אגדות אנדרסן, פרק 9: "שחקן גמור"

"אתה אלוף לשעבר עם כישורים בירידה, וזה לא לכבודי להיראות איתך בפומבי"
(הווארד קוסל "מחמם" את מוחמד עלי לפני הקרב נגד פורמן, 1974)

לאחר עונת 9:7 מאכזבת ב-94' הגיע מאמן הסיינטס, ג'ים "פלייאוף?!" מורה, להחלטה קשה: הגיע הזמן להחליף את הבועט מורטן אנדרסן. "הדני הענק" סיים זה עתה עונה שניה ברציפות עם סטטיסטיקה איומה מטווח 50+, הטריטוריה הבלעדית שלו בליגה מאז הגעתו לניו אורלינס בעונת 82'. נראה היה כי הגיע הזמן לפתוח דף חדש בעמדת הבועט. ממש במקביל לשחרורו של גארי אנדרסון מפיטסבורג, קיבל גם אנדרסן את ההודעה הכואבת: הוא סיים את דרכו בסופרדום.

כמו אנדרסון, גם אנדרסן השאיר אחריו שורת שיאים קבוצתיים בלתי ניתנים לשבירה בניו אורלינס. הוא צבר 1318 נקודות, הבקיע 302 שערים ב-78% דיוק, הצליח בקרוב ל-99% מבעיטות הבונוס שלו, וקבע גם שיא ליגה עם 22 שערים מטווח 50+. רמת הדיוק שלו מהטווח הארוך, קרוב ל-50%, היתה חסרת תקדים אף היא. אנדרסן הצטיין בכל ארבע עונות הפלייאוף בתולדות ניו אורלינס והיה לבועט הראשון בהיסטוריה שתפס מקום מרכזי ובולט בהתקפת קבוצתו, ולמעשה היה הכוכב ההתקפי מס' 1 שלה. מעמדו השתקף בשתי בחירות לאול פרו ושש הופעות בפרובול, כמו גם בבחירתו לבועט העשור של שנות ה-80'. כאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הסיינטס ציפה אנדרסן כי גם שתי העונות האחרונות – הפחות מוצלחות ללא ספק – לא תכרענה את הכף כנגדו, כי אחרי הכל היה רק בן 35, וציפה מעצמו לשבור את שיא העונות שקבע ג'ורג' בלנדה (26). הוא היה בטוח שהיחלשותו מטווח 50+ היתה זמנית וחולפת: החלטתה של הקבוצה פגעה בו קשות.

תופעת כוכבי הספורט ש"הושלכו" ע"י קבוצותיהם לעת "זיקנה" מוכרת וידועה: ריאל מדריד הראתה את הדלת לקפטן/סמל/מלך השערים שלה, ראול גונזאלס, בהיותו בן 32 בלבד. לעתים מהווה הדבר אות לדעיכת הקריירה; לעתים רק פתיחה של פרק חדש. במקרה של ראול, הוא המשיך לשחק ברמה גבוהה גם עם מעברו לשאלקה 04 הגרמנית, והפך למלך השערים של גביעי אירופה. יש גם שחקנים (אדורם קייסי, איש הקלאץ' של מכבי חיפה, הוא דוגמה מצויינת וקרובה) שחוזרים בסופו של דבר לקבוצה שוויתרה עליהם ומצטיינים בשורותיה כאילו לא אירע דבר. לעומת זאת, קיימים מקרים ידועים של שחקנים שהשחרור הכפוי סימן עבורם את סוף הדרך: הבועט הקנדי מאט ונדרג'אגט היה המדוייק בהיסטוריה ובן 35 כאשר החליטו הקולטס שלא להחתימו על חוזה חדש בעקבות החטאת הבעיטה המכרעת בפלייאוף 05' נגד פיטסבורג; כשחתם בשורות דאלאס נראה כצל של עצמו, ונחתך במהלך העונה. הוא לא שב עוד לשחק בליגה.

ברוב המקרים, הפרידה הכפויה מעוררת רגשות מרירות וכעס, וגורמת לנסיון נקמה. שחקני פוטבול מקצוענים הנקלעים לסיטואציה הלא צפויה הזו שואפים בדרך כלל לעבור לקבוצה המשחקת עם קבוצתם לשעבר באותו בית, כך שיוכלו לפרוק עליה את זעמם פעמיים בעונה. במקרה של אנדרסן, שחרורו של אנדרסון מפיטסבורג העניק לו הזדמנות פז: הסטילרס החתימו במקום הדרום אפריקני הוותיק את נורם ג'ונסון, הבועט של אטלנטה, וכך נפתח מקום בסגל הפאלקונס עבור אנדרסן. מאמן אטלנטה, ג'ון ג'ונס, בפתח עונתו השניה בתפקיד, צפה מקרוב באנדרסן במשך שנים, עוד מימיו כמתאם ההתקפה של הקבוצה, והכיר היטב את יכולותיו. הוא האמין כי לדני נותר די כח ברגלו השמאלית האגדית, ודאי כאשר אטלנטה אמורה לשחק לפחות 10 ממשחקיה מדי עונה באולמות סגורים – שמונה משחקי בית בג'ורג'יה דום, וכן משחקי החוץ בניו אורלינס וסיינט לואיס.

בקיץ 95' הגיע אנדרסן לג'ורג'יה דום כשבראשו מחשבה אחת ואחת בלבד: השאיפה להוכיח לסיינטס כי טעו בשחרורו, ולהוכיח לליגה כולה כי עדיין היה הטוב מכולם, בעיקר בטווחים הארוכים. בלוח השנה שלו סומן באדום התאריך 17 בספטמבר: במועד זה עמדו הפלקונס להתארח בסופרדום, שהיה ביתו במשך 13 עונות, והפך בן לילה למפקדת האוייב.

