דקות למחצית, כאשר עוד השמטה של אטלנטה העניקה למארחת הזדמנות מצויינת לעלות ליתרון 17 נקודות, וקנינגהאם הלך כרגיל לרנדי מוס. הרוקי המתין למסירה באנד זון, אך לא הצליח להשתלט על הכדור, שנפל לקרקע. מינסוטה הסתפקה בשער השני של אנדרסון – הפעם מטווח 35 יארד. מינסוטה 20, אטלנטה 7, ואנדרסון עם 121 בעיטות רצופות.

האורחים ניסו לשחזר את דרייב הפתיחה המוצלח ולחזור למשחק, אבל שוב נאלצו להרחיק את הכדור, מה שהעניק למינסוטה עוד הזדמנות להגדיל את היתרון לפני השריקה למחצית. כאן נכנס צ'אק סמית' לפעולה: הוא הפיל את קנינגהאם, שהשמיט את הכדור, ואטלנטה השתלטה עליו קרוב לרד-זון של מניסוטה. צ'נדלר ניצל את המתנה שקיבל עם מסירת ט"ד למת'יס מטווח 14 יארד. מינסוטה 20, אטלנטה 14, ואולי פתח לתקווה למשחק שקול יותר.

ב-28 ביוני 98' התייצבה נבחרת דנמרק בסטאד דה פראנס, המתקן הגדול והמפואר ביותר שנבנה לכבוד המונדיאל, בפרבר הצפוני של פאריס, סן-דני. בפעם הראשונה זכתה הנבחרת לשחק על הבמה המרכזית של המונדיאל. יריבתה בשמינית הגמר היתה נבחרת ניגריה המצויינת, שהדיחה בשלב הבתים את... הספרדים, צוררי הדנים. 12 שנה לאחר ההשפלה נגד בוטרגניו וחבריו, בדיוק באותו שלב, קיבל מיכאל לאודרופ – השריד האחרון של "הדינמיט הדני" – הזדמנות לחוויה מתקנת. ופטר שמייכל ובריאן לאודרופ קיבלו הזדמנות להוכיח לעולם שהישגם ביורו 92' לא היה הברקה מקרית וחד פעמית.

ניגריה זכתה שנתיים קודם לכן במדליית הזהב באולימפיאדת אטלנטה ובשורותיה שיחקו רבים מכוכבי אותה נבחרת, בתוספת הוותיקים יותר שכבר הוכיחו עצמם במונדיאל הקודם בארה"ב. הקישור היה חזק במיוחד, עם סאנדיי אוליסה מאייאקס, פינידי ג'ורג' – זוכה גביע האלופות עם אייאקס ששיחק כעת בבטיס, והפליימייקר המעולה אוגוסטין "ג'יי ג'יי" אוקוצ'ה, כוכב פנרבחצ'ה שהנהיג את נבחרת הזהב באטלנטה. בהגנה נשענה הנבחרת על אוצ'ה אוקוצ'וקוו, חברו של אוקוצ'ה לנבחרת הזהב ולפנרבחצ'ה, טריבו ווסט מאינטר מילאנו, ומגן צ'לסי סלסטין בבאיארו. החוד המסוכן הורכב מנוואנקוו קאנו, כוכב אייאקס לשעבר שזכה יחד עם ג'ורג' בליגת האלופות, וכעת חברו של ווסט באינטר, ולידו ראשיד יקיני הוותיק (שהלך לאחרונה לעולמו), מלך שערי הנבחרת, וויקטור איקפבה ממונאקו. הסגל עתיר הנסיון וההישגים הודרך בידי קבלן המונדיאלים המשופשף, הסרבי וליבור "בורה" מילוטינוביץ'.

דנמרק עלתה למשחק במערך השגרתי שלה, עם ארבעה בהגנה (היינצה הועדף על שיונברג) ונילסן וקולדינג במרכז הקישור. הפעם עלה בחוד החלוץ המחליף פטר מולר, שחקנה של איינדהובן. 77 אלף הצופים ראו כיצד ליום אחד חוזרת נבחרת ה"דינמיט" ומופיעה על המגרש, כרוח רפאים משנות ה-80. ההצגה שנתנה דנמרק התעלתה על כל משחקיה ביורו 92', והזכירה לרבים את השחיטה הגדולה של אורוגוואי.

