אתם יכולים להתחיל לארוז

אסף רביץ: כי היא הפסידה את המשחקים הצמודים. במצבה הנוכחי, זה היה הטיקט של האלופה - היכולת הנפלאה במאני-טיים מהפלייאוף הקודם. זה היה אמור להיות אלמנט ההרתעה שלה, בטח מול יריבה שהיא עברה לפני שנה בדיוק בזכות הצגות המאני-טיים האלה. בשני משחקי החוץ היא הצליחה להישאר צמודה, אבל דווקא ברגעי האמת איבדה שני ניצחונות שהיו לה ביד. נוביצקי איבד כמה כדורים והחטיא כמה זריקות נוחות, דוראנט קלע את סל הניצחון שלו והת'אנדר עלו ל-0:2 בלי להביא לידי ביטוי את היתרון האיכותי שלהם. המשחק השלישי היה תזכורת לכך שיתרון איכותי כזה בהחלט קיים - החבורה של סקוט ברוקס אתלטית יותר, שומרת טוב יותר ויש ימים שדוראנט לא מסוגל להחטיא. ועכשיו המאבס יצטרכו בעיקר להילחם על הכבוד ולהימנע מסוויפ.

מתי ברסקי: כי לקראת פתיחת העונה קיובן החליט להמר על החתמת דרון וויליאמס ו/או דווייט הווארד בקיץ הקרוב, במקום להשאיר את צ'אנדלר, בראה וסטיבנסון על חוזים לטווח הארוך; ובניסוח קנטרני פחות, בגלל שבגמר המערב אשתקד המאבס שמרו על ווסטברוק בשיטת "נראה אותו מנצח אותנו בזריקות מחצי מרחק והלאה" - והשנה ווסטברוק אכן מנצח אותם כך. מה עוד נשתנה במאץ'-אפ הזה? שלפני שנה סטיבנסון הפיזי סיפק אופציה נוספת להגנה חונקת מול דוראנט, אופציה שבסדרה הנוכחית הייתה מאפשרת לממש את הרעיון של הצבת מריון על ווסטברוק. לפני שנה, הארדן זרק 8 פעמים בלבד מהעונשין לאורך 95 הדקות שבהן שיחק בשלושת הפסדיה הראשונים של אוקלהומה בסדרה; ואילו בשלושת הניצחונות האחרונים, הוא זרק 26 פעמים מהעונשין באותה כמות דקות מצטברת - וכאן במיוחד מורגשת היעדרותו של צ'אנדלר. חסרה לכם התייחסות להתקפת המאבס? לי חסרה שם נוכחות של פליימייקר נוסף לצד קיד, כזה שמסוגל לחדור לסל ולכווץ הגנות, ולאחרונה נראה בחמישייה של מינסוטה.

יובל שפירא: התשובה לכך מתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון נוגע בשני משחקי החוץ שדאלאס שיחקה באוקלהומה סיטי, כשבשניהם היא הייתה קרובה ארבע נקודות בסך הכל לשני ניצחונות. דאלאס הייתה מעולה בשני המשחקים, כאשר הנתון החשוב הוא לפחות ארבעה שחקנים בדאבל פיגרס בכל אחד מהמשחקים. ועדיין, המרחק מניצחונות היה כמרחק הווינריות של דוראנט, העובדה שהארדן הוא שחקן כדורסל טוב מאוד, ובעיקר – שראסל ווסטברוק בשיאו; נראה שמשהו טוב עובר עליו, כאשר הוא לא לוקח על עצמו יתר על המידה, בוחר את הזריקות שלו יחסית בחוכמה, ובעיקר לא עשה כלל נזק, וכשזה קורה – הוא נכס מעולה. החלק השני, הגיע במשחק השלישי, בו הסדרה אומנם חזרה לדאלאס, אולם דאלאס עצמה נשארה כנראה באיזה מסעדת סטייקים באוקלהומה סיטי. התבוסה של דאלאס מבחינה מנטלית התבטאה בדמותו של שון מריון. כפי שהראו שני המשחקים הראשונים, קיובן כינה אותו בצדק מועמד לגיטימי לתואר שחקן ההגנה המצטיין – אך במשחק השלישי מריון התפרק לחלוטין, לא רק התקפית, אלא בעיקר משום שהוא כבר לא הצליח להסתיר את זה שדוראנט הוא הסקורר הכי טוב בפלאנטה.