עירם של סופר האגדות הנס כריסטיאן אנדרסן ומחולל האגדות ריכרד מולר-נילסן ניזונה מתהילתם של שני בניה המפורסמים, שהושגה מחוץ לעיר עצמה. מעלליהם של אנדרסן ומולר-נילסן ארעו בקופנהגן או על אדמת שבדיה; לעומת זאת, קבוצת הכדורגל המקומית, המכונה "המפוספסת" בגלל דוגמת הצבעים של מדיה, הביטה מלמטה על קבוצות כמו ברונדבי, לינגבי וקופנהגן, ומאז הקמת הסופרליגה הדנית בעונת 90' לא הצליחה לזכות באליפות, ודשדשה בבינוניות. בניגוד ליריבותיה, לא הצמיחה אודנסה שום כוכב על בנבחרת ה"דינמיט" או באלופת אירופה 92', ושחקנים כמו לארס אלסטרופ ואלן נילסן עברו בה לעונה או שתיים לכל היותר בדרכם למקומות אטרקטיביים יותר.

בעונת 93' הראתה אודנסה סימנים של חזרה לצמרת עם זכיה בגביע ומקום שני, אבל עונה לאחר מכן ירדה למקום הרביעי. עם זאת, הישגיה הספיקו להקנות לה מקום בגביע אופ"א לעונת 94'-95'.

כפי שראינו בפרק החמישי, לא הביא המעבר למקצוענות לשיפור ממשי של הישגי הכדורגל הדני ברמת הקבוצות באירופה. בעוד קבוצות שבדיות חובבניות מגיעות להישגים מרשימים ביותר, כולל זכיות בגביע אופ"א והופעה בגמר גביע האלופות, נותרו הקבוצות הדניות בשוליים, מפגרות בהרבה אחרי הנבחרת הנוצצת והמצליחה. אודנסה לא היתה יוצאת דופן: היא לא נהנתה משום הצלחה במפעלים האירופיים, והסגל הנוכחי לא נראה כמי שיצליח לשנות את ההיסטוריה.

בשני הסיבובים הראשונים של הטורניר קיבלה אודנסה יריבות נוחות, פלורה טאלין מאסטוניה ולינפילד מצפון אירלנד. הנצחונות הקלים על השתיים לא בישרו שום שינוי. אבל בסיבוב השלישי נתקלה הקבוצה באגוז קשה בהרבה לפיצוח, קייזרסלאוטרן. הקבוצה הגרמנית המהוללת, שאצטדיונה הביתי נקרא ע"ש מנהיג הנבחרת של מונדיאל 54', פריץ ואלטר, זכתה באליפות הבונדסליגה בעונת 91' על חשבונה של באיירן מינכן האדירה (בעונה בה התחייב מאמן באיירן אז והיום, יופ היינקס, כי אם קייזרסלאוטרן תזכה באליפות הוא ימכור נקניקיות מחוץ לאצטדיון האולימפי...) והיתה אחת מארבע קבוצות בלבד ששיחקו ברצף בליגה הראשונה מאז הקמת הבונדסליגה. המאמן פרידל ראוש, שזכה בגביע אופ"א בעבר עם איינטרכט פרנקפורט, החזיר לקבוצה את כוכב העבר שלה, אלוף העולם, המגן השמאלי אנדראס "אנדי" ברמה, לאחר שנים של הצלחה במדי באיירן ואינטר. לרשות המאמן עמד גם בלם נבחרת צ'כיה, מירוסלב קאדלץ, ואליו הצטרף חברו לנבחרת, החלוץ פאבל קוקה. השניים עמדו להצטיין בעונה הבאה במדי נבחרתם ביורו 96'. במרכז ההתקפה התייצב ה"טנק" המזרח גרמני אולף מארשל, שחקן הנבחרת המאוחדת. את המשחק ניהל קשר נבחרת שווייץ, צ'יריאקו ספורצה, ששיחק במונדיאל בארה"ב.

לאודנסה, בהדרכת המאמן הצעיר קים ברינק, לא היה סגל ברמה דומה. שחקניה היו אלמוניים למדי גם בתחומי דנמרק, ולסקאוטים של קייזרסלאוטרן היה מעט מאד מידע עליהם. לתדהמת הגרמנים, חילצה הקבוצה האפורה 1:1 באצטדיון ואלטר, משער מפתיע של קרסטן המינגסן בדקה ה-74. ספורצה השווה ומנע בושה גדולה אף יותר מהמארחים. בגומלין באודנסה התגוננו הדנים היטב, סיימו בתוצאה 0:0, ואנדי ברמה נאלץ לראות פעם נוספת – כמו בגמר יורו 92' – כיצד קבוצתו נכנעת ליריבה דנית נחותה בהרבה על הנייר. אודנסה קיבלה כרטיס לשמינית הגמר, וה"פרס" היה נסיעה לאצטדיון סנטיאגו ברנבאו, ביתה של ריאל מדריד.

גביעי אירופה מזמנים לעתים מפגשים מוזרים. את הסגל האפור והדל של אודנסה פגשה אחת הקבוצות הטובות בעולם. ריאל היתה בעיצומה של שעטה בלתי פוסקת לעבר תואר אליפות ראשון מאז עונת 90'. לאחר ארבע אליפויות רצופות בהן זכתה ה"דרים טים" של יוהאן קרוייף, הגיע לברנבאו חלוץ העבר המצטיין חורחה ולדאנו, שהיה שותף לרצף חמש האליפויות של ריאל בשנות ה-80', והתמנה למאמן. ולדאנו, ה"פילוסוף" של הכדורגל הארגנטינאי ואלוף העולם בשנת 86', הפך את מאזן הכוחות בליגה הספרדית על פיו. הוא ניצל את ההלם בו היתה שרויה בארסה לאחר התבוסה המדהימה 4:0 למילאן בגמר ליגת האלופות, וגיבש סגל ששילב בין ותיקי הקבוצה – ובהם אמיליו בוטרגניו, שותפו להתקפת ה"משולש" הבלתי נשכחת, פרננדו "הקטר" היירו והבלם מנואל "מנולו" סנצ'יס, לבין שחקנים חדשים, ובראשם החלוץ המרכזי הצ'יליאני איבן "בם-בם" זמוראנו. אל זמוראנו, כוכב "קופה אמריקה" 93', הצטרף בחוד לא אחר מאשר מיכאל לאודרופ, מנהיג "הדינמיט הדני" וה"דרים טים", שערק למדריד בתחילת אותה עונה. מהספסל תמך בהם ילד הפלא החדש של הכדורגל הספרדי, ראול גונזלס בן ה-17.

