האלופה שהייתה, והאלופה שאולי תהיה

את הסדרה הזאת ראוי להתחיל ולסכם בקבוצה שנפרדה מאיתנו. אין ספק שהנתון המהמם ביותר הוא שהאלופה, דאלאס מאבריקס, עפה בסיבוב הראשון של הפלייאוף בסוויפ. זאת הפעם השלישית בה האלופה של העונה הקודמת מסיימת את דרכה בפלייאוף לאחר ארבעה משחקים בלבד, וזאת הפעם השנייה בחמש השנים האחרונות. אם נשווה את המקרה של דאלאס לאותה מיאמי היט שזכתה באליפות ב-2006, והודחה בסוויפ בפלייאוף שלאחריו אחרי הפסד לשיקגו, נגלה שההדחה המהירה והמוקדמת של דאלאס היא אולי מפתיעה פחות ממה שרצינו להודות תחילה. כי בהמון מובנים ניתן לשרטט קווי דמיון. מיאמי הייתה בהנגאובר די רציני, מאליפות שהייתה די מפתיעה – בשל היכולת של שאקיל לשנות בקלות כה רבה את מאזן הכוחות בליגה, והיכולת של וויד להבשיל בגיל צעיר – ואת עונת 2007 עברה בעיקר בפציעות של וויד, תוך הבנה שהעונה האחרונה הגדולה באמת בקריירה של שאק נמצאת מאחוריו.

ומול המודל הזה ניתן להבין את ההדחה המוקדמת של דאלאס. אומנם הגורמים המרכיבים את המשוואה המאכזבת, בשני המקרים, שונים במקצת, אולם, התוצאה די דומה – פגיעה די ברורה בדיוק באותם מקומות שהיוו סימן ההצלחה של המאבס. אם למיאמי הייתה את היכולת של וויד לפרוץ ושל שאקיל להיות דומיננטי, אזי הפציעות של השניים מקבילות להתפרקות של דאלאס מאותם נכסים שהכתיבו את סיפור הפלייאוף המדהים שלה ב-2011. כי כמו מיאמי, גם דאלאס הגיעה משום מקום יחסי, ואפילו עשתה דרך קשה יותר (הודות למערב החזק בהשוואה למזרח) ומפתיעה יותר (כי אותה אף אחד לא ספר באמת).

גם אם לא בדיוק, ברמה מסוימת, טייסון צ'נדלר העניק לדאלאס את מה ששאק נתן למיאמי - נוכחות הגנתית, שברנדון הייווד יכול רק לחלום עליה. החיסרון של צ'נדלר הורגש קודם כל לא בהיעדרו, כמו במשמעות שלו – יותר מדי דקות של הייווד במגרש, או אף חמור מכך, דקות של נוביצקי בעמדת הסנטר; כי כפי שהוכיח הארדן שוב ושוב ברבע הרביעי של המשחק הרביעי והאחרון – היכולת שלו לעבור את ג'ייסון טרי בצעד ראשון היא הרסנית כשדבר לא מחכה לו בצבע. מאותן סיבות בדיוק – דאלאס נחלשה גם משמעותית בהתקפה. צ'נדלר אומנם לא קולע המון, אבל עושה, עשה ויעשה את זה באחוזים כמעט מושלמים, ובהתחשב במי שספג את הדקות שלו בעמדת הסנטר, אלו נקודות שהלכו פשוט לאיבוד. צ'נדלר אומנם לא מתקרב לשאקיל הנוצץ, שהיה החתיכה הדומיננטית במיאמי, אולם הנוכחות שלו בצבע מתגלה כמשמעותית כמעט באותה מידה.

כמו כן, גם אם ממש לא בדיוק, ג'יי-ג'יי בראה העניק לדאלאס את מה שוויד נתן למיאמי; נוביצקי הוא השוואה יותר מדויקת ליכולת של וויד לייצר נקודות עבור הקבוצה שלו, אולם בראה נתן מבחינה התקפית את אותה יכולת לחדור ולעשות סלים קלים בטבעת. נוסיף לכך את ההפתעה שהיווה בראה ואת העובדה שחסרונו הורגש לא רק בעזיבה שלו, אלא בחוסר היכולת של דאלאס למלא את המשבצת שלו – גארד נוסף, איכותי ביותר, שעולה ממעמקי הספסל. בתרומתו, בראה הפך כמעט לבדו את הספסל של דאלאס לאחד האימתניים בפלייאוף שעבר. כאן עולה אולי הכישלון המרגיז ביותר של דאלאס – כמו אותה מיאמי, גם היא לא הצליחה לחפות על החוסרים החדשים שהתגלו. לאמאר אודום, במיטבו, היה גורם לסדרה הזאת בכלל ולמשחק הפנים של דאלאס בפרט, להיות שונים לגמרי. כמו כן, להביא את וינס קרטר זה מהלך שדינו ויתור על ניצחון בסיבוב הראשון בפלייאוף.