מתי ברסקי: בינתיים בשני המשחקים הראשונים בשיקגו, כיכב רוקי העונה לשעבר שנבחר ראשון בדראפט ע"י הבולס עצמם. לא רוז הפצוע כמובן, אלא אלטון בראנד שמעמיד ממוצעים של 15.5 נקודות, 61.9% מהשדה, 6 ריבאונדים ו-3.5 חסימות למשחק. הוא גם טרם רשם איבוד או החטאה מהעונשין עד כה. תוסיפו לכך את העובדה שכעת ג'רו הולידיי יכול להתמקד בהתקפה - 26 נקודות, 11 מ-15 מהשדה, 6 אסיסטים ואפס איבודים במשחק השני; ואת העובדה שלואל דנג חייב כעת להתמקד בהתקפה ובייצור מצבי קליעה לעצמו ולחבריו, רק שזה לא פשוט עם איגודאלה ויאנג ממול (3 מ-12 בהפסד הביתי); ואת האקסיומה שקרלוס בוזר יהיה אנמי לגמרי בפלייאוף (9 נקודות בממוצע, 44.4% מהשדה, בשני המשחקים הביתיים); ותקבלו את התשובה הממש לא מופרכת, "עד למשחק מס' 6 בפילדלפיה". במילים אחרות, סמנו לעצמכם הדחה סנסציונית חמישית בהיסטוריה של מדורגת מס' 1, שלפחות תהיה מוצדקת יותר לעומת השאר.

אסף רביץ: עקרונית, הבולס מספיק טובים כדי להגיע לגמר המזרח גם במצבם הנוכחי. הם עדיין מחזיקים בשילוב הנפלא של החזקת היריבה על אחוזים נמוכים ושליטה מוחלטת בריבאונד, מה שאומר שלקבוצות התקפה בינוניות ומטה יהיה קשה מאוד לעבור אותם. עד מיאמי, הם לא צפויים לפגוש קבוצות התקפה גדולות. בוסטון נראית כמו היריבה המעניינת ביותר, אך הפער בריבאונד עשוי להיות גדול מדי עבור הירוקים. מבחינה התקפית, סי ג'יי ווטסון וג'ון לוקאס תרמו כל העונה הרבה יותר מהצפוי כמחליפים של רוז, והשילוב בין ריפ המילטון, קייל קורבר וחוסמים נהדרים רחוק מהכדור מבטיח שלבולס יהיה לפחות תרגיל התקפי קטלני אחד. השאלה היא אם יש להם את הכוח הנפשי להרים את עצמם מהפציעה ולתת את המקסימום בפלייאוף הזה. בהמשך נראה אם ההפסד הביתי לפילדלפיה היה נפילת מתח רגעית או משבר מנטלי, אני מהמר על האופציה הראשונה.

יובל שפירא: עד לאן שפילדלפיה תאפשר לה. זה בטח לא נעים לקרוא את זה, זה לא נעים בכלל לכתוב את זה, וזה הכי לא נעים לצפות בזה – אבל שיקגו הנוכחית היא קבוצה עצובה ביותר. ללא רוז, ומעתה כנראה גם ללא נואה, הבולס קצרים יותר מהרוטציה של ד'אנטוני בפיניקס. ברגעים כאלו, קשה שלא לכעוס על החוזה שבוזר קיבל בקיץ שעבר. כי ה-18 ו-10 שלו מהמשחק השלישי משקרים – בוזר הוא שחקן עייף וחלש, שנראה כמו 15 ו-8 בערב ממוצע, ורחוק שנות אור ממי שהיה ביוטה, ומהגבוה הדומיננטי לו ייחלה שיקגו, כמספר 2 לדרק רוז. אז עם שליש סגל ושליש גבוה דומיננטי, הסדרה תלויה כעת בפילדלפיה, שביתרון 1:2 בסדרה, נראתה לפרקים כמו אותה פאטה מורגנה מתחילת העונה; כי אם ג'רו הולידיי יראה דומיננטי כפי שהיה במשחק השני, וספנסר הוז יתחפש למי שהיה בתחילת העונה – פילדלפיה, כנגד כל הסיכויים, עשויה בטעות לקחת את הסדרה העצובה הזאת.