מולר לא בזבז זמן בנסיון להוכיח לצופים באצטדיון ובדנמרק שההימור של יוהנסון עליו במשחק החשוב היה מוצדק. כבר בדקה השלישית הקפיץ את הרוליגנים ביציעים עם שער ראשון. הניגרים טרם התאוששו מההלם וכבר ספגו את השני מרגלי בריאן לאודרופ. הדנים השתעשעו ביריבתם עד תום המחצית הראשונה כשמיכאל לאודרופ מציג את יכולתו הטכנית, שלא נשחקה עם השנים. במחצית השניה הכניס יוהנסון את סאנד במקומו של מולר, והחלוץ הקבוע של הנבחרת הבקיע תוך פחות מדקה בנגיעתו הראשונה בכדור.

הניגרים הניפו דגל לבן, ובגארבג' טיים ספגו את הרביעי מהמגן הימני הלבג. שער הניחומים של המחליף טיג'אני בבאנגידה מאייאקס לא שינה דבר. דנמרק גירשה את השדים מ-86', ועלתה לראשונה בתולדותיה לרבע גמר המונדיאל.

כאן התערב הגורל, שהעמיד בדרכה של הנבחרת דווקא את אלופת העולם, ברזיל של המאמן מריו זגאלו. הדנים נסעו לנאנט, ועלו למשטח באצטדיון הבוז'ואר מול כוכבי הסלסאו. היו שם ששה שחקנים שזכו ארבע שנים קודם לכן בגביע, בהנהגת הקפטן דונגה, הבלם אלדאיר והחלוץ הוותיק בבטו. אליהם הצטרפו הצעירים רונאלדו לימה וריבאלדו בורבה, יחד עם המגן השמאלי החדש והמלהיב, רוברטו קרלוש רוצ'ה מריאל מדריד, שזכה זה עתה בליגת האלופות.

אולי היה זה המפגש מול האלופים שנתן לדנים השראה להתעלות על עצמם. מכל מקום מרגע פתיחת המשחק התמודדו שחקניו של יוהנסון מול האימפריה הצהובה-ירוקה ללא רגשי נחיתות. בהרכב זהה לזה שפתח מול ניגריה הסתערו הדנים על שערו של קלאודיו טפארל, ויורגנסן הדהים את השוער הוותיק כבר בדקה השניה. האם תהיה חזרה על ההצגה מול ניגריה, בזכות השער בפתיחה?

ברזיל אינה ניגריה, ובתוך שמונה דקות השווה בבטו עתיר הנסיון. רבע שעה חלפה, וריבאלדו הפגין את כשרונו האדיר עם שער יתרון. השער הרגיע את האלופים, שירדו למחצית בתחושת ביטחון מחודשת. אלא שחמש דקות לאחר פתיחת המחצית השניה שוב הדהימו הדנים עם שער שוויון של בריאן לאודרופ. ברזיל "התרגזה", צרה על שערו של שמייכל, ובדקה ה-59 פרצה את החומה עם שער שני של ריבאלדו. יוהנסון מיהר להחליף את מולר בסאנד, בתקווה לשחזר את ההצלחה משמינית הגמר, אך אלדאיר הקשוח הצר את צעדיו של החלוץ, והיתרון הברזילאי נשמר עד הסיום.

למרות ההדחה הצפויה מראש, שבו הדנים הביתה לקבלת פנים של גיבורים – הם מחקו את חרפת ההדחה ממקסיקו 86', והתמודדו במאבק צמוד מול אלופי העולם, בו לא היו רחוקים מהעפלה לחצי הגמר. האחים לאודרופ נבחרו ע"י פיפ"א לנבחרת הטורניר (סגל של 16 שחקנים). אף שהודעת הפרישה של מיכאל היתה צפויה, 16 שנה לאחר הבכורה שלו בנבחרת, הפתיע בריאן (הצעיר ממנו בחמש שנים) כשהצטרף אליו, והחליט להיפרד כשהוא בשיא יכולתו ובן 29 בלבד. תמה תקופת ה"דינמיט", ונבחרת דנמרק תיאלץ מעתה להמשיך ולהיאבק על מקומה ללא האחים שהנהיגו אותה (יחד ולחוד) להצלחות במשך עשור וחצי.

