גל מקל: "שחקנים בארץ חושבים שהדברים יבואו בקלות"

כאשר גל מקל מסתכל אחורה ובוחן את ההיסטוריה הקצרה שלו – אך רוויית הנדודים, הקשיים, ההישגים והתהפוכות – הוא מוצא רק אירוע אחד, רגע אחד, שבו בחר לנטוש ולא להתמודד: בתחילת דצמבר 2009, כאשר עזב את מכבי תל אביב ועבר תוך כדי העונה להפועל גליל\גלבוע.

"אולי זו הפעם היחידה בחיים שאני יכול להגיד שלא נשארתי ונלחמתי כדי להתגבר על הקושי", אומר מקל. "בתוך-תוכי לפעמים אני חושב על זה ואומר שאולי, אם הייתי נשאר, הייתי כמו תמיד מתגבר על הקושי ומסיים את זה טוב, אבל באותה נקודת זמן הרגשתי שאני נלחם מול קיר ושאני צריך לעזוב. כשהבנתי שלא בונים עליי במכבי, גליל של עודד (קטש) וליאור (ליובין) הייתה ה-מקום. זה היה הטיימינג המדויק לעזוב את מכבי, ובדיעבד זו הייתה החלטה מצוינת".

זו הייתה החלטה מצוינת כי אותו מקל ניצח את מכבי, רק כמה חודשים לאחר מכן, בגמר הפיינל פור 2009/10 של הליגה הישראלית, כשבדקות ההכרעה הוא עומד מספר פעמים על הקו ובקור-רוח של שחקן וותיק בהרבה לא מאפשר לקבוצתו-לשעבר להתקרב.

"הזכייה באליפות הייתה חשובה לי מאוד", אומר מקל, אבל התפרצות הרגשות שלו בסיום, הוא מודה, נבעה גם מסגירת המעגל שבעצם הניצחון על המועדון שלא נתן לו צ'אנס, זה ששיחק בקבוצת הנוער שלו במשך שנתיים ושהכיר אותו היטב.

"כמובן שהיה שם משהו פיקנטי, ביחסים ביני לבין מכבי, כי שם התחלתי את העונה. לעזוב את מכבי כדי לקחת מהם אליפות? אם מישהו היה אומר לי שזה מה שיקרה ברגע שעזבתי, הייתי אומר שהוא משוגע. התחושה אחרי אותו גמר הייתה עילאית".

-היום אתה רואה את יוגב אוחיון פורץ ומוביל את מכבי. אתה נחשב לשחקן מוכשר וטוב לא פחות ממנו. למרות אותו ניצחון, אותה אליפות, זה לא צובט את הלב? אתה לא מרגיש שזה יכולת להיות אתה שם, בסדרה מול פנאתינייקוס?

"אני חושב שמגיע ליוגב. הוא בחור אחלה ושחקן מצוין. מה שקרה לו במכבי מראה שהכל קשור בלהיות בסיטואציה הנכונה בזמן הנכון. לי הסיטואציה כנראה לא הייתה נכונה. אבל היתד שיוגב תקע במכבי השנה זה הישג יפה מאוד. לגבי מכבי, שיחקתי שם בנוער, ובסך הכל קיבלתי מהם הרבה. גם מאותה סיטואציה שהייתה לי בקבוצה הבוגרת של מכבי מאוד גדלתי והתקדמתי. אין לי מילה רעה להגיד עליהם. אלה אנשים שעושים הכל בשביל הקבוצה שלהם, וזהו. עדיין יש לי שם המון חברים".

אנחנו נפגשים באחת הפיאצות הקטנות במרכז טרוויזו, שם העביר מקל עונה מלאת תהפוכות כרכזה של בנטון המקומית. רק עשרים דקות מוונציה מרוחקת הפנינה האיטלקית הזו, עיר קטנה וחמימה בת 80,000 תושבים, שמאוחדת כולה סביב קבוצת הכדורסל והכדורעף המקומית – מהמפוארות והחזקות באירופה, שאגב נמצאת גם היא בשליטת תאגיד בנטון – סיסלי.

