אגדות אנדרסן, פרק 11: קטעים מיומנו של פנסיונר שחוק

"כעת הפך החורף חסר הנחת לקיץ מזהיר תחת שמש יורק"
(וויליאם שייקספיר, "ריצ'רד השלישי", 1591)

15.6.1998

"יומני היקר, היום קרה משהו מוזר מאד. בדיוק נכנסתי למיטה עם כוסית ברנדי והתשבץ של הניו יורק טיימס, כשצלצל הטלפון ואשתי אמרה שדן ריבס מחפש אותי. לא ידעתי על מי היא מדברת וכעסתי מאד על השעה המאוחרת: מי מעז להתקשר לאנשים הביתה בשעה 7:45 בערב?! אשתי הזכירה לי שפעם, לפני שנים רבות, כשעוד שיחקתי פוטבול מקצועני, הייתי כמה עונות בדנבר והיה שם מאמן עם שם כזה.

'הלו? סטיב? אתה זוכר אותי? זה קואץ' ריבס'.

'בטח שאני זוכר' שיקרתי. 'מה שלומך קואץ'?'

'אתה יודע, תעוקת לב, בעיות פרוסטטה, כאבי ברכיים, גב תפוס, חוץ מזה הכל בסדר'.

'כן, גם אצלי.' טוב שהוא לא יודע גם על הקטרקט, החלפת הירך והארתריטיס באצבעות.

'תראה סטיב, יש לי בעיה. אני מאמן היום באטלנטה, יש לנו ק"ב פותח שעשוי מזכוכית וק"ב מחליף שעדיין בחיתולים. אני צריך מחליף אמין וסולידי, מישהו כמוך. מה דעתך להגיע למחנה האימונים?'

טוב שהוא לא יודע גם בקשר לחיתולים. 'אני בדרך קואץ'. תשמור לי על מספר 17!'

אחרי שהוא ניתק הודעתי לאשתי על החדשות המסעירות. 'את באה איתי' הצהרתי, 'אני צריך שתעזרי לי ללבוש את המגינים כל בוקר. ואל תשכחי לארוז את מערכת התותבות החלופית, למקרה שהרגילה תעוף לי מהפה בגלל תיקול עם הקסדה'.

אשתי עיקמה את האף. 'אתה זוכר בכלל מתי בפעם האחרונה החזקת פוטבול ביד?'

אישה מצחיקה. איך אפשר לשכוח?! זה היה בתקופתו של הנשיא הנחמד הזה, נו, שחקן הקולנוע... או אולי בתקופה של מגדל הבוטנים? כנראה שבאמת הזכרון שלי כבר לא מה שהיה".

(מתוך יומנו הסודי – הכתוב בעט נוצה – של סטיב דה ברג, לשעבר מחליפו של ג'ו מונטנה, לשעבר מחליפו של ג'ון אלוויי, לשעבר מחליפו של סטיב יאנג, לשעבר מחליפו של דן מרינו, שהגיע באופן אקסקלוסיבי ופיקטיבי לידי מערכת וואלה! פוטבול).

סקירת 32 העונות שקדמו לעונת 98' בחייה של קבוצת אטלנטה פאלקונס לא תגלה הרבה סיבות לחגיגה. קבוצת האקספנשן של עונת 66' מעולם לא הצליחה להמריא, בעוד העשורים, המאמנים והשחקנים הולכים ובאים. היא לא גיבשה לעצמה זהות מובחנת, לא טיפחה קהל פנאטי או אפילו יציב, לא הצליחה לגדל שום סופרסטאר אמיתי עד עונתה ה-24 (והסופרסטאר הראשון שגידלה עזב אותה במהירות המרבית האפשרית), לא עברה שתי עונות רצופות במאזן חיובי, ומעולם לא הופיעה בגמר החטיבה (שלא לדבר על סופרבול). היא לא היתה מעולם מעוררת רחמים כמו ניו אורלינס, שסבלה 19 עונות רצופות ללא מאזן חיובי; היא לא היתה איומה ונוראה עד כדי גיחוך ופארודיה עצמית כמו טמפה או אריזונה; אבל מנגד גם לא נהנתה מתקופת זוהר – ולו קצרה – כמו אותן שתי נמושות, שמצאו מקור לנוסטלגיה בחורף הארוך והקר מחוץ לפלייאוף. אטלנטה צפה לה במשך 32 שנה במעין תחום אפור ובלתי מוגדר, חלשה מכדי להתמודד ברצינות על תואר, חזקה מכדי להפוך לסמל של כשלון וחדלון. היא היתה חסרת אופי, לכאן או לכאן.

אולי הביטוי המוחשי ביותר לסתמיותה של הקבוצה הופיע בשנים הראשונות לקיומה. ב-17 בדצמבר 72' הגיעה קנזס סיטי לאצטדיון פולטון החדש למשחק האחרון של העונה הסדירה. שתי הקבוצות היו במאזן שווה (6:7) ושתיהן ידעו כבר שלא תהיינה בפלייאוף. עבור הצ'יפס היתה זו תחילתה של בצורת פלייאוף ארוכה, לאחר ארבע הופעות בשש העונות הקודמות; עבור אטלנטה היתה זו השגרה השוחקת: מאז הקמתה טרם זכתה לשחק בשלבי ההכרעה.

בהעדר אינטרס קבוצתי ממשי בתוצאת המשחק, הופנו העיניים באטלנטה אל הרץ החדש דייב המפטון, שעבר באותה עונה לפאלקונס לאחר שלוש עונות כמחזיר בעיטות בגרין ביי. המפטון הגיע למשחק עם 930 יארד על הקרקע, ונזקק ל-70 בלבד כדי להפוך לרץ האלף הראשון של הקבוצה. התקפת אטלנטה לא הצמיחה כוכבים (בלשון המעטה) בשש העונות הראשונות שלה; האם סוף סוף יגיע אחד משחקניה להישג סטטיסטי אישי של ממש? (לגולשים הצעירים נזכיר כי בתקופה בה היו רק 14 משחקים בעונה, היו רצי אלף יארד זן נדיר למדי).