למי שהטיל ספק ביכולתו של ולדאנו לשבור את ההגמוניה של קרוייף וחניכיו, הגיעה הוכחה חותכת (וכואבת) ב-7 בינואר 95', כאשר ריאל אירחה את בארסה ל"קלאסיקו" באצטדיון ברנבאו. שנה קודם לכן הביסה ה"דרים טים" את ריאל בתוצאה 0:5 בקאמפ נואו, עם שלושער של רומאריו הברזילאי; הפעם היתה הנקמה מושלמת, כאשר ריאל דרסה את האלופה הגאה בתוצאה זהה, עם שלושער של זמוראנו. הקשר הצעיר והמבטיח לואיס אנריקה מרטינז והקיצוני השמאלי הבאסקי חוזה אמיליו אמבישקה הוסיפו שער כל אחד, והעברת השלטון בליגה הספרדית בחזרה אל הבירה הוכרזה רשמית. היה זה הנצחון הגדול ביותר של ריאל ב"קלאסיקו" מאז 1953, והפעם הראשונה שהקטלונים ספגו חמישיה במשחק הגדול מאז 1963 – בעת שבמדים הלבנים שיחקו עדיין אלפרדו די סטפאנו ופרנץ פושקאש.

קבוצה מפחידה זו של ריאל התייצבה ב-22 בנובמבר 94' למשחק חוץ באודנסה בשמינית גמר גביע אופ"א. במהלך מפתיע שהיווה אולי סימן לבאות היו אלה דווקא המארחים שהלמו ראשונים, משער של המגן השמאלי מיכאל שיונברג בסיום המחצית הראשונה. לאחר ההפסקה הסתערה ריאל על שער אודנסה וחוללה מהפך עם שערים של זמוראנו ואמבישקה, אך הדנים הדהימו כשהשוו בדקה ה-79 מרגלי החלוץ בן ה-19, יספר יורת'. הסנסציה נמנעה לפי שעה על ידי דני אחר, לאודרופ, שהבקיע את שער הנצחון בדקה האחרונה והניח לוולדאנו לשחרר אנחת רווחה. עם נצחון ושלושה שערים בחוץ, חשב המאמן ה"ירוק" של הבלאנקוס, העליה לרבע הגמר מובטחת; אחרי הכל, מחכה לנו משחק גומלין בברנבאו, עם 80 אלף אוהדים בלבן שידחפו את הקבוצה. אין סיכוי שהדנים המפתיעים יצליחו להחזיק מעמד 90 דקות במדריד – קל וחומר לנצח. מובן כי שערי החוץ שהבקיעה ריאל חייבו את הדנים לנצח בהפרש של שני שערים.

קשה לתאר את המשחק שנערך ב-6 בדצמבר 94' סנטיאגו ברנבאו במונחי כדורגל מקובלים. ענקי ריאל עלו למגרש כשהם בטוחים במעברם לשלב הבא, יודעים שהפסד 1:0 ואפילו 2:1 פירושם נצחון למעשה. הם החזיקו בכדור ושלטו בקצב, כמנהגם במגרשם הביתי, אך לא הפעילו לחץ יוצא דופן על שער האורחים. גם שער של אולריק פדרסן בדקה ה-67 – אף שהרגיז את הקהל המקומי – לא הצליח להוציא את כוכבי ריאל משלוותם. העברת הזמן בשלהי המשחק התנקמה בבלאנקוס, כאשר הקשר בן ה-20 מורטן ביסגארד הבקיע שער שני בדקת הסיום, שלח את האימפריה הספרדית הביתה, והביא לשליפת עשרות אלפי מטפחות לבנות ביציעים. היתה זו אחת ההפתעות הגדולות ביותר בתולדות גביעי אירופה, וללא מתחרים – ההישג הגדול ביותר של הקבוצות הדניות במפעלים. 17 שנה ויותר חלפו מאז, ועדיין נותר מעמד זה בעינו: שום קבוצה דנית לא הגיעה להישג שאפילו מתקרב לנצחון הדמיוני בברנבאו. במובנים מסויימים – בעיקר מבחינת פער הרמות על הנייר – ניתן לטעון כי הנצחון של אודנסה היה הפתעה גדולה ומרשימה יותר מזכיית הנבחרת ביורו 92'.

מאחר שקשה כאמור לבטא במילים את גודל ההלם והתדהמה שפשטו ביבשת בעקבות המשחק במדריד, ניתן את רשות הדיבור ל"פילוסוף" ולדאנו בעצמו. הוא יצא אל גדודי העתונאים ההמומים שהמתינו למוצא פיו לאחר המשחק והכריז: "קל יותר לבלוע כוס תרעלה מאשר לעכל את ההפסד הזה".

גיבורי אודנסה חזרו לאי פונן לתהילה קצרת מועד. כבר ברבע הגמר הסתיים המסע הקסום של הקבוצה, כשהודחה ע"י פארמה האיטלקית (בכיכובו של החלוץ השבדי תומס ברולין), שהמשיכה לזכיה בגביע. איש משחקני הקבוצה לא הצליח למנף את הסנסציה במדריד לקריירה משמעותית באחת הליגות הבכירות של אירופה או אפילו בנבחרת; המאמן ברינק המשיך לקריירה מקוטעת ברחבי הליגה הדנית ובעונת 00' כבר היה מחוץ לאימון, מה שגרם לו לשוב לאודנסה ולשמש כמנהל הספורטיבי; והקבוצה עצמה לא זכתה באליפות מאז ועד היום – כשהבצורת הכוללת נמשכת כבר 23 שנה.