אף שזו לא הייתה עונה שתיכנס ברמה האישית עבור מקל, או מבחינה קבוצתית עבור בנטון, לפנתיאון. מקל נאלץ בתחילה להתמודד עם קשיי הסתגלות למדינה חדשה, זרה, בעלת מנטאליות ומנהגים מיוחדים; לאחר שמצא את מקומו סבל מפציעה בכף רגלו, שהשביתה אותו למשך שלושה חודשים; בהמשך שב ל"קבוצה חדשה", לדבריו, לאחר ששלושה מהזרים שפתחו עם בנטון את העונה עברו בתום השביתה ל-NBA והוחלפו בשלושה אחרים, ביניהם שחקנה לשעבר של מכבי מרכוס גורי (היום כבר בן 34), ו"מקבוצה צעירה ומוכשרת, שאני בגילי, 24, הייתי בה אחד המבוגרים, הפכנו ל'זקני צפת', ואני הייתי לאחד הצעירים"; ואת כל אותה התקופה העביר תחת שרביטו של "מאמן מאוד קשוח", לדבריו, בדמותו של סאשה דג'ורדג'ביץ', שחקן העבר האגדי.

ובנטון, מתוכניות הכדורסל הנחשבות באירופה, שוב לא הצליחה להעפיל לפלייאוף הליגה האיטלקית, שכן סיימה את העונה הסדירה במקום ה-11; וביורוקאפ לא הצליחה להגיע לרבע-הגמר, לאחר שנפלה בבית משולש בשלב הטופ-16 ("זה היה לגמרי חוסר-מזל. את הקבוצה שעלתה מהמקום הראשון בבית שלנו, לוקומוטיב קובאן, ניצחנו פעמיים").

בשנים האחרונות סובלת בנטון מקשיים כלכליים גדולים. זה לא ניכר ממבט ראשון על קומפלקס האימונים המטופח שלה, ה"לה גיראדה": זהו מתחם שכולל חמישה מגרשי כדורסל קטנים, חדרי כושר וחדרי הלבשה, משרדים לצוות המקצועי והניהולי, למחלקת השיווק, מבני מגורים – לבנטון טרוויזו וסיסלי קבוצות נוער מעולות, ושחקני הנוער של שתי הקבוצות חיים כאן מגיל 14 בתנאי פנימייה – מרכז פנאי שכולל מסעדות וחנויות עם מוצרי הקבוצה, וכולו מוקף בדונמים של שטחים ירוקים מכוסחים למשעי, בהם מגרשי כדורגל, רוגבי ואזור עם מתקנים לילדים.

ובתוך מתחם הספורט עצמו, על הקירות הלבנים, מאות תמונות ממוסגרות מחייו של המועדון: החל מתמונות מחזור של קבוצות הנוער בכדורסל ובכדורעף בשנות ה-80', ועד לתמונות שהנציחו לעד את ימי התהילה של המועדון, תחת אטורה מסינה האגדי.

מבחינה מסוימת, סמלית, כן הייתה זו שנה היסטורית בחייה של הקבוצה, ולמקל הייתה הזכות לקחת בה חלק: זו הייתה העונה האחרונה של בנטון טרוויזו במתכונתה הנוכחית. תאגיד בנטון, הפטרון הוותיק של המועדון, החליט באופן סופי כי הוא לא מסוגל עוד לשמש כספונסר הראשי, ולכן החל מהעונה הבאה תשנה הקבוצה את שמה. לא שהעונה הייתה בנטון קבוצה עשירה במיוחד – תקציבה הכולל עמד על כחמישה מיליון אירו – אולם נדמה שבעונה הבאה המצב יהפוך חמור יותר.

"כן, אוכל לומר ששיחקתי במשחק האחרון של הקבוצה כ'בנטון טרוויזו", מחייך מקל. "עכשיו מנסים להתארגן כאן כל מיני עסקים קטנים כדי להציל את הקבוצה, והקבוצה אפילו מוכרת חבילת פרסום לעסקים קטנים, שנעה בין 5,000 ל-50,000 אירו, שאמורים לקבל בתמורה גם קולות בדירקטוריון, בהתאם לגובה תמיכה שלהם בקבוצה. אבל זה כבר לא יהיה, כנראה, מה שהיה פעם, ולמרות שבנטון יישארו כספונסרים קטנים, השם של הקבוצה יוחלף לקראת העונה הבאה. מדברים על 'יוניברסל טרוויזו' או פשוט 'באסקט טרוויזו', אבל בטוח שלא בנטון טרוויזו".