המצב נראה מבטיח בתחילת הרבע הרביעי, כשהמפטון הגיע ל-69 יארד במשחק ו-999 בעונה כולה. נראה כי דבר לא יעצור אותו מהשגת היארד החסר וקביעת ציון דרך חדש בתולדות הקבוצה. כך חשב גם המאמן נורם ון-ברוקלין, שזיהה הזדמנות נדירה להעניק לקהל הביתי סיבה למסיבה. הוא הורה על מהלך ריצה נוסף, בו הושג היארד הנכסף – והמפטון הפך לרץ האלף הראשון בתולדות אטלנטה! המשחק הופסק, הקהל קם על רגליו והריע לגיבור החדש, והשופטים העניקו לו את הכדור למזכרת.

אלא שנותר כמעט עוד רבע משחק לסיום, ובכל זאת מדובר על אטלנטה. המפטון נותר על המגרש בעוד אטלנטה מנסה לבצע מהפך. באמצע הרבע מצא הק"ב בוב ברי את קן בורו לט"ד שהעלה אותה ליתרון 10:14. אבל במהלך הדרייב המוצלח היה מהלך אחד בו ניסה ברי להעביר את הכדור להמפטון לעוד ריצה, החליק על הקרח שכיסה את המגרש – ועד שהצליח להשלים את העברת הכדור, היה המפטון מוקף כבר בארבעה שחקני הגנה של הצ'יפס. המהלך נרשם כריצה לאבדן של 6 יארד – ותוך רגע הפכה עונת האלף ההסטורית לעונה של 994 יארד.

הצ'יפס הגיבו על הט"ד של אטלנטה בט"ד משלהם (מסירה של חבר היכל התהילה, הק"ב לן דוסון) והמארחים נאלצו למהר ולהסתמך על מסירות בנסיון (שנכשל) לחזור מהפיגור. כתוצאה מכך קיבל המפטון רק עוד נשיאה אחת עד הסיום, בה השיג יארד אחד בלבד. ועונת 72' תמה כשלזכותו 995 יארד.

כעבור שנה מצא עצמו המפטון כמעט באותה נקודה. הפעם היו אלה הסיינטס החלשים שהגיעו לאצטדיון פולטון למשחק סיום העונה ב-16 בדצמבר 73'. אטלנטה היתה במצב טוב יותר, עם מאזן 5:8 וסיכוי תיאורטי לפלייאוף. אבל הסיכוי היה תלוי בהפסד של וושינגטון לפילדלפיה החלשה, כך שהמאמן ון-ברוקלין לא האמין בו. בהיעדר סיכוי של ממש להישג קבוצתי, החליט ון-ברוקלין כי הפעם לא יניח להמפטון להחמיץ את ההזדמנות. הרץ, שנכנס למשחק עם 913 יארד, ישיג את קו האלף – יהיה מה שיהיה.

מתחילת המשחק לא הפסיק הק"ב בוב לי (יורשו של בוב ברי) להניח את הכדור הביצתי בידיו של המפטון. שוב ושוב הסתער הרץ על קו ההגנה של הסיינטס. שוב ושוב גירד עוד יארד ועוד שניים בזחילה בלתי נסבלת לעבר קו האלף. ברבע הרביעי, כשהמארחים ביתרון 10:14 (ממש כמו בשנה שעברה), ויתר ון-ברוקלין פעמיים על נסיונות קלים לשער שדה רק כדי לנסות ריצה בדאון רביעי ולתת להמפטון עוד הזדמנות. בשני המקרים נכשל המהלך, אך למזלם של הפלקונס לא היו הסיינטס מסוגלים לנצל זאת. בסיום ניצחה אטלנטה וסיימה את העונה במאזן 5:9; וושינגטון ניצחה את פילדלפיה והשאירה את אטלנטה מחוץ לפלייאוף לעוד שנה; והמפטון, עם כל העזרה של ון-ברוקלין וההקרבה של חבריו לקבוצה, סיים עם 997 יארד...

שני המשחקים האלה נותרו עד עתה כמייצגים הנאמנים ביותר של "רוח" הפאלקונס. המפטון ואטלנטה המתינו עוד שנתיים עד שהצליח הרץ סוף סוף להגיע לאלף יארד – וסיים עם 1,002 בעונת 75'. היתה זו עונתה העשירית של הקבוצה, וזה היה "הישגה" היחיד עד אז. המאמן ון-ברוקלין כבר היה אז בחוץ, לאחר שפוטר באמצע עונת 74'; והמפטון עצמו החזיק מעמד רק עוד עונה אחת, ופרש ב-76', מחמיץ כמובן את הופעת הפלייאוף ההיסטורית בעונת 78'.

עשרים שנה לאחר אותה הופעה, 25 שנה לאחר הפספוס הראשון של המפטון נגד הצ'יפס – מה היה על אטלנטה לעשות כדי לפרוץ את המחסום המנטלי שהגביל אותה מאז היווסדה? האם ניתן בכלל לשנות אופי של קבוצה בעונה אחת מסויימת? ואולי צדק ג'ון קונור כששלח לאימו שרה את המסר "אין גורל"?

"יומני היקר, היום פתחנו את העונה בשארלוט, צפון קרוליינה, נגד הפנת'רס. היה נחמד לשבת שוב על הספסל ולהריח מקרוב את הדשא, אחרי כל כך הרבה שנים מחוץ למגרש. אמנם היה לי קצת קשה לקום על הרגליים במחצית כדי לרדת לחדר ההלבשה, אבל הק"ב השלישי גרציאני – ילד נחמד – עזר לי להתרומם. הברכיים שלי כבר לא מה שהיו.

קשה לי גם להתרגל לאווירה בחדר ההלבשה. הצעירים של היום שומעים מוסיקה איומה שהם קוראים לה 'היפי הופה' או משהו דומה, רעש מזעזע. מזל שאני כבר לא שומע כל כך טוב ולכן אני ניצל מכאבי ראש קשים. בזמני שמענו פאט בון ופרנק סינטרה, אלה היו ימים... בכל זאת מצאתי מישהו שאפשר לדבר איתו על הימים הטובים, הבועט שלנו, בחור חביב מדנמרק, שצעיר ממני רק ב-6 שנים. בהפסקות במחנה האימונים ישבנו יחד עם הרגליים בגיגיות קרח ודיברנו על ראומטיזם.