אסף רביץ: נס. אחד כזה כבר התרחש במשחק הראשון, אבל סדרת NBA זה סיפור ארוך. היה לקליפרס דווקא צ'אנס נהדר לגנוב עוד משחק חוץ ביום של 9 מ-16 מהשלוש, אבל שילוב של איבודים ושחיטה בריבאונד סיפק לממפיס הרבה יותר זריקות וניצחון במשחק השני. בלי קרון באטלר וצ'ונסי בילאפס, רוטציית שחקני הכנף של הקליפרס כוללת שחקנים שכל מה שהם יודעים זה לזרוק שלשות, יש גבול כמה רחוק ניתן להגיע ככה. אין לדל נגרו מי שישמור על רודי גיי ואו ג'יי מאיו, ויחד עם שחקני הפנים של ממפיס יש לגריזליז יותר מדי שחקנים שיכולים ליצור לעצמם זריקות נוחות די בקלות. בימים בהם הזריקות מבחוץ לא ייכנסו, לקליפרס כמעט לא יהיו פתרונות ולממפיס יהיו הרבה. אפילו עבור כריס פול ובלייק גריפין זה נראה כמו יותר מדי.

מתי ברסקי: מה שקרה במהפך המדהים של משחק מס' 1: מאיו וגיי משבשים את השטף ההתקפי עם החזקת-יתר בכדור ובחירת זריקות גרועה, בזמן שראנדולף וגאסול על הספסל או שלא מקבלים כדורים בצבע. במילים אחרות, הסדרה בידיים של הגריזליס, למרות האובדן הזמני של יתרון הביתיות - הם מנוסים יותר, קשוחים יותר ומאומנים יותר. פול שולט בקצב המשחק, אך יש גבול להתקפה שהוא מסוגל לייצר בכוחות עצמו, מה גם שלפרקים מאיו ופונדקסטר שומרים אותו היטב באחד-על-אחד. גריפין אומנם מקבל מסירות עמוק בצבע ומייצר מהן נקודות, אבל חסר הפיק-אנד-רול שיכניס את גבוהי הגריזליס לבעיית עבירות. ולמרות יכולת השמירה האישית של ותיקים כמו קניון מרטין (מול גיי) ורג'י אוואנס (מול גאסול ובמיוחד ראנדולף), הקליפרס צריכים להשתמש יותר בהגנה אזורית כדי לנצל את החולשה של ממפיס מחוץ לקשת. יש להם אוסף שחקני חוץ זריזים וצמד גבוהים אתלטיים, במיוחד ג'ורדן ויכולת החיפוי שלו כחוסם זריקות.

יובל שפירא: כריס פול מספיק טוב בשביל לנצח לקליפרס, לבדו, שני משחקים, אולם החדשות הרעות הן שמשחק אחד מתוך המכסה הזאת הוא כבר ניצח. לכן התהייה היא, מה יוכלו לקליפרס להציע מלבד פול? ואני מזהה שני חשודים. הראשון, החשוד המיידי, בלייק גריפין, שחייב להיות דומיננטי יותר. קשה שלא להרגיש דכדוך קל, כאשר צופים בבלייק גריפין, שמחד הוא כל כך מוכשר, ומאידך, מוגבל ביכולת שלו לייצר מהלכים לעצמו או להיות רלוונטי רחוק מהסל. כדי שהקליפרס יוכלו לעבור את הגריזליס, גריפין לא יכול להיות תלוי בשמירה הגרועה של ספייטס שתכניס אותו למשחק, כפי שקרה במשחק השני בסדרה. אבל כשחקן השני בקבוצה שהחמישייה שלה כוללת את דיאנדרה ג'ורדן ובובי סימונס – הוא פשוט צריך להיות דומיננטי יותר. הנקודה השנייה, עוסקת במי יהיה האקס-פקטור של הקליפרס? מבחינה התקפית הגריזליס עמוקים יותר מהקליפרס, ובמצב עניינים כזה, הקליפרס חייבים להחזיק בשחקן השישי הדומיננטי בסדרה. הקליפרס לא ינצחו, כאשר לגריזליס יש חמישה שחקני חמישייה שמסוגלים לקלוע בדאבל פיגרס ובאותה העת, או ג'י מאיו עולה מהספסל וקולע 20, שזה כמעט כמו התפוקה של הספסל של הקליפרס כולו יחד. מו וויליאמס או ניק יאנג יהיו חייבים להיות דומיננטיים יותר ממאיו בהמשך הסדרה.