כמו דייוויד טיירי עם תפיסת הקסדה, לארי בראון עם שתי החטיפות מניל אודונל, ג'יימס "באסטר" דגלאס בנצחון בנוק-אאוט על מייק טייסון והשחקנים החובבנים של מאלמו בגביע האלופות 79' – זהרו גיבורי הברנבאו באור יקרות לרגע אחד חטוף, ואז שבו ודעכו אל צללי האלמוניות. הרגע ההוא לא חזר, ואולי דווקא בשל כך נותר רב עוצמה ומפתיע היום כשם שהיה בדצמבר 94'.

אם נזקק המאמן ג'ון ג'ונס לאישור להחלטתו להחתים באטלנטה את הבועט בן ה-35 אנדרסן, הגיע אישור זה כבר במשחק הפתיחה של עונת 95'. לכאורה לא יכול היה להיות משחק קל יותר מזה: קבוצת האקספנשן קרוליינה פנת'רס, שזה עתה בקעה מהביצה, מגיעה ברגליים רועדות לג'ורג'יה דום. בעמדת הק"ב שלה שיחק המחליף הנצחי פרנק רייך, בעמדת הרץ הופיע אלמוני בשם רנדי בולדווין, סגל התופסים הורכב משחקנים שתהילתם מאחוריהם וקבוצותיהם המקוריות לא ניסו למנוע את מעברם לבשר התותחים החדש של הליגה, כמו מרק קרייר, ווילי גרין ודון ביבי. אבל קרוליינה לא היתה קבוצת אקספנשן רגילה: המאמן דומיניק "דום" קייפרס בנה אותה סביב חוליית ליינבקרים חזקה ומנוסה, בדומה ל"דום פטרול" שהכיר אנדרסן מימיו בסיינטס. כמו ב"דום פטרול", התייצב סאם מילס במרכז, יחד עם קרלטון ביילי ששיחק 3 פעמים בסופרבול במדי בפלו, ובאגף המתין הפס-ראשר המצויין לאמאר ליית'ון. כמו לאטלנטה, גם לקרוליינה היה בועט שחתם כשחקן חופשי – ג'ון קייסי, שעבר מסיאטל.

מהר מאד התברר לפאלקונס כי המשחק רחוק מאד מלהיות קל. רייך שיחק מצויין ומסר ל-300 יארד ושני ט"ד ללא חטיפה, ומנגד הפילו שחקני קרוליינה את הק"ב ג'ף ג'ורג' שלוש פעמים וחטפו את אחת ממסירותיו. לאחר שקרוליינה עלתה ליתרון 3:13 חזרה אטלנטה ההמומה למשחק, ואנדרסן הבקיע שער שוויון מ-51 יארד – שערו הראשון מטווח זה מאז עונת 93'. בתום הזמן החוקי היתה התוצאה 20:20, ואנדרסן עצמו הכריע את המשחק בהארכה מטווח 35 יארד. שלושת שעריו אותתו לפלקונס שיש בעל בית חדש בעמדת הבועט; השער מטווח 50+ בישר על שובו של המפציץ ארוך הטווח מס' 1 בליגה.

לאחר תבוסה צפויה בקנדלסטיק נגד האלופה הטריה הגיע הרגע לו המתין אנדרסן יותר מכל: השיבה לסופרדום. המארחים הציגו התקפת מסירה חדשה כמעט לחלוטין, עם הק"ב ג'ים אברט והתופסים קווין ארלי, מייקל היינס (כוכב אטלנטה לשעבר) והטייט אנד ווסלי וולס. במהלך המשחק מסר אברט ט"ד לכל אחת משלוש מטרותיו העיקריות, וסיים עם קרוב ל-400 יארד. מולו התייצב שחקן אחד: מורטן אנדרסן. כוכב הסיינטס שנחתך רק כחצי שנה קודם לכן המטיר שלושה שערים ללא החטאה על חבריו לשעבר, בעוד הקהל בסופרדום אינו בטוח אם לקלל אותו או להריע לו (קשה לשנות הרגלים ישנים). בתום הרבע האחרון צימק הרץ קרייג "איירונהד" הייוורד ל-22:24, אנדרסן נותר על הספסל וג'ף ג'ורג' מסר לתופס המוביל שלו, טרנס מאת'יס, לבונוס של שתי נקודות ושוויון. המאמן מורה, שחקני הסיינטס ובעיקר הקהל בהו בהלם במורטן אנדרסן, הפעם בקסדה שחורה, כשהוא עושה את מה שעשה אינספור פעמים באותו אולם – אך הפעם לכיוון הלא נכון: מכריע משחק בבעיטה בהארכה. דממה מעיקה השתררה בסופרדום בסיום המשחק, דממה של ספק וחשש. אנדרסן השיג את נקמתו עם ארבעה שערים ללא החטאה ורשם לעצמו ניצחון שני בהארכה תוך שלושה משחקים. אטלנטה נראתה כמי שזכתה בלוטו, וזו היתה רק ההתחלה.

משבוע לשבוע שקעה ניו אורלינס בעונת 95' לתוך סיוט ארוך וכואב בו כיכבה דמותו החייכנית של אנדרסן. הבועט הדני הוביל את אטלנטה לעוד שני נצחונות לאחר המשחק בסופרדום, כשהוא מפציץ חמישה שערים ללא החטאה בבית נגד הפטריוטס, כולל טיל בסגנון העשור הקודם מ-54 יארד, ומכניע את טמפה עם שער ברבע האחרון באצטדיון הוליהן. מאותה נקודה הפסידה אטלנטה וניצחה לסירוגין עד שהגיעה במאזן 6:7 למשחק הגומלין בג'ורג'יה דום נגד הסיינטס.