במשחק עצמו הכל פעל כשורה. הפנת'רס פישלו בסנאפ של הפאנט וחטפו סייפטי, אחר כך המחזיר שלנו, "מאט" דווייט, תפס מסירה של 44 יארד, ובסוף החבר שלי מדנמרק סגר את הסיפור עם בעיטה מ-43 יארד. טוב להתחיל את העונה עם נצחון. חוץ מזה, צ'נדלר אמנם נראה די שביר, כמו שהקואץ' אמר, אבל לפחות הוא לא עושה סימנים שהוא עומד להתמוטט בזמן הקרוב, כך שאני יכול להמשיך לנוח על הספסל. זהו, אני חייב לרוץ, כבר רבע לשש ועוד מעט מתחילה המשמרת המוקדמת בחדר האוכל..."

(מתוך יומנו של סטיב דה ברג)

המהלך המפתיע של דן ריבס – החזרתו של הק"ב המחליף הנצחי סטיב דה ברג מחמש שנות פרישה אל ספסל הפאלקונס – לא היה השינוי היחיד שעשה המאמן הוותיק בסגל הקבוצה בנסיונו לבנות על החצי השני, המוצלח, של עונת 97'. הוא זיהה את בעיית המהלכים הגדולים בהתקפת אטלנטה והחתים את טוני מרטין, כוכב הצ'ארג'רס, שהספיק כבר לשחק בסופרבול בהפסד לניינרס. ריבס קיווה שמרטין ישלים היטב את מת'יס האמין והיציב ויגוון את בחירת המטרות של צ'נדלר.

ריבס הקיף את שני התופסים הבכירים שלו בשורה ארוכה של מטרות לטווחים קצרים: הטייט אנד הענק או ג'יי סנטיאגו, מחליפו בריאן קוזלובסקי, הלונג סנאפר טוד קינצ'ן – שתפקד גם כטייט אנד שלישי במערך ה"ג'מבו" – ושני פולבקס, בוב כריסטיאן וקן אוקסנדיין. מאחר שצ'נדלר לא היה ק"ב עם פוטנציאל של 4,000 יארד בעונה, לא היתה לריבס כוונה להפוך אותו למוקד ההתקפה: כל המטרות הגדולות הללו נועדו גם לחסימה לרץ הנמוך והחסון, ג'מאל אנדרסון, שריבס בנה עליו כסוס עבודה שיתיש את הגנת היריב.

בהגנה המשיכה הקבוצה להסתמך על שני הליינבקרים הוותיקים, המנהיג ג'סי טאגל ולצידו קורנליוס בנט, שכבר הספיק לשחק ארבע פעמים בסופרבול עם בפאלו. מהספסל תמך בהם הרוקי המבטיח, בחירת הסיבוב הראשון, קית' ברוקינג. הקו היה אפור, כשצ'אק סמית' בעמדת האנד השמאלי הוא השחקן היחיד שהתבלט. מנהיג הסקנדרי, הקורנרבק המצויין ריי ביוקנן, קיבל עזר כנגדו, כשהקבוצה החתימה את הסייפטי המנוסה יוג'ין רובינסון, לשעבר אלוף בשורות גרין ביי.

קשה לזהות, גם היום, מה היה בפאלקונס של 98' ששינה באופן כה מהותי את גורלם. האם היו אלה שחקני הרכש הוותיקים והמנוסים? השחקנים הצעירים שהבשילו לפתע? שיטת המשחק של ריבס שבעונתו השניה הצליח להנחיל אותה בשלמותה לקבוצה? תהא הסיבה אשר תהא, שום דבר באותה עונה לא נותר כפי שהיה ב-32 קודמותיה. הג'ורג'יה דום כמו עבר ליקום חלופי, ה"ביזארו וורלד" של סופרמן וסיינפלד, ובו היתה אטלנטה מתחרה של ממש על התואר.

לאחר ניצחון החוץ על קרוליינה שפתח את העונה ברגל ימין עלתה אטלנטה ל-0:2 על חשבון האיגלס החלשים, ולאחר שבוע המנוחה הפסידה כהרגלה בקנדלסטיק לאלופת הבית המכהנת 20:31. ג'רי רייס, הצורר הנצחי של אטלנטה והשחקן שהתעלל בה לאורך השנים יותר מאשר כל שחקן בכל יריבה בתולדות הליגה, חזר משתי פציעותיו כשהוא טרי ורעב לבשר בזים משובח, ושרף את הגנת האורחים ל-162 יארד עם שני ט"ד, אחד מהם של 66 יארד בסגנונו המוכר (תפיסה בטווח בינוני וריצה אינסופית לאנד זון). הפאלקונס כבר מזמן הפסיקו להתרגש מהשפלה נוספת מידיו של רייס, והמשיכו בשלהם עם רצף של שלושה נצחונות, כולל השלמת סוויפ על קרוליינה 23:51 (במשחק בו עלה סטיב דה ברג בן ה-44 למשטח בסוף הרבע הרביעי ומסר בפעם הראשונה מאז דצמבר 93') ועוד ניצחון בתוך בית המערב, בבית על הסיינטס, עליו נרחיב בהמשך.

אנדרסן פתח את העונה היטב והחטיא רק פעם אחת בששת המשחקים הראשונים, אך לא הכריע אף אחד מהם ברגלו השמאלית ואף טרם נדרש לבחון את יכולתו מטווח ארוך. במאזן 1:5 מצויין הרשו אוהדי אטלנטה לעצמם לחלום על שחזור עונת 95' המוצלחת; ספק אם מי מהם העלה בדעתו מה עמד לקרות בפועל.