לפחות קבוצת הכדורסל תשרוד, נאנח מקל; סיסלי, ככל הנראה, תיסגר.

הכלכלה האיטלקית כולה נמצאת בקשיים, ובנטון לא לבד בסירה הזו: "רומא, מונטגרנארו, אבלינו, ביילה, לגבי הרבה קבוצות קיים חוסר וודאות לקראת העונה הבאה", מוסיף מקל.

עונה שכזו מחשלת אותך, אומר מקל; אלו גם הקשיים מחוץ לפרקט, וגם אלו שעליו. "מבחינה אישית הגעתי לכאן על תקן של זר, ולמדתי מה הזרים שמגיעים לארץ מרגישים. זה לא קל, הידיעה שאתה צריך לספק תוצאות, ואתה בא במעמד שונה מאשר שחקן מקומי. זה משהו שלוקח לך זמן להתרגל אליו. אבל אני חושב שעשיתי את זה בהצלחה, אחרי תקופה מסוימת שבה ראיתי איך הדברים עובדים. חשבתי איך הסתכלתי, כישראלי, על הזרים שהגיעו אלינו לקבוצות, מה ראיתי בהם, והשתדלתי לקחת את הדברים הטובים מהם. מבחינה מקצועית הליגה האיטלקית כיפית מאוד, מאוד תחרותית. כל קבוצה יכולה לנצח בכל מקום. גם אנחנו, שסיימנו בחלק התחתון של הטבלה, נדמה לי שניצחנו שש משמונה הקבוצות שהגיעו לפלייאוף. בכל מקום האולמות מלאים. האווירה הזו מחייבת".

- תפענח עבורי את הליגה האיטלקית: פעם היא נחשבה לליגת הכדורסל האירופאית האולטימטיבית, הטובה והאיכותית ביבשת, והיום נחשבת לעסק שנמצא בקריסה גדולה. האיטלקיות לא תחרותיות ברמות הגבוהות של הכדורסל האירופאי. אירופה הלכה קדימה, הכדורסל האיטלקי נשאב לאחור.

"קשה לי להסביר את זה. הליגה עצמה ברמה גבוהה מאוד. אפילו סיינה, שהגיעה להרבה פיינל פורים בשנים האחרונות, הפסידה העונה בליגה שמונה פעמים. תחשוב שכשמכבי מפסידה 8 פעמים אומרים, 'בואנה, הייתה ליגה תחרותית'. אני חושב שהרמה באיטליה גבוהה. אם צריך לדרג את הליגה האיטלקית מבחינת עוצמה, אז אני חושב שאחרי ספרד זו הליגה הכי חזקה באירופה".

- מה הפתרונות שמייצרת הליגה למצבו של השחקן המקומי?

"אני לא רואה בדיוק פתרונות שמנסים לייצר. בליגות הצעירות יש חוק של דמי השבחה אוטומטיים, כל שחקן שיוצא ממחלקת נוער של קבוצה כלשהי, אפילו אם הוא לא מקבל חוזה במדי הקבוצה הבוגרת וחותם כשחקן חופשי בקבוצה אחרת, אז אותה קבוצה צריכה לשלם 20,000 אירו כמעין דמי השבחה לקבוצה שגידלה אותו, מעין כיסוי הוצאות כזה. זה ממריץ את הקבוצות לגדל שחקנים. מעבר לזה אני לא רואה שקורה כאן משהו דרמטי".

הדור הולך ופוחת ועל רקע שחקני הכדורסל הישראלים החדשים מקל זוהר בנבדלותו: אם רבים מבני דורו נחשבים לפריכים ברמה המנטלית, לוקים בתעוזה, ברצון, בתחושת דחיפות להצליח, מקל מציב לעצמו כמעט מידי עונה אתגרים חדשים: בגיל 18 עזב את ישראל ועבר לארצות הברית, שם שיחק במכללת וויצ'יטה סטייט במשך שנתיים; לאחר מכן חתם במכבי, הושאל לגליל וזכה בתואר תגלית העונה 2008/9, שב למכבי ושוב נטש במהלך עונת 2009/10; בעונה שעברה כבר זכה בתואר MVP העונה בליגה. כשנדמה היה שמיצב את מעמדו כאחד השחקנים הישראלים המובילים, כעוגן של קבוצה מובילה כמו גליל/גלבוע, שוב נטש במפתיע ועזב לאיטליה.