לעתים האופי הוא הגורל, כפי שלימדו אותנו המחזאים היוונים, וכפי שלמדנו ממשל העקרב והצפרדע. דניס גרין הוביל את מינסוטה לפלייאוף שמונה פעמים בעשר עונותיו כמאמן ראשי. בכל ההופעות עד לעונת 98' הודחה הקבוצה בשלב מוקדם, והמאמן החדשני והנועז של העונה הסדירה נראה יותר ויותר כגרסת הנגטיב של מרטי שוטנהיימר בפלייאוף.

לאחר שבנה יחד עם מתאם ההתקפה בריאן ביליק את התקפת השיא בעונת 98', ולאחר שכבר המטיר 41 נקודות על אריזונה ו-20 נקודות על אטלנטה במחצית הראשונה, ניתן היה להניח כי גרין ישלח את חניכיו להסתערות חסרת מעצורים על הפאלקונס במטרה להגדיל את הפער ולנצל את היתרון האיכותי של שחקניו, בעיקר הרוקי מוס. אולם אופי קשה לשנות והרגלים ישנים אינם נעלמים. מתחילת המחצית השניה עברה מינסוטה למהלכי התקפה שמרנים וזהירים, שלא הזכירו במאום את ההצגות המסעירות שהביאו אותה עד הלום. קנינגהאם ריסן את זרועו ואת רגליו, סמית' רץ דרך האמצע, התופסים נותרו במסלולי הטווח הבינוני, והמכונה המשומנת ביותר בליגה החלה לקרטע, כמו מכונית פורשה התקועה בהילוך שני.

שחקני אטלנטה, שכבר התעודדו מהט"ד בסוף המחצית הראשונה, חשו בשינוי המומנטום והגיבו בהתאם. הגנת הפלקונס עצרה את המארחים בדרייב הפותח של המחצית השניה, וברגר עלה להרחיק – הרחקה ש"מאט" דווייט החזיר למרחק 26 יארד. דן ריבס מיהר לנצל את ההפתעה ותקף את הגנת מינסוטה עם מהלך ריצה "אנד אראונד" של אותו דווייט, שהניב 21 יארד. שני המהלכים הגדולים הביאו את אנדרסן לטווח 27 יארד, והוא צימק את הפער לשלוש נקודות בלבד.מינסוטה הגיבה בדרייב מעולה, זולל שעון ומתיש, של 15 מהלכים ו-82 יארד. בסיומו מסר קנינגהאם ממרחק חמישה יארדים לתופס הרביעי, מת'יו האצ'ט. אנדרסון הבקיע את בעיטת הבונוס והרצף שלו עמד כעת על 122 בעיטות ללא החטאה. מינסוטה 27, אטלנטה 17. נותרו 13 דקות לסיום.

שוב יצאו הפאלקונס להתקפה ושוב נאלצו להסתפק בשער של אנדרסן, הפעם מ-24 יארד. השעון המשיך לתקתק ולהלחיץ את האורחים, אך דווקא קנינגהאם היה זה שלא עמד בלחץ: הוא השמיט את הסנאפ מהסנטר כריסטי, והתאקל שיין דרונט השתלט על הכדור והעניק לאטלנטה הזדמנות להשוות. הקהל הביתי נדם, המום ומפוחד. המהלכים הגדולים של האורחים, יחד עם הצליעה הברורה של התקפת מינסוטה במחצית השניה, החזירו את האוהדים בסגול לכל כשלונות הפלייאוף של שני העשורים האחרונים. האם יעלה על הדעת כי קבוצה כה מוכשרת ודומיננטית לא תצליח לסגור עניין בבית? ועוד מול יריבה שנתנה משחק בינוני במקרה הטוב?

לא כל כך מהר, אמרה הגנת הווייקינגס. דרייב השוויון הפוטנציאלי של הפאלקונס נעצר כאשר נסיון מסירה של צ'נדלר בדאון רביעי נכשל, והכדור עבר לידי מינסוטה. לא נותר ספק: המשחק גמור. הוויקינגס יסחטו את השעון, ישיגו נקודות נוספות, ויבטיחו העפלה לסופרבול – אחרי המתנה של 22 שנה.