ב-6 בספטמבר 96' התייצבה נבחרת דנמרק באצטדיון המרכזי של ליובליאנה לתחילת משימתה החדשה: לחזור לגביע העולם בפעם השניה בתולדותיה. יותר מעשור חלף מאז ההופעה המסעירה של "הדינמיט" במקסיקו 86': הנצחון היוקרתי על מערב גרמניה, ההצגה הגדולה מול אורוגוואי, ההשפלה בשמינית הגמר נגד "העיט" הספרדי האכזר. בסגל הנבחרת נותר רק שחקן אחד מאותה נבחרת, "מקל דינמיט" בודד: הכוכב מיכאל לאודרופ. ומהנבחרת האפורה שהדהימה את העולם ביורו 92' נותרו רק שניים: האח הצעיר בריאן לאודרופ והשוער פטר שמייכל.

הסגל החדש הודרך בידי המאמן החדש, השבדי בו יוהנסון. ההתאחדות הדנית קיוותה כי כשם שהיה זה מאמן זר – הגרמני ספ פיונטק – שהביא את הנבחרת למונדיאל בפעם הראשונה, כך יצליח "השכן" יוהנסון לעשות זאת בשנית. בקישור הדני כיכב כעת אלן נילסן, שחקן ברונדבי, לצדו של בריאן סטין נילסן, מגיבורי הריצה המדהימה של אודנסה בגביע אופ"א בעונה הקודמת. בהגנה הצטרף בלם פנרבחצ'ה, ייס הוג, לתומס הלבג מאודינזה.

ההגרלה האירונית של בית המוקדמות זימנה לדנים לא פחות משלוש יריבות המייצגות את חלקי יוגוסלביה לשעבר, אותה יוגוסלביה שהתפרקותה סיפקה להם את ההזדמנות לזכות באליפות אירופה. החזקה בהן היתה קרואטיה, שחיסלה את סיכויי הדנים להגן על התואר ביורו 96', ואיתה שובצו גם בוסניה וסלובניה החלשות בהרבה. הנבחרת החמישית בבית, יוון, לא היתה אף היא יריבה מאיימת, ונראה היה כי לדנמרק סיכוי מצויין להגיע לפחות למקום השני, המוביל למפגש פלייאוף על העליה למונדיאל בצרפת.

במשחק הראשון בחוץ מול סלובניה חסרת המסורת התקשו הדנים תחילה לפתח את משחקם, אולם ככל שחלפו הדקות הגבירו האחים לאודרופ את הלחץ, עד שההגנה הסלובנית נכנעה לשער של אלן נילסן. המגן המחליף, מיכאל שיונברג – עוד אחד מכוכבי אודנסה 96' – הבטיח את הנצחון דקה לסיום. מעודדת מהפתיחה המוצלחת שבה דנמרק לפארקן בקופנהגן, ולעיני 40 אלף צופים גברה על יוון 1:2. האורח תיאו זאגורקיס הבקיע שער עצמי כבר בדקה ה-25, היוונים הישוו מרגלי דוניס, ובריאן לאודרופ היה במקום כדי להכריע את המשחק בדקה ה-51.

החורף חלף והמשחקים התחדשו: דנמרק נסעה לזאגרב, לאצטדיון מקסימיר המפחיד, לקרב ראש בראש מול הקרואטים על השליטה בבית. המשחק בישר את שובו של יאן היינצה הוותיק, כעת שחקן לברקוזן, למדים האדומים-לבנים, ולעומתו נעדר מיכאל לאודרופ מהמשחק והוחלף בידי מיקל בק, חלוץ מידלסבורו. במדי קרואטיה שיחקו עדיין ארבעת ותיקי נבחרת יוגוסלביה שהתעמתו עם דנמרק במוקדמות יורו 92': הקשרים ההתקפיים רוברט פרוסינצ'קי וזבונומיר בובאן, המגן השמאלי רוברט יארני והחלוץ המרכזי דאבור שוקר. היה זה שוקר שהעלה את המארחים ליתרון לשמחתם של 33 אלף האוהדים הקנאים, ובתוכם הנשיא הלאומני ויו"ר קבוצת קרואטיה זאגרב, פראניו טודג'מן. אבל פעם נוספת הגיע בריאן לאודרופ לדקות הקלאץ' והשווה ל-1:1. התוצאה השאירה את דנמרק במקום הראשון בבית, עם יתרון שתי נקודות על הקרואטים המאוכזבים.

ארבעה ימים בלבד לאחר התיקו בזאגרב קיבלה דנמרק עוד מתנה, כאשר סלובניה החלשה הצליחה לחלץ 3:3 מדהים באצטדיון מקסימיר. בסוף אפריל ניצלו הדנים את ההזדמנות ושחטו את אותה סלובניה 0:4 בפארקן, במשחק שהזכיר את הימים היפים של "הדינמיט". אלן נילסן התבלט עם צמד, בריאן לאודרופ – שהשתלט סופית על הנבחרת – הוסיף אחד משלו, והחלוץ החדש פר פדרסן – גם הוא משחקני אודנסה 96' – השלים את הרביעיה.

האביב המוצלח של הרוליגנים המשיך עם ניצחון 0:2 על בוסניה בפארקן. החלוץ ממוצא הונגרי, מיקלוש מולנר מלינגבי, הבקיע שער ראשון בנבחרת, ובלם ווסטהאם מארק ריפר הוסיף שער אחרי בעיטה חופשית. מולנר ופדרסן לא היו החלוצים החדשים היחידים בסגל דנמרק: הצעירים יון דאל טומסון (הירנביין) ואבה סאנד (ברונדבי) הצטרפו למאבק על המקום בחוד, בנסיון לרשת את תפקידם של אלקייאר-לרסן ופולסן.