יובל שפירא: אטלנטה הוקס. מה? האם בחרתי קבוצה שנמצאת בפיגור 2:1? כן. למה? כי צריך לשים לב עם מי אטלנטה עולים למגרש בכל ערב; מהמשחק הראשון בסדרה, ההוקס נאלצו להתמודד ללא שני הסנטרים הפותחים שלהם – הורפורד ופאצ'וליה, וגם בלעדיהם הם לקחו את המשחק הראשון בצורה די מרשימה; במשחק השני הם הפסידו לא עם שריקת הסיום, אלא 4:20 דקות לסוף, כאשר ג'וש סמית' נפצע; ואז במשחק השלישי, בבוסטון, בהיותם קבוצת חוץ בינונית-מינוס, וכאשר הם משחקים ללא שני השחקנים הטובים ביותר בסגל שלהם, עם כל הכבוד לג'ו ג'ונסון, ונאלצים לשחק 21 דקות עם אריק דמפיר, ועוד 40 עם טרייסי מקגריידי, הם עדיין הפסידו בבוסטון רק אחרי הארכה. אז כן, אוקלהומה סיטי רוצחת את האלופה (היוצאת), אולם דעת הקהל, טרום הסדרה, התעלמה מאטלנטה בדרך להכתיר את בוסטון כדאלאס מאבריקס מודל 2012. לכן חשוב לעצור לרגע, וקודם כל לכבד את זה שאטלנטה נלחמת על הכבוד שלה הסדרה, שבסטנדרטים שלה זה לא מעט, ואם ג'וש סמית' חוזר במשחק מספר 4 – חברים, יש לנו סדרה.

מתי ברסקי: הקבוצה שגדלה לה בשנה. הנתון הכי מרשים מבחינת אוקלהומה סיטי בפלייאוף, הוא ממוצע של 12.7 איבודים בלבד - פחות מקבוצות בוגרות יותר כמו שיקגו, מיאמי ודאלאס - ובהשוואה ל- 16.3 איבודים למשחק בעונה הסדירה, נתון שמיקם אותם אחרונים בליגה לקטגוריה זו. כבר הזכרתי את יכולת הקליעה המצוינת של ווסטברוק מחצי מרחק והלאה, ואת יכולתו של הארדן להגיע לקו כרצונו, אך ראוי לציין גם את דוראנט שתוקף את הצבע וסוחט עבירות בערבי קליעה חלשים (14 מ-16 במשחק השני), לצד איתור הגבוה הפנוי (3.7 אסיסטים למשחק בסדרה). גם ותיקי הקבוצה תורמים את שלהם: פרקינס מוריד 7.7 ריבאונדים למשחק ואם הסנטר שמולו מנסה לסייע כנגד חדירות, מעניש בהתאם (4 מ-5 מהשדה, 5 מ-5 מהעונשין במשחק השני); ופישר סופסוף מצא את הזריקה שלו, כפי שמעידים נתונים של 7 נקודות למשחק, 50% מהשדה ו- 50% משלוש, בתזמון מושלם בשבילו ובשביל הת'אנדר - הרבה פחות בשביל הלייקרס, שאמורים להתמודד מול אוקלהומה סיטי בשלב הבא.

אסף רביץ: אני יודע, אני אמור להגיד מיאמי. ככה נראית קבוצת פלייאוף - כוכבים בכושר נהדר, רול פליירס שבאים לעבוד, הגנת ברזל אתלטית. אבל אני הולך על סן אנטוניו, דווקא בגלל שהיא נראית ההיפך המוחלט מכל מה שלימדו אותנו שקבוצת פלייאוף צריכה להיות. זה הסיפור שאני רוצה לספר על הפלייאוף הזה - על קבוצה נהדרת עם הרבה שחקנים טובים ומשחק התקפה חכם וקבוצתי, שבפוסט סיזן פשוט ממשיכה להיות קבוצה נהדרת, להשתמש בכל השחקנים ולשחק התקפה קבוצתית וחכמה. אם הספרס יצליחו להוכיח שבשביל אליפות לא צריך את הכוכבים הכי גדולים אלא פשוט להיות הכי טובים, העונה המקוצרת הזאת תקבל משמעות מיוחדת. אולי זו משאלת לב, אבל נראה שהם בדרך הנכונה לשם.