אם חשבו הסיינטס, שהיו בעיצומה של עוד עונה בינונית עם מאזן 7:6, כי הגרוע מכל אירע כבר במשחק הבית בסופרדום, וגרוע ממנו לא יהיה – בא משחק הגומלין והוכיח את אמרתו הידועה של יוסי שריד בדבר "תחביבו" של הגרוע יותר – להוכיח שכל בור הוא בסיס לנפילה כואבת יותר...

המחצית הראשונה כולה היתה לא יותר מאשר קונצ'רטו לבועט והגנה. הפאלקונס – בהנהגת הליינבקר המרכזי ג'סי טאגל – חנקו לחלוטין את ג'ים אברט והתקפת ניו אורלינס. כבר ברבע הראשון הזכיר אנדרסן לחבריו לשעבר נשכחות, כשממש כמו בימים הטובים בסופרדום – בעט מטווח של 51 יארד אל בין הקורות למרות שלא היה מדובר במצב של סיום מחצית או פיגור. על מנת שלא להרדים אותם הוסיף "חטא על פשע" בדמות בעיטת סיום מחצית מטווח 55 יארד! הסיינטס ירדו להפסקה בפיגור 9:0 כשהדני שוב ללא החטאה.

ניו אורלינס נלחמה על חייה וכבודה במחצית השניה. הסיכוי לעונה במאזן חיובי ולמקום בפלייאוף הלך ונמוג לנגד עיניה וה"מוציא להורג" היה דווקא אנדרסן. אברט הצליח למצוא פעמיים את הטייט אנד אירב סמית' וצימק ל-16:14, אך בסיום הרבע הרביעי עלה אנדרסן – טרי ורענן לאחר מנוחה של מחצית שלמה – ונעץ עוד מסמר מטווח 55 יארד בארון המתים של שאיפות הסיינטס. עם השריקה לסיום היה הדני לאדם הראשון בהיסטוריה שהבקיע 3 שערים מטווח 50+ במשחק אחד (השיא עומד עד היום, וכמה בועטים צעירים רק השוו אותו בשנים האחרונות). המפציץ חזר ובגדול – טוב יותר מאי פעם, ואטלנטה השאירה את הסיינטס באבק, מחוץ לפלייאוף בפעם השלישית ברציפות. הבועט שירש את מקומו של אנדרסן בסופרדום, צ'יפ לומילר, שהגיע מוושינגטון, נחתך כבר אחרי חצי עונה עם 57% דיוק עלובים. מחליפו דאג בריאן, שנזרק באותו זמן בערך מהניינרס, שיפר רק במעט את המצב וסיים עם 71%. הסיינטס נאלצו ללקק את הפצעים ולהביט אחורה בזעם.

על מנת לסיים במאזן חיובי ולשוב לפלייאוף אחרי הפסקה של שלוש עונות היה על הפאלקונס לעשות "רק" דבר אחד: לנצח את האלופה בג'ורג'יה דום. ערב חג המולד של שנת 95' הגיעה להקתם של ג'רי רייס וסטיב יאנג, שליטי בית המערב הבלתי מעורערים, לקרב סיום עונה עם אטלנטה. לא היה זה משחק לפרוטוקול עבור האלופים: הם נאבקו עד הרגע האחרון על יתרון הביתיות ושבוע החופש בפלייאוף נגד יריבותיהם הקבועות, דאלאס של השלישיה וגרין ביי של ברט פארב. היה זה אולי המשחק הקשה ביותר על הנייר, דווקא במחזור הסיום של העונה הסדירה, והוא התפתח למאבק מרתק ורב תהפוכות.

כבר מהרגעים הראשונים היה ברור כי אין מדובר במשחק רגיל, כאשר הגנת אטלנטה כפתה השמטה בסמוך לאנד זון, אך הכדור התגלגל פנימה במסלול מפותל ומפתיע – ודווקא ג'רי רייס היה במקום כדי ליפול עליו ולהשיג ט"ד! לאחר שאנדרסן החזיר בשער מ-52 יארד, ביצעה סן פרנסיסקו מהלך מתוחכם, כאשר בוטלג מדומה של סטיב יאנג הפך למהלך אופשן של רייס – מהלך נדיר ביותר של התופס המצטיין. רייס איתר את התופס הגבוה ג'יי ג'יי סטוקס בדרכו לאנד זון ושיגר לו מסירה של 41 יארד, כשסטוקס מנצח כמובן את מגיני אטלנטה בקפיצה לגובה וקוטף ט"ד נוסף. אנדרסן סיים את המחצית הראשונה בשער מטורף מ-59 יארד, השער השלישי שלו במשחק, ואז ישב על הספסל במהלך כל המחצית השניה. ג'ף ג'ורג' נפצע והוחלף ע"י... בובי אייבר, חברו של אנדרסן מימי הסופרדום העליזים. אייבר הנהיג שני מהלכי קאמבק מצויינים והשלים שתי מסירות ט"ד למאת'יס, אולם הפאלקונס ניסו פעמיים למסור לבונוס כפול ופעמיים נכשלו. למזלם לא הצליחה סן פרנסיסקו להענישם על כך, והמשחק הסתיים בתוצאה הצמודה 27:28. אטלנטה שבה לפלייאוף עם וויילד קארד, הניינרס חזרו לחוף המערבי ללא יתרון הביתיות (שהלך לדאלאס) וג'רי רייס מנסה עד היום להבין כיצד סיים את המשחק כשהוא חתום על שני ט"ד – ואף אחד מהם לא היה בתפיסה... השחקן שתפס 197 ט"ד בקריירה שנמשכה 20 עונות השיג את הט"ד היחיד שלו במסירה באותו יום בג'ורג'יה דום.