המוקש הראשון בדרך למונדיאל הגיע ב-20 באוגוסט 97', בין חורבות סרייבו בירת בוסניה. העיר ההרוסה נשאה את צלקות ארבע שנות מלחמת האזרחים שזה עתה הסתיימה, וגם אצטדיון קוסובו לא יצא ללא פגע מההפגזות הבלתי פוסקות של הסרבים. 23 אלף צופים ישבו ביציעים ההרוסים למחצה ועודדו את כוכבי הנבחרת, אלביר בוליץ' ומחמד "מהו" קודרו, לימים חלוץ מכבי ת"א. בוליץ' חגג על חשבון הוג וריפר לאורך המשחק כולו, והבקיע צמד לרשתו של שמייכל. תוצאת הסיום – 0:3 למארחים – בישרה טובות לקרואטים, שניצחו את אותה בוסניה 2:3 והגיעו לפארקן ב-10 בספטמבר עם אופציה ברורה: ניצחון על דנמרק – והמקום הראשון כמעט מובטח.

הקרב המכריע סימן את שובם של האחים לאודרופ לשתף פעולה במדי הנבחרת, לראשונה מאז המשחק הביתי מול יוון, לפני קרוב לשנה. זה היה העיתוי המושלם. הצמד שיתף פעולה כמימים ימימה בקישור ההתקפי, עם מולנר בחוד ונילסן תומך מאחור. תוך 40 דקות כבר היתה התוצאה 0:3 למארחת, כששלישיית ההתקפה הדנית מתחלקת שווה בשווה בשערים. שוקר כרגיל הצליח להכניע את שמייכל לפני השריקה למחצית, אך היה זה שער כבוד בלבד. הרוליגנים צהלו ביציעי הפארקן: דבר לא עמד עוד בדרכה של דנמרק בחזרה למונדיאל, 12 שנה לאחר ההשתתפות הראשונה בטורניר.

הנבחרת של יוהנסון עוד נסעה לאתונה למשחק לפרוטוקול באצטדיון לואיס (לימים האצטדיון האולימפי של 04') וסיימה ב-0:0 עם יוון, מה שסייע לקרואטים: הם ניצחו בליובליאנה במשחק האחרון ועלו לפלייאוף על חשבון היוונים. בפלייאוף העיפו הקרואטים את אוקראינה, וכך אירע ששתי הנבחרות הבכירות בבית עלו למונדיאל בסופו של דבר.

באביב 98' מצאו עצמן הן נבחרת דנמרק והן נבחרת דרום אפריקה בדרך לצרפת, בעוד שני נציגי המדינות בליגת הפוטבול המקצוענית, מעבר לאוקיינוס, המשיכו במסלול ההתנגשות הבלתי נמנעת.

"יומני היקר, היום קרה משהו יוצא דופן, שכבר שכחתי מתי קרה בפעם האחרונה. בתחילת המחצית השניה בבית נגד הסיינטס, צ'נדלר הוכיח שריבס צדק לגביו ונאלץ לצאת מהמשחק בגלל פציעה. לבשתי את הקסדה, השארתי את ההליכון ליד הספסל, והתאקל שלנו וויטפילד תמך בי עד להאדל. קשה לקום מהכריעה בהאדל. טוב שוויטפילד נתן לי יד. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה סביבי, וויין מרטין הפיל אותי באנד זון שלנו וחטפנו סייפטי. אין כבוד לזקנים בניו אורלינס...

בתחילת הרבע הרביעי הצלחתי להגיע לרד-זון של הסיינטס ולמרות שהתקשיתי לנשום, הרגשתי די בטוח בעצמי. אז הגיעה ההוראה מהקווים: לא ללכת על בטוח אלא לנסות ט"ד שישבור סופית את היריבה. מסרתי בפינת האנד זון לבוב כריסטיאן משמונה יארד, והילד תפס את זה. לא האמנתי למראה עיניי. בפעם האחרונה שמסרתי לט"ד, עוד שיחקנו בקסדות עור ובלי מסיכות, אם אני זוכר נכון.

ניצחנו במשחק 23:31 אחרי שרובינסון החזיר חטיפה לט"ד, וקואץ' ריבס היה מאד מרוצה ממני. הוא אמר שאם צ'נדלר לא יוכל להתלבש למשחק נגד הג'טס, אני אפתח בהרכב. אני חייב להתכונן ברצינות: אשתי כבר מכינה לי שקיות קרח נוספות לברכיים, וקטטר נייד שיחזיק מחצית שלמה".

(מתוך יומנו של סטיב דה ברג)

הופעתו הראשונה של סטיב דה ברג בהרכב מאז 13 בדצמבר 93' לא היתה הצלחה מסחררת. הק"ב המזדקן התקשה להתמודד עם קצב המשחק במדולנדס ושיחק לידיהם של שחקני הג'טס, תרתי משמע. לאחר שלא הצליח להגיע אפילו ל-50% דיוק ונחטף על ידי הקורנרבק ארון גלן, הבין ריבס כי דה ברג אינו בנוי בשלב זה להרכב, והוריד אותו לספסל כשגרציאני הצעיר מתייצב מאחורי הסנטר. אלא שגרציאני לא היה גם הוא אופציה אידיאלית, ולא הצליח להפיק דבר מהתקפת הפאלקונס. שתי מסירות ט"ד של ויני טסטוורדי ברבע השלישי חרצו סופית את גורל המשחק, והשער הראשון העונה של אנדרסן מ-50 יארד ומעלה לא הועיל.

ממש כשם שאירע לאחר ההפסד בקנדלסטיק, הוכיחה אטלנטה כי השנה קורצה מחומר אחר בהשוואה לעונות קודמות. היא לא נשברה ולא ירדה למחתרת: מאותו רגע החל רצף נצחונות חסר תקדים בתולדות הקבוצה, שהחל בבית מול הראמס, שוב עם צ'נדלר בעמדת הק"ב. אנדרסן הבקיע במשחק שלושה שערים מארבעה נסיונות, אולם כל העיניים נישאו אל ג'מאל אנדרסון, שצבר יותר מ-200 יארד בהתקפה ושלושה ט"ד. הפאלקונס נסעו לפוקסבורו ושחטו את הפטריוטס 10:41, כשצ'נדלר מצא פעמיים את סנטיאגו הגבוה באנד-זון, צ'אק סמית' החזיר השמטה 71 יארד לט"ד, אנדרסן הבקיע שני שערים, אך מעל כולם ניצב שוב אנדרסון, שצבר יותר מ-100 יארד ושני ט"ד על הקרקע.