הסיפור של דאלאס לא היה חייב להיות זהה לזה של מיאמי מודל 07'. כי למרות כל האמור, ולמרות שאוקלהומה סיטי היוותה יריבה אימתנית, דאלאס הייתה אמורה להיות מסוגלת לבצע התאמות בקיץ. וכפי שהראו שני המשחקים הראשונים בסדרה, הן אולי לא היו רבות מדי, רק חבל שהראש של מארק קיובן, עוד טרם התחילה העונה, היה כבר במועד העברות של קיץ 2012; מעניין אם הוא היה חוזר על מהלכיו שוב לו היה ביכולתו לחזור אחורה, אילו היה רואה את הכוכבית הלא נעימה שתוצמד לאליפות של קבוצתו - אחת מאותן אלופות שטואטאו באלימות בעונה שאחרי.

על אוקלהומה סיטי אין צורך להרחיב את הדיבור יתר על המידה. הסדרה הזאת הייתה בשבילה במה להציג ברבים את הפיכתו של הארדן לאחד מ-15 השחקנים הטובים בליגה. הסדרה הזאת מול האלופה (לשעבר) הוכיחה לכל הליגה שהיא הקבוצה שיהיה צריך לעבור בדרך לטבעות האליפות. כבונוס, הם הרוויחו את השמירה של ווסטברוק, שהיכולת שלו להעלים את טרי לחלוטין צריכה להטריד את כל מי שתיתקל בה. וגם כמובן, הת'אנדר הראו שוב איך בזמן שהרבה קבוצות רק הלכו ונחלשו, הם צירפו אחד, דרק פישר, שהמספרים שלו בסדרה מראים שהוא מסרב להיגמר, ואצלו זה נגמר רק בטבעת.

הסוויפ השני בסיבוב הראשון הוא סיפור אחר לגמרי. היו מי ששאפו טרם התחילה הסדרה בין הספרס לג'אז לתאר אותה באור תחרותי. היו פרשנים שבניתוחים לפני פתיחת הסדרה הדגישו את היכולת של יוטה להעמיד את הקו הקדמי, שבעקבות מה שראינו בסיבוב הראשון של העונה שעברה, היה אמור להיות משמעותי הרבה יותר ממה שהיה בפועל. היכולת של יוטה להציב את פייבורז בארבע, מילסאפ בשלוש והייוורד בשתיים היה אמור לעשות את ההבדל. אולם הספרס לא מצמצו, אפילו לא לרגע, ובטח לא למשך משחק אחד שלם, ופשוט התקיפו כמו שמתקיפים הרכב גדול וכבד – ריווחו את ההתקפה, והכריחו את המגנים של יוטה לרוץ אחרי שחקנים מהירים וזריזים מהם.

אל ג'פרסון, הסנטר של יוטה, סיכם את הסדרה עוד לפני המשחק הרביעי והמכריע, ועשה זאת באופן כנה ומדויק: הוא סיפר בפשטות, שהספרס פשוט טובים מהם בהרבה בכל רמה שהיא, ומגוונים הרבה יותר בהתקפה, והמשיך וסיכם – הספרס הם הקבוצה הטובה ביותר בליגה נכון לעכשיו. זה אולי מוזר לשמוע את זה משחקן של הקבוצה היריבה, ועוד בעיצומה של הסדרה, אולם כבר אז ג'פרסון רצה לרמוז לנו על הנטייה של חלקנו לא להעריך את מה שסן אנטוניו עשתה; אולי זה הגיל, אולי זה פשוט כי התרגלנו כבר לכמה שפארקר, ג'ינובלי ודאנקן מדהימים, אבל נראה שהבאזז סביב הספרס היה נמוך באופן מטריד.

הספרס ניצחו בסדרה באופן פשוט ביותר – הם המשיכו לעשות את מה שעשו בעונה הסדירה, וזה להיות דומיננטיים בכל תחום של המשחק. כי קבוצה שניצחה 19 מ-20 משחקי החוץ האחרונים שלה, ו-27 מה-30 האחרונים כאשר שלושת הגדולים שלה משתפים פעולה, וכאשר יש לך מאמן שמצליח במכה אחת להעלים את החיסרון היחסי שלו בצבע ולגרום לבוריס דיאו להיראות כמו שחקן ולא כמו קונדיטור, אפשר להגיד בביטחון שלמרות שאוקלהומה סיטי ומיאמי צעירות, נמרצות ומרשימות, יהיה זה מטופש להתעלם מהניסיון של סן אנטוניו, מהעונה המרשימה שהציגה, ומהסיכוי הריאלי שלהם לעשות רעש גם בגמר.