בזמן ששחקנים כמו ליאור אליהו נשברים לאחר מספר חודשים באירופה ובוחרים לשוב הביתה, מקל מחפש אתגרים. למה אתה לא רוצה להתביית, הוא נשאל. "הסיטואציה של ליאור הייתה שונה. להיות בחוץ זה אתגר הרבה יותר גדול מבחינתי מאשר להיות במקום מוכר, בבית. בחוץ יש לך יותר מקום לגדול. אתה צומח מתוך קשיים, והחיים בחו"ל מלווים בהרבה קשיים. מבחינת ליאור הוא קיבל הצעה ממכבי, שגם מבחינה כספית הייתה מעולה, ומכבי זה מועדון פאר. אני לא חושב שליאור התייחס לחזרה למכבי כאל צעד אחורה. אולי ברמה האישית היה לו קשה, כי מההיכרות שלי איתו ליאור זה אדם שמאוד חשוב לו הבית והחום, וזה לגיטימי.

"דיברת מקודם על דור השחקנים החדש, זה שפחות מעז ומנסה, ומחליט להישאר איפה שנוח לו. אני חושב שזה קשור להתמודדות עם קשיים: למדתי שבכל מקום חדש יש קשיים בהתחלה. אני לא זוכר מקום שהגעתי אליו ומיד היה לי קל. גם בקולג', שהייתי ילד בן 18 מחוץ לבית, גם כשלא שיחקתי במכבי, גם בגליל לא שיחקתי הרבה בהתחלה, גם כאן לא היה לי קל. אבל כל הקטע, מבחינתי, זה להתמודד עם הקשיים ולדעת לעבור אותם. יש לי סבלנות ואמונה – אם אני מחליט משהו ואני יודע שזה הדבר הנכון עבורי, יש לי סבלנות לספוג אש ולעמוד ברגעים פחות נוחים.

"היכולת לעבור משברים היא המפתח. אני לא חושב שאפשר לקטלג את זה לפי דור, אבל אולי שחקנים בישראל חושבים שהדברים יבואו בקלות, או שהדברים צריכים לבוא בקלות. אולי זו המחשבה של הצעירים יותר, וזה לא ככה. יש לי קול פנימי חזק בכל פעם שאני נתקל בקושי, שאומר לי להוציא מהסיטואציה את הדבר הטוב ביותר ולעבור אותו. אני, לדוגמה, כמובן שיכולתי להישאר בארץ, אבל מבחינתי, אם הייתי נשאר, אפשרויות הקידום שלי היו הרבה יותר מוגבלות. היו לי בארץ שלוש שנים מדהימות ובזמן קצר, אני חושב, השגתי כל מה ששחקן חולם עליו: תגלית העונה, אליפות ואפילו בקבוצה שהיא לא מכבי, שזה משהו שמעט מאוד שחקנים ישראלים השיגו לאורך ההיסטוריה, ואז שחקן העונה. הרגשתי שזה הזמן להתקדם הלאה, וקיבלתי את ההחלטה בלי היסוסים".

אולי זה בגלל הדרישות מהשחקנים בכדורסל הישראלי: מקל הוורקוהוליק קצת החל להשתעמם.