בשלב זה היה על הפלקונס להתייצב מול השד המפחיד ביותר שלהם, ג'רי רייס. התופס המעולה הגיע שוב לג'ורג'יה דום, המקום האהוב עליו ביותר בליגה, ותפס 10 כדורים ל-169 יארד ועוד ט"ד ארוך טווח (65 יארד). אלא שהפעם לא היה די בכך, ועוד משחק של 100 יארד ושני ט"ד מתוצרת ג'מאל אנדרסון קבר את הניינרס והעלה את אטלנטה למקום הראשון הבלעדי בבית המערב. הפעם היה זה תורו של טאגל להשיג ט"ד בהגנה; צ'נדלר מסר פצצה למת'יס ברבע האחרון ומנע אפשרות של קאמבק.

שיקגו היתה הקרבן הבא שאתרע מזלו להגיע לג'ורג'יה דום. אנדרסן פתח את המשחק עם עוד שער מ-50 יארד וחתם אותו עם בעיטה מ-44 יארד. במחצית השניה השלים צ'נדלר את המלאכה עם שתי מסירות ט"ד, המכריעה מביניהן – לטוד קינצ'ן ברד-זון. הניצחון 13:20 היה הרביעי של הקבוצה בחודש נובמבר, ונותר לה עוד משחק אחד בחודש זה – בסנט לואיס. צ'נדלר שוב היה פצוע, כרגיל אצל הק"ב שמעולם לא השלים 16 משחקים בעונה. גרציאני פתח בהרכב, התקשה מאד ונחטף פעם אחת. אנדרסן החזיק את אטלנטה בתמונה עם שני שערים, ובמחצית השניה עלה דה ברג בן ה-44 ומצא את מת'יס לט"ד המכריע. אטלנטה נכנסה לישורת האחרונה של העונה במאזן 2:10 מדהים, וידה עוד היתה נטויה.

בשלב זה של העונה החטיא אנדרסן רק שלוש בעיטות, והיה מושלם מטווח 50+. הוא היה בדרכו לעוד עונת 100 נקודות, אך הנתונים האישיים עניינו אותו פחות מהאווירה המוזרה שהחלה להשתלט על הג'ורג'יה דום: אווירה של ניצחון, כמוה לא הכירו הפאלקונס מימיהם. אולי בפעם הראשונה מאז הגיע לליגה זכה אנדרסן לשחק בקבוצה עם סיכוי לאליפות, ולשם הגשמת הסיכוי החמקמק הזה היה מוכן גם להקריב את הישגיו האישיים – כי ב-16 עונותיו הקודמות היו לו די והותר מאלה.

בשנת 1845, שנה לאחר הוצאתו לאור של הסיפור "הברווזון המכוער", פרסם הנס כריסטיאן אנדרסן – כעת כבר סופר הילדים המצליח והמוערך ביותר בסקנדינביה – את סיפורו הארוך והמורכב ביותר, "מלכת השלג". זוהי יצירה דתית באופיה, העוסקת במאבק בין טוב ורע בנפש האדם, ומעמידה את עיקרי הנצרות מול האלמנטים הפגאניים – שעדיין היו קיימים בתודעה הדנית, דרך המיתולוגיה הנורדית (אל הרעם תור, שהפך בתקופתנו לדמות קומיקס פופולרית ולגיבור קולנועי, הוא אחד הנציגים הבולטים של המיתוס).

הכוח המניע של העלילה הוא השטן, בדמותו של טרול – יצור אגדי אופייני לאגדות הסקנדינביות. הטרול הרשע יוצר ראי מעוות המטשטש את התכונות הטובות של האדם והעולם ומדגיש רק את השליליות. במסגרת "הדרכה" של תלמידי השטן, מסתובב הראי בעולם ויוצר פחד, זעם ושנאה. אולם הטרול הופך שאפתן מדי ומחליט להעלות את הראי לשמיים – כדי לעוות את גן העדן עצמו ואת האל והמלאכים השוכנים בו. בעת העליה לשמיים נשמט הראי מאחיזתם של הטרול ותלמידיו, נופל לארץ ומתרסק למיליוני רסיסים, המתפזרים ברחבי העולם, משתכנים בליבותיהם ועיניהם של בני אדם, והופכים אותם ליצורים חסרי רגש וחסרי יכולת לראות את הטוב והיפה שסביבם.

אחד הרסיסים חודר גם לעיניו וליבו של קאי, ילד קטן המתגורר בעליית גג בעיר גדולה. לקאי חברת נפש בשם גרדה המתגוררת בעליית הגג של הבניין הסמוך, והשניים מבקרים זה את זו בקפיצה ממרזב למרזב. בתוך המרזבים מוצבות אדניות ובהם גדלים פרחים וירקות, כך שהילדים משחקים בגן פורח גבוה מעל הרחוב. אולם לאחר שקאי נפגע משבר הראי של הטרול הוא מאבד כל עניין במשחקים, הורס את גינת המרזב, ומנתק קשר עם גרדה. כל תשומת ליבו מופנית כעת לפתיתי השלג, אותם הוא בוחן בזכוכית מגדלת, ורק בהם הוא מוצא יופי. הוא שומע על מלכת פתיתי השלג ושואף למצוא אותה – ואז מגלה את מזחלתה המפוארת בכיכר השוק העירוני. קאי רותם את מזחלתו הקטנה למזחלת המלכה, וכשהם יוצאים מהעיר מנשקת אותו המלכה פעמיים – פעם אחת גורמת לו להתחסן מהקור, ופעם שניה כדי שישכח את גרדה ולמעשה כל מה שהיה בחייו לפני שפגש את המלכה. היא לוקחת אותו לארמון הקרח שלה על האי ספיצברגן (באוקיינוס הארקטי), ושם הוא חי מבודד מהעולם, אותו שכח. במידה מסויימת מצבו של קאי לא השתנה – הוא התנתק מעולמו עוד לפני שפגש את המלכה.