אנדרסן סיים את העונה עם עוד שיא ליגה בלתי נתפס – שמונה שערים מטווח 50+ בעונה אחת, וזאת בתשעה נסיונות בלבד! גם אחוזי הדיוק מטווח זה היו שיא של כל הזמנים. עד עונת 95' לא הבקיע אנדרסן מעולם יותר מ-3 שערים מטווח 50+ באותה עונה, כך שלא היה ספק שהמוטיבציה המחודשת בעקבות החלטת הסיינטס לשחררו השתלמה בגדול עבור הפלקונס. בסך הכל הבקיע אנדרסן 31 שערים (שווה לשיאו משנת 85') ב-84% דיוק וסיים עם עוד שיא אישי, 122 נקודות. באופן צפוי מאד נבחר לפרובול (בפעם השביעית) ולאול פרו (בפעם השלישית, הישג אליו לא הגיע שום בועט מאז לו "הבוהן" גרוזה). אך חשוב מכל, הוא שב לפלייאוף בפעם החמישית בקריירה שלו, רעב לטעמו של הישג חדש – נצחון פלייאוף ראשון.

ביום האחרון של שנת 95', ב"טונדרה הקפואה" של למבו פילד, עלה אנדרסן למשחק הפלייאוף החמישי בחייו רק כדי לגלות שדבר לא השתנה. קבוצות ה"דום" עדיין התקשו מחוץ לאולם בתנאי החורף והלחץ הנוסף של הפלייאוף, והפעם היה זה מלך הקרח ברט פארב שקבר את הפלקונס עם שלושה ט"ד באוויר. ג'ף ג'ורג' עשה כמיטב יכולתו ומסר ל-366 יארד בתנאים הקשים בלמבו, אך הוא נחטף פעמיים ואטלנטה הפסידה 34:20. אנדרסן לא יכול היה לעשות הרבה. הוא הבקיע פעמיים מטווחים קצרים ללא החטאה, אך לא השפיע באופן ממשי על התוצאה. בגיל 35, לאחר 14 עונות בליגה, לא ידע עדיין כיצד נראה מעבר שלב בפלייאוף. ובעוד אנדרסון מגיע פעמיים לגמר החטיבה (ומפסיד בשתיהן), נותרה הדלת למעמד זה נעולה בפני הדני.

בשנת 1838 פרסם הנס כריסטיאן אנדרסן את החלק הראשון של "האוסף החדש", אגדות ילדים נוספות לאחר הקובץ הכושל מסחרית שפתח את הקריירה שלו כסופר ילדים. האוסף הקדים בחמש שנים את פרסום "האגדות החדשות", ובישר על כמה התפתחויות עתידיות ביצירתו של אנדרסן, כמו הערצתו לברבורים (בסיפור "ברבורי הבר") והתייחסותו לחריג וליוצא הדופן. בקובץ נכלל גם סיפורו הייחודי ביותר של הסופר – הראשון שלא חב את קיומו לאגדה ידועה או לסגנון ספרותי קיים כלשהו, אלא היה יצירה אינדיבידואלית ומקורית לחלוטין. שמו היה "חייל הבדיל הנאמן".

הסיפור נפתח ביום הולדתו של ילד קטן, המקבל במתנה קופסה ובה 25 חיילי בדיל. מאחר שהחיילים הם תוצאה של מיחזור, ונוצקו מחדש מכלי בדיל משומשים ומיותרים, כמות הבדיל שבתבנית לא הספיקה לייצר את כל החיילים במלואם – והאחרון שבהם נותר קיטע, עומד על רגל אחת בלבד.

החייל מודע היטב לחריגותו בשורת החיילים, אך עד מהרה מוצא נחמה בדמותה של רקדנית עשויה נייר המקושטת בחרוז שטוח נוצץ ("פאייט" בלקסיקון עולם האופנה). הרקדנית עומדת על רגל אחת בתנוחת מחול – ממש כמוהו, והזהות ביניהם גורמת לו להתאהב בה. מסתבר שלחייל יש יריב על ליבה של הרקדנית: צעצוע בצורת שדון. השדון מזהיר את החייל להפסיק לבהות ברקדנית, אך ללא הועיל. החייל מסרב להתנתק מאהובתו החדשה. למחרת מצליח השדון להפיל את החייל מאדן החלון עליה ניצבים חבריו – היישר אל הרחוב.

כעת מתחיל מסע הרפתקאות שראשיתו בשני ילדים המוצאים את החייל ומשיטים אותו במרזב בסירת נייר – עד שהוא מגיע לתעלת ניקוז. התעלה נשלטת ע"י עכברוש ביבים הדורש אגרת מעבר מהחייל (כנראה נבואה מוקדמת על הקמת כביש 6), ולאחר מכן מגיעה הסירה אל תעלת שייט גדולה, שם נבלע החייל בבטנו של דג. הדג נתפס ברשת ומוצא את דרכו אל השולחן בביתו של הילד, בעליו של החייל. כשנפתח הדג לשם ניקוי הקרביים מתגלה בתוכו החייל ומוחזר לרשות הילד, שמניח אותו על שולחן. אולם נראה כי המסע המפרך נתן אותותיו בחייל, והילד כבר אינו חפץ בו: הוא משליך אותו אל האח המבוערת, שם הוא מותך. בעוד האש ממיסה את אבריו, מעיפה רוח פרצים את אהובתו הרקדנית אל האח, והיא נשרפת לצדו. לאחר דעיכת האש מתגלים שני שרידים: ה"פאייט" הנוצץ של הרקדנית, וגוש בדיל בצורת לב.