"אנחנו מדברים על הדור הצעיר, אבל אני חושב שהכל מתחיל מהדרישות", אומר מקל. "אם בארץ ידרשו מהשחקנים יותר, הם יישרו קו. האימונים בישראל קצרים מאוד ביחס לאימונים באירופה. בארץ מתאמנים בקושי שעה-שעה וחצי, וזה בסדר אם האינטנסיביות גבוהה, אבל ברוב המקומות זה לא ככה. כשאתה רואה את הדרישות ורמת המקצוענות אצל חלק מהקבוצות בארץ, אז זה מקרין על הקטע המקצועי במגרש. כאן, כשאתה רואה איך מתייחסים לספורט הזה, באיזו רצינות, זה יוצר מחויבות. אגב, גם במכבי זה ככה. השחקנים במכבי מרגישים מחויבים יותר מאשר שחקנים בכל קבוצה אחרת בארץ. ברגע שיש דרישות, ברגע שמאמנים באינטנסיביות גבוהה, אז השחקן מבין שהוא חייב להתאמץ. ברגע שיבוא מאמן ויגיד 'חבר'ה, מתאמנים רק בקצב הזה ומי שלא, אין לי בעיה, שישב בצד', אז כולם יתיישרו. זה עניין של הרגלים. לי יש את הכוח הפנימי לדרוש מעצמי את הכי טוב. אבל יש הרבה אנשים שצריכים שידחפו אותם. אני לא רוצה להאשים את המאמנים בארץ, כי אלו הרגלים של שנים על גבי שנים. מאמן שבצעירותו שיחק והתאמן ברמה מסוימת, ואז התחיל לאמן, מן הסתם ימשיך את השרשת הזו. זה פס ייצור בלתי-נגמר, וזה פוגע בכדורסל".

-מה שמוזר זה שלקחת אליפות עם הסמל למאמן היותר 'חפיפניק' מהדור החדש - עודד קטש.

"אבל אצלנו בגליל הייתה חבורה של רוצחים שפיצצה אחד את השני באימונים. רנדל התאמן כמו חיה, דאוול חיה, פארגו היה אינטנסיבי מאוד, גוני, אלישי. הייתה אצלנו חבורה של שחקנים שרצתה לעבוד בכל יום. לא הצלחנו ככה סתם".

-ואולי זה קשור לייאוש: כששחקן כדורסל ישראלי צעיר מסתכל למעלה, על ליגת העל, הוא רואה מיליון זרים ומעט הזדמנויות. הוא מבין שסיכויי ההצלחה שלו מראש אפסיים. אז אולי הוא אומר לעצמו, בשביל מה בכלל להתאמץ.

"יכול להיות. אני, בתור ילד, החלום שלי היה להיות שחקן כדורסל. וכשהתקדמתי החלומות החלו לגדול. כדי להפוך לשחקן ברמה של ליגת על אתה צריך, חוץ מרצון, גם מאמנים ותשתיות. קודם כל, כמעט אין בארץ מאמנים שמתמחים בנוער. תראה כאן, בקבוצת הנוער של בנטון, האחראי על מחלקות הנוער היה במשך שנים העוזר של מסינה, אחר כך אימן בעצמו בליגה, ואז הגיע כאן למחלקת הנוער. תאר לך מה זה יעשה לכדורסל אם בנאדם ברמה של צביקה שרף יחליט שהוא הולך לנהל מחלקת נוער מסוימת. הבעיה שכולם רוצים להגיע לטופ, לליגת העל. אולי חושבים שלעבוד עם נוער זו פחיתות כבוד, לא יודע. כשמאמן נוער בארץ מרוויח 1,500 שקל, זו בעיה. זה לא רציני. ואלה האנשים עם התפקיד הכי חשוב בכדורסל: הם אלו שאחראים על פס הייצור, על אספקת השחקנים. תראה מה קורה בלעדיהם. זה לא תפקיד שנמצא תחת אור הזרקורים, אולי, אבל זה תפקיד קריטי.

"וכמובן שיש את העניין של הקבוצות עצמן: אני יכול לספור על פחות מכף יד אחד את השחקנים שקיבלו צ'אנס אמיתי כשיצאו מהנוער בשנים האחרונות. מי קיבל הזדמנות? אולי יוגב קיבל הזדמנות בנוער בגליל, עומרי כספי גם קצת. זהו. כשאתה רואה שחקן שעולה מהנוער ונמצא שנתיים-שלוש בפוזיציה של להסתכל על הזרים מלמטה, אז זו בעיה. לכן אני חושב שהמעבר לקולג' היה אחד הדברים הכי טובים שעשיתי, ואני ממליץ בחום לכל שחקן לעשות את זה. זו המדרגה שאולי גם אנחנו בארץ צריכים לאמץ בין הנוער לבוגרים. בארצות הברית שחקן מגיע רק בגיל 22, בסיום הקולג', לליגות המקצועניות. בין גיל 18 ל-22 יש לו עוד ארבע עונות התחשלות. אתה יודע איזה הבדל זה מבחינה גופנית, נפשית? אצלנו, ובכלל באירופה, הוא נזרק ישר לקבוצות הבוגרות, עם שחקנים שעולים עליו בכמה רמות. הארבע שנים האלה זה זמן לעבוד, להתפתח גופנית. בארצות הברית יש את כל האפשרויות להתקדם, עם כל התנאים והמתקנים, ואלו דברים שפשוט לא תקבל בארץ. אתה משחק בקולג' עם שחקנים בערך בגיל שלך ולאט-לאט גדל לתוך הסיטואציה. אולי באמת אנחנו צריכים לייצר בארץ גם מעין ליגת פיתוח שכזו, עד גיל 21-22".