גרדה מאמינה שקאי עדיין חי ויוצאת למסע ארוך בחיפוש אחריו. תחילה היא פונה לעזרתה של קוסמת, הלוכדת אותה בגן הקיץ הנצחי, ומנסה להחיל עליה קסם שכחה דומה לזה של מלכת השלג. הקוסמת יודעת שגרדה תזכור את קאי אם תראה שיח ורדים, כי השניים נהגו לשחק סביב שיח הוורדים שגדל במרזב, ולכן קוברת את כל שיחי הוורדים שלה באדמה. אבל גרדה בוכה, ודמעותיה מצמיחות מחדש את אחד השיחים, שמזכיר לה את קאי וגם מודיע לה שהוא עדיין חי, כפי שסברה.

גרדה בורחת מגן הקוסמת ופונה לעזרת הנסיכה בארמון המלוכה. הנסיכה מספקת לה בגדים חמים למסע וכרכרה, אך הכרכרה המפוארת מושכת את תשומת ליבם של שודדי דרכים, שחוטפים את גרדה ומביאים אותה לביתם. שם היא פוגשת יונים המספרות לה שמלכת השלג היא שלקחה את קאי והשניים נסעו בכיוון לאפלנד – ואייל הצפון החי בחצר מציע לה את עזרתו במסע ללאפלנד, מולדתו, אם תשחרר אותו. העסקה נחתמת והשניים ממהרים ללאפלנד, שם מבקש אייל הצפון את עזרתה של אישה חכמה, וזו מסבירה לו כי הכח החבוי בליבה של גרדה חזק מכל כח כשפים. (בכך יש דמיון לרעיון המרכזי של הסרט "לשבור את הגלים", בו בכח האהבה וההקרבה מצליחה טס לרפא את בעלה משיתוק שהרופאים התייאשו מלרפא.)

גרדה והאייל מגיעים לארמון מלכת השלג, הנשמר ביד פתיתי שלג, עליהם היא מתגברת באמצעות תפילה ("אבינו שבשמיים"). בתוך הארמון היא מגלה את קאי על אגם קפוא, שעליו נח גם כס המלכה. הוא מנסה להרכיב פאזל מפיסות קרח במטרה לאיית את המילה "נצח", ואם יצליח מבטיחה המלכה כי תשחרר אותו ואף תיתן לו בונוס: מחליקיים. גרדה רצה אל קאי, בוכה ודמעותיה ממיסות את ליבו הקפוא, משחררות את שבב הראי הכלוא בו. קאי עצמו מתחיל לבכות ודמעותיו משחררות את שבב הראי הכלוא בעינו. גרדה מנשקת את קאי – נשיקות-נגד לנשיקות המלכה – והשניים יוצאים בריקוד סוחף שגורם לפיסות הקרח להתרומם באוויר ואז ליפול לפי הסדר, כך שהן מאייתות את המילה "נצח" ומשיגות את חירותו של קאי. שני הילדים חוזרים לביתם ומגלים שהקיץ הגיע והם עצמם התבגרו והפכו לזוג אוהבים. הסיפור מסתיים בהקראת קטע מהברית החדשה בו מודיע ישו למאמיניו כי הדרך היחידה לזכות במלכות שמיים היא להפוך לילדים.

רוב האלמנטים החוזרים באגדות אנדרסן מגיעים לשיאם בסיפור זה, אך מעל הכל עומדת אמונתו כי הדרך לאושר עוברת דרך המקומות האפלים, הקרים והנידחים ביותר בנשמת האדם. "מלכת השלג" הפכה ליצירתו המעובדת והמצוטטת ביותר של אנדרסן, ואפילו חברת דיסני, שנמנעה עשרות שנים מעיבוד הסיפור לסרט אנימציה, "נכנעה" לאחרונה ועומדת להפיץ סרט תלת ממדי לפי האגדה בסתיו 13'.

"יומני היקר, היום הגיעו הקולטס לג'ורג'יה דום ולא תאמין, הק"ב שלהם יותר צעיר מהבן שלי. בחיי שזה היה מוזר. הילד הזה הוא הבן של ארצ'י מאנינג, שפעם, כשהייתי ק"ב צעיר בליגה, שיחקתי נגדו פעמיים בשנה. אני כבר לא ממש זוכר איפה הייתי אז ומה היו התוצאות, אבל את השם ארצ'י אני עוד זוכר. טוב שלא הכל ברח כבר מהראש.

בכל מקרה, הבן של ארצ'י נראה לא רע, ולשם שינוי צ'נדלר לא נפצע, כך שיכולתי לצפות בו בשקט מהספסל בלי לחשוב יותר מדי. הילד מסר לשני ט"ד כבר ברבע הראשון ואחר כך הרץ שלהם, מרשל משהו, השיג ט"ד שלישי. למזלנו צ'נדלר הצליח לארגן קאמבק במחצית השניה וסגר עניין עם מסירה למת'יס ברד-זון. ברבע הרביעי הרגשתי לחצים בחזה והייתי בטוח שיפנו אותי משם על אלונקה... אבל קואץ' ריבס נתן לי את הכדורים שלו נגד לחץ דם, וויטפילד הביא לי כדורים נגד צרבת, הסנטר טובק נתן לי ואליום והרופא של הקבוצה חיבר אותי לחמצן, כך שהכל עבר בשלום. אני באמת כבר יותר מדי זקן בשביל החרא הזה...

העיקר שניצחנו, ועכשיו כבר אף אחד לא ייקח מאיתנו את אליפות הבית. מי היה מאמין שבגילי אגיע לפלייאוף? אולי צ'נדלר שוב ייפצע קשה מפתיחת דלת באמבטיה או מהרמת כוס קפה, ואני אפילו אזכה למסור כמה כדורים בינואר, מה שלא עשיתי כבר שבע שנים. יש חיים גם אחרי הפנסיה, ומסתבר שיש גם עוד פנסיה אחרי הפנסיה".