אף שרצף התלאות והייסורים שעובר החייל מזכיר במקצת את סיפורה של בת הים הקטנה, הסיום הרומנטי והאופטימי במידה מסויימת מושך יותר לכיוונו של הברווזון המכוער. מסעו של חייל הבדיל שימש השראה לאינספור סיפורים ויצירות מאז פרסומו ועד היום, שהמפורסמים ביניהם הם "סרטי הדרך" האמריקניים וצאצאיהם הרוחניים ברחבי עולם הקולנוע.

ההנג-אובר בעקבות זכייתה הבלתי אפשרית של נבחרת דנמרק ביורו 92' היה כואב וממושך. הוא החל למחרת הגמר, ב-27 ביוני 92', ונמשך כמעט 6 שנים. בפני המאמן ריכרד מולר-נילסן ניצבה משימה מורכבת: להוריד את השחקנים לקרקע המציאות ולמקד את תשומת ליבם במשימה הבאה, מוקדמות גביע העולם בארה"ב, שעמדו להתחיל עבורם תוך חודשיים בלבד.

הסגל למוקדמות נותר במידה רבה ללא שינוי, כאשר הקפטן לארס אולסן מנהיג את ההגנה, פטר שמייכל בשער, יון יאנסן, הנריק לארסן וקים וילפורט בקישור האחורי, בריאן לאודרופ עושה המשחק ופלמינג פולסן (בסיוע בנט כריסטנסן ולארס אלסטרופ) בחוד. השינוי המשמעותי ביותר היה בעמדת המגן השמאלי, כשבמקום הנריק אנדרסן הפצוע חזר לסגל יאן היינצה מאיינדהובן, שהתפייס עם מולר-נילסן.

הנחיתה על קרקע המציאות היתה קשה ופתאומית. שני המשחקים הראשונים שלחו את דנמרק למדינות הבלטיות שזה עתה זכו בעצמאותן מברית המועצות המפורקת, ליטא ולטביה. בשניהם לא הובקעו שערים, וכך גם במשחק הבית הראשון נגד אירלנד בפארקן. 40 אלף הצופים שבאו להודות לנבחרת על ההישג הטרי ביורו התפזרו מאוכזבים. רק במשחק הרביעי, בבלפסט, הצליחה דנמרק להבקיע שער ראשון, מרגליו של מלך השערים ביורו, הנריק לארסן. הנצחון הראשון שחרר את הדנים מצל הזכיה ביורו והוביל ישירות לנצחון גדול בהרבה, בבית נגד ספרד הפייבוריטית לזכות בראשות הבית. ב-31 במרץ 93' כבש פולסן את השער היחיד בפארקן, ורבבות הרוליגנים שגדשו את היציעים החלו לפנטז על שחזור ההישג ביורו על הבמה הגדולה ביותר. נצחון ביתי על לטביה משערים של וילפורט והמחליף סטרודאל הזניק את דנמרק לצמרת הבית. וילפורט כבש גם את השער היקר בדאבלין בשוויון 1:1 עם האירים, ובקיץ 93' החל רצף נצחונות על נמושות הבית – אלבניה וליטא – במסגרתו שב בכיר שחקני דנמרק, מיכאל לאודרופ, להרכב הנבחרת לצד אחיו הצעיר בריאן.

נותרו כעת לדנים שני משחקים בלבד. לכאורה היה נצחונם על הספרדים אמור להעניק להם יתרון על האירים, שסיימו בתיקו נגד ספרד. המצב אף השתפר לאחר שבריאן לאודרופ כבש שער נצחון נגד צפון אירלנד באוקטובר, ובמקביל הפסידה אירלנד לספרד 3:1. אבל לקראת המחזור האחרון בבית המוקדם הובילה דנמרק על ספרד בשתי נקודות ועל אירלנד באחת בלבד, כאשר המתין לה משחק מכריע נגד הספרדים באצטדיון רמון סנצ'ס פיחואן בסביליה, ב-17 בנובמבר.

על אף שהשוער הבאסקי אנדוני זוביזרטה הורחק כבר בדקה העשירית, החזיקה הגנת ספרד (בהנהגת הבלם הבליארי מיגל נדאל, דודו של הטניסאי המפורסם) מעמד מול האחים לאודרופ ופולסן, ובדקה ה-63 הבקיע "לוקומוטיבו" היירו שער נצחון קריטי, שהקפיץ את ספרד באחת למקום הראשון. ההפסד היה חוליה נוספת בשרשרת האינסופית של כשלונות דניים מול ספרד. במשחק המקביל סיימה אירלנד בתיקו 1:1 בדרבי האירי, השוותה את מספר נקודותיה והפרש השערים שלה לזה של דנמרק – ועלתה למונדיאל יחד עם ספרד על חשבון אלופת אירופה, בזכות מספר שערים גבוה יותר שהבקיעה.

ההדחה האכזרית בשובר שוויון הותירה את דנמרק מחוץ למונדיאל בפעם השניה ברציפות. זכרונות מקסיקו 86' הלכו והיטשטשו בתודעה הקולקטיבית, והכשלון האחרון מהל את מתיקות הזכיה ביורו בטעם מר של החמצה. מולר-נילסן ניגש מייד להכנות למשימתו הבאה: מוקדמות יורו 96'. במסגרת הזו, בה רשמה דנמרק את הישגיה הגדולים ביותר, ודאי יתהפך הגלגל – בעיקר לאור החלטת אופ"א להכפיל את מספר המשתתפות בטורניר מ-8 ל-16. מי יוכל למנוע מהאלופה היוצאת להגן על תוארה?