גם מאיטליה עוקב מקל אחר הדיבייט אודות מצב הכדורסל הישראלי. ויש לו דעות מוצקות בנושאים הבוערים שעל הפרק. "אני בעד פיינל פור כל עוד הפערים בין מכבי ליתר הליגה הם כאלה גדולים. בעיני, השילוב הנוכחי, של סדרות ופיינל פור, הוא אחלה של דבר. ברגע שלירושלים יהיה אולם מלא עם 10,000 צופים, ולחולון יהיה אולם חדש, ובחיפה, ובמקומות אחרים, וסוף-סוף תהיה תשתית להצלחות ויהיה בסיס של 3-4 קבוצות שסדרה איתן תוכל להיות מעניינת, אז יהיה נכון לחזור לסדרות.

"חוק רוסי? אני בעד שלושה זרים בלבד. הכי קיצוני שיש. רק ככה אני חושב שהישראלים יתקדמו. בחוק הרוסי שמים את הישראלים כסותמי חורים. אני באמת מאמין שברגע ששחקן מגיע לרמה מסוימת ומאמין בעצמו, כל מה שהוא צריך כדי להצליח זו סיטואציה. עם פחות זרים, יהיו הרבה יותר סיטואציות עבור השחקנים הישראלים. לי, בגליל, היה קשה בהתחלה, אבל למועדון היה ביצים ואומץ והוא נתן לי לשחק בגיל 20. זה לא משהו שאתה רואה ברוב הקבוצות. ברגע שיש למישהו יכולת ואתה נותן לו את הבמה, הוא יוכל לפרוץ. ברגע שאתה מתייחס לשחקן הישראלי כסותם חורים, אז ככה הוא גם יראה. חוץ מזה, אם יהיו רק שלושה זרים, אז קבוצות באמת יוכלו להשקיע בהם כסף, להביא שלושה זרים תותחים שירימו את הרמה, ולא סתם יפזרו כסף על פני מלא זרים ללא טעם. ואז גם תהיה זהות: היום, כשאתה נכנס בארץ לחדר ההלבשה, כולם מדברים אנגלית. ככה זה גם באיטליה. לקבוצה צריכה להיות זהות של המקום שהיא נמצאת בו".

איפה יהיה מקל בעוד שנתיים? לא בטרוויזו, כנראה ("יש לקבוצה אופציה עד סוף החודש להודיע לי אם היא ממשיכה איתי בעונה הבאה, אבל בגלל הבעיות הכלכליות אני לא חושב שזה יקרה"). "אני לא אוהב לנבא, אבל אני מאוד מקווה שבקבוצה באירופה. איטליה, ספרד, ובעזרת השם שתהיה גם קבוצת יורוליג. זו המטרה. חזרה לארץ? הכל יכול להיות, אבל כרגע אני מאוד רוצה להמשיך את המסע בחו"ל ולהתקדם. זה חלום להיות שחקן יורוליג מוביל. מקווה שאפול בסיטואציה הנכונה כדי שאביא את היכולות שלי לידי ביטוי ואעוף קדימה".

-NBA?

"בוא נגיד שזה חלום שאני חולם בשקט במיטה. לא משהו שאני אומר בפומבי, כי אני מרגיש שיש לי עוד כמה שלבים בדרך שאני צריך לכבוש. אם להיות ריאלי, אני צריך לעבור עוד כמה מדרגות בדרך לשם".

ohad@walla.net.il


כדורסל בוואלה! ספורט