(מתוך יומנו של סטיב דה ברג)

הניצחון הדרמטי של הפאלקונס על אינדיאנפוליס והק"ב הרוקי שלה הבטיח להם למעשה את אליפות בית המערב לראשונה מאז 1980. במשחק הבא השוותה אטלנטה את שיא הנצחונות שלה, אף הוא מ-1980, כשגברה בסופרדום על הסיינטס 17:27. אנדרסן הבקיע שני שערים, וכוכב המשחק היה מת'יס, שבדרך לא אופיינית השיג שני ט"ד במסירות ארוכות מאד, כל אחת מעל 60 יארד. גם צ'נדלר עבר משחק לא אופייני עם יותר מ-300 יארד, והמאזן 2:12 עורר בקבוצה תקוות ליתרון ביתיות בפלייאוף, אם רק תמעד מינסוטה ותפסיד עוד משחק אחד בגארבג' טיים.

מתוך הלך מחשבה זה המשיכו הפאלקונס לשחק חזק ולהילחם על כל נצחון, מה שהתברר כהכרחי במשחק החוץ בדטרויט. ג'סי טאגל אמנם הצליח לרסן מעט את הסופרסטאר בארי סנדרס, אך הק"ב המחליף פרנק רייך בנה עבור המארחים יתרון 10:17 ברבע השלישי. צ'נדלר שוב הנהיג קאמבק ברבע הרביעי, עם מסירה למת'יס, ואז הכריע ג'מאל אנדרסון את המשחק עם ריצה ליארד אחד. אנדרסון היה השחקן המצטיין במשחק עם עוד הצגה גדולה על הקרקע (147 יארד) וגם ט"ד בתפיסה.

אחרי צליחת המבחן הקשה בעיר המכוניות לא התקשתה אטלנטה לסגור עניין בבית במחזור הסיום. דן מרינו וחבריו הגיעו לג'ורג'יה דום כשמקומם בפלייאוף כבר מובטח, והקרב הוכרע כבר במחצית הראשונה, כשהפלקונס עלו ליתרון 6:24 אחרי שני ט"ד מהירים של סנטיאגו. אנדרסן חתם את המחצית עם השער האחרון שלו בעונה הסדירה, ולאחר ההפסקה עלה דה ברג הקשיש במקומו של צ'נדלר ומסר ט"ד לטוני מרטין. עוד ריצה דורסנית של אנדרסון לאורך 36 יארד סתמה את הגולל על סיכויי מיאמי לחזור למשחק, ואטלנטה סיימה את העונה במאזן תקדימי של 2:14, אליפות בית המערב, ושבוע חופש בפלייאוף.

כוכב ההתקפה של אטלנטה היה ללא עוררין אנדרסון, שצבר יותרמ-1,800 יארד על הקרקע – שיא קבוצתי כמובן. מת'יס ומרטין עברו את קו האלף באוויר, וצ'נדלר נבחר לפרובול עם יותר מ-3,000 יארד ורייטינג 101. אבל גם לאנדרסן היתה עונה מוצלחת, אף שלא לקח חלק של ממש ברגעי הכרעת המשחקים. הוא הבקיע 23 שערים ב-82% דיוק והשיג 120 נקודות – עונה 12 שלו מעל 100, כמובן שיא ליגה (סגנו, גארי אנדרסון, השלים זה עתה עונה 11 מעל 100 נקודות).

אולי מעל לכל עמדה העובדה הפשוטה, שהוא היה במרחק משחק אחד בג'ורג'יה דום מהופעה ראשונה שלו בגמר החטיבה. הווייקינגס "אכזבו" ולא הפסידו משחק נוסף, ולכן ידע כי הגמר ייערך ככל הנראה במטרודום; אבל אחרי 17 עונות בליגה, היה אנדרסן מוכן לנסוע אפילו לאי ספיצברגן כדי להלחם על הכרטיס לנשף הגדול. כמו גרדה, ידע שהגאולה ממתינה לו רק מעברו השני של ארמון השלג והקרח, אי שם בצפון הרחוק, בערבות מינסוטה.

"יומני היקר, היום סיימנו את העונה הסדירה עם נצחון על מיאמי. שמחתי לראות את דן "הגבר" שוב אחרי כל השנים, הוא נראה קצת זקן יותר, קצת עייף יותר, אבל לידי הוא נראה עדיין כמו ילד. דיברנו קצת על חג המולד והוא שאל אם הנכדים שלי הגיעו לביקור. נחמד מצדו.

במחצית הראשונה שחטנו את הדולפינס וקואץ' ריבס אמר לי להחליף את צ'נדלר כדי שחס וחלילה לא יספיק להפצע לפני הפלייאוף. לפני שהבנתי מה קורה ראיתי את מרטין רץ בלי כיסוי ומסרתי לו בכל הכח. זה היה הט"ד השלישי שלי העונה, והחבר'ה שמחו בשבילי, אבל אני שילמתי על זה מחיר: מסירה חזקה כזו הורסת לי את הכתף. לעזאזל, איזה כאב נוראי! התמלאתי במשככי כאבים וארזתי את הכתף בקרח. מזל שיש לנו שבוע מנוחה לפני הפלייאוף, יש סיכוי שאחלים עד אז.

שחקני הקו הציעו לי לצאת איתם לשתות לכבוד אליפות הבית שלנו, והאמת שהקואץ' נתן לנו ערב חופשי, אבל בגילי ההנג-אובר נמשך שבועיים, ויש לנו כאמור רק שבוע אחד לנוח. אמרתי לוויטפילד שישתה במקומי – אצלו בבטן יש מקום לארגז וויסקי שלם. במקום זה חזרתי לדירה, אשתי הכינה לי שוקו חם עם טיפה קוניאק ושמה קלטת וידאו של "המיטב של ג'וני קרסון".

לפני השינה זכרתי עוד להתפלל לאלוהים שהניינרס ינצחו את גרין ביי בוויילד-קארד. בן אדם בגילי לא אמור להתמודד עם מפלצת כמו רג'י ווייט, הלב שלי לא יעמוד בזה. סופרבול – הנה אני בא!"

(מתוך יומנו של סטיב דה ברג)

*בפרק הבא – הקלאץ' והברקס