הכל נראה כמתנהל לפי התכנית, כאשר קנינגהאם הוביל דרייב עקבי ויעיל עד לקו 20 היארד של אטלנטה, סמוך מאד לאזהרת שתי הדקות. אנדרסון עלה למגרש בצעד בטוח: טווח 38 יארד היה עמוק בתוך הטריטוריה שלו כבועט. לאורך הקריירה שלו דייק בקרוב ל-90% מטווח זה, וכעת עמד לבעוט בתנאים האידיאליים של המטרודום: ללא משב רוח, גשם או קרח, ללא דבר שיפריע לביצוע מושלם. הוא לא החטיא בעיטה מטווח זה מאז אמצע העונה שעברה.

אבל היו בכל זאת שני מכשולים בדרכו של אנדרסון: 122 הבעיטות המוצלחות הרצופות, שישבו על רגלו הימנית כמשקולת סטטיסטית; והמרחק האפסי מהעפלה ראשונה לסופרבול, שרכב על גבו. המשקל המשותף של השניים הסיט את הכדור שמאלה, והוא חלף מרחק מה מצדו הלא נכון של העמוד. דממת מוות נפלה על המטרודום: הבעיטה ה-123 הוחטאה, ולגארי אנדרסון כבר לא היתה עונה מושלמת.

הווייקינגס עדיין הובילו בשבע נקודות ועדיין היו בעמדה נוחה להגיע לסופרבול, למרות ההחטאה המפתיעה. הם נזקקו רק לעצירה אחת בהגנה, כי לפאלקונס נותרו שתי דקות ושבע שניות להציל את המצב. אבל הקהל המקומי כבר לא עודד כבתחילת המשחק – ההחטאה הוציאה את האוויר מהבלון שנופח מאז ספטמבר. התקפת אטלנטה נהנתה מהשקט, והגיעה די בקלות לקו 16 היארד של מינסוטה.

צ'נדלר הריח דם וניסה מסירת ט"ד לסנטיאגו, אולם הליינבקר דוויין ראד סיכל את המסירה וכמעט חטף את הכדור. הנסיון הבא היה למת'יס האמין, והתופס הוותיק השתלט על הכדור באנד זון, והשווה ל-27-27 כשנותרו 49 שניות לסיום. כאן שוב גבר הצד ה"שוטנהיימרי" באופיו של דניס גרין, והוא הורה לקנינגהאם לכרוע פעמיים ולשלוח את המשחק להארכה, במקום לנסות להכריע את המשחק במסירת עומק למוס או קרטר.

מכאן ואילך התנהלו הדברים במסלול ידוע מראש: שתי הקבוצות שיחקו בהארכה כאילו אינן מעוניינות להגיע לסופרבול, והתקפותיהן חרקו ונתקעו. לאחר שלוש הרחקות, הצליח צ'נדלר – שכמיטב המסורת נפצע בקרסולו, אך המשיך לשחק – להביא את אנדרסן לטווח 38 יארד, בדיוק הטווח ממנו החטיא אנדרסון ברבע הרביעי!

הדני לא חשב על רצף בעיטות או על המעמד. הוא ניגש לכדור כבכל נסיון בעיטה במהלך העונה, ובשלווה מוחלטת שלח אותו אל בין העמודים – ואת אטלנטה לסופרבול הראשון בתולדותיה.

במהומה שבסיום המשחק נשלח פרשן רשת "פוקס", טרי בראדשו – ששיערו הארוך הפך לקרחת עם השנים – לראיין את אנדרסן. "המפציץ הבלונדי" ששיחק שתי עונות עם אנדרסון בפיטסבורג, פילס את דרכו לעבר הדני ואמר: "מורטן, אני יודע שהרבה אנשים בדנמרק צופים בך הערב. יש משהו שהיית רוצה לומר להם?"

ובפעם הראשונה מאז החלו שידורי פוטבול בטלוויזיה האמריקנית, נשמעו בהם מילים בשפה הדנית, כשמורטן אנדרסן הזמין את בני עמו לעודד את אטלנטה בסופרבול XXXIII.

*בפרק הבא: פוסט-טראומה א'