קוראי הסדרה לא יופתעו ודאי לגלות כי שוב נקלעה דנמרק לבית אחד עם הספרדים. אולם הפעם לא היתה נבחרת שלישית שתשחק את תפקיד "הסוס השחור", ולכן הצליחו הדנים לסיים במקום השני ולהעפיל לטורניר הגמר, שנערך הפעם באנגליה. הנבחרת של מולר-נילסן ניצחה פעמיים את בלגיה, שסיימה במקום השלישי, ושני נצחונות אלה עשו את ההבדל בין שתי הנבחרות והבטיחו לדנמרק את ההעפלה. ההפסד הקבוע לספרד (נדאל התכבד הפעם בשער הקריטי) 0:3, באותו אצטדיון בסביליה, לא שינה הפעם דבר. הרוליגנים ארזו שוב את ערכת התחפושת שלהם וחצו את הים הצפוני לעבר אנגליה, כמו אבותיהם הוויקינגים שפלשו לאי הפורה לפני יותר מאלף שנה.

בהופעתה הרביעית ברציפות בטורניר הגמר – לראשונה כאלופה היוצאת – שובצה דנמרק לבית שנראה על פניו קל יחסית – ללא אף אחת מהאימפריות המבוססות של היבשת. קרואטיה היתה נבחרת צעירה המחפשת כיוון בעקבות פירוק נבחרת יוגוסלביה האדירה, עליו כתבתי בהרחבה בפרק השביעי. גם פורטוגל היתה צעירה יחסית, והתבססה על כוכבי נבחרת הנוער שזכתה במונדיאל בשנת 89'. טורקיה היתה חלשה והגיעה לטורניר כמעט בטעות. בניגוד לנבחרת הקודמת שעשתה זאת – דנמרק עצמה, טורקיה לא הפתיעה איש.

במשחק הראשון פגשה דנמרק את פורטוגל. בהרכב של המאמן אנטוניו אוליביירה הופיעו כל השחקנים שעמדו להוביל את הנבחרת בעשור הקרוב: השוער ויטור באיה, הבלם הענק פרננדו קואוטו, הקשרים ההתקפיים לואיש פיגו ורואי קושטה, והחלוצים ז'ואאו פינטו וריקרדו סה-פינטו. דנמרק עלתה למשחק באצטדיון הילסבורו המקולל בשפילד עם האחים לאודרופ, ששיחקו כעת בריאל מדריד (מיכאל) וגלזגו ריינג'רס (בריאן), והחלוץ מיקל בק מפורטונה קלן לפניהם. מההרכב שזכה באליפות הקודמת – רק לפני ארבע שנים – נותרו בהרכב הנוכחי שלושה שחקנים: שמייכל, בריאן לאודרופ והנריק לארסן. לאודרופ הצעיר היה גם זה שהעלה את דנמרק ליתרון בדקה ה-22, והחלוץ המרכזי סה-פינטו השווה כעבור חצי שעה. במשחק השני, באותו אצטדיון, עלתה דנמרק נגד קרואטיה בהרכב שונה במקצת, כאשר לארס אולסן הורד לספסל אולם קים וילפורט חזר לקישור. הנבחרת שיחקה ללא חלוץ מרכזי טבעי, ואת חוליית ההתקפה איישו האחים לאודרופ בלבד. הניסוי של מולר-נילסן התפוצץ בפניו, כאשר הקרואטים – בהרכבם שיחקו ארבעה שחקנים מנבחרת יוגוסלביה שהודחה מהאליפות הקודמת לטובת דנמרק – שחטו את האלופה 0:3, מצמד שערים של דאבור שוקר ועוד אחד של קשר מילאן, זבונומיר בובאן. ה"נקמה" המאוחרת של יוצאי יוגוסלביה חרצה את גורלה של דנמרק. היא אמנם ניצחה במשחק האחרון את טורקיה 0:3 (צמד של לאודרופ ואחד של אלן נילסן), אך במשחק המקביל הוביל פיגו את פורטוגל לניצחון בתוצאה זהה על קרואטיה, מה שהבטיח לשתיים את המקום ברבע הגמר והשאיר את דנמרק בחוץ. אלופת אירופה לא קיבלה אפילו הזדמנות להגן על התואר בשלב הנוק-אאוט.

מולר-נילסן, שגילה כי תואר "אלוף אירופה" אינו מבטיח לו דבר בהמשך הדרך, הודיע על התפטרותו מהתפקיד, והמשיך בדרך המפותלת שתביא אותו בסופו של דבר לאצטדיון רמת גן. הנבחרת שהותיר מאחור חיפשה כיוון חדש, שיחזיר אותה לימי הזוהר, וירפא סופית את כאב הראש בבוקר שאחרי.

שחקני אודנסה ונבחרת דנמרק לא היו הדנים היחידים שנאלצו להתעורר מחלום מתוק אל המציאות הקודרת. לאחר עונת השיא שנתן מורטן אנדרסן, מכל הבחינות, ב-95' – סיפקה לו עונת 96' תזכורת חריפה וצורבת לכך שהגיע לאחת הקבוצות ההפכפכות, המבולגנות והשבירות בליגה. מאז הקמתה – בדיוק 30 שנה קודם לכן – לא היו לאטלנטה שתי עונות רצופות במאזן חיובי, שלא לדבר על שתי עונות פלייאוף רצופות. לכן היתה עונת 95' המוצלחת סימן רע מאד לקראת העונה הבאה.

הבעיות החלו כבר במחזור הפתיחה, כשקרוליינה – שסיימה את עונת האקספנשן שלה במאזן מרשים של 9:7 – הביסה את אטלנטה 6:29 באצטדיונה החדש בשרלוט. מאותו רגע לא הצליחו הפאלקונס להחזיר את העונה למסלול, והלכו מדחי אל דחי. במשחקם השלישי הופיעו בסאנדיי נייט פוטבול (אז שידור משני ברשת הכבלים ESPN) נגד פילדלפיה, במשחק עליו כתבתי כבר בפרק השמיני. במהלך המחצית השניה ובפיגור 10:20 החל ויכוח סוער על הקווים בין ג'ף ג'ורג' לבין ג'ון ג'ונס. הק"ב והמאמן התעמתו בלהט לעיני הקהל ומיליוני צופים מחוף לחוף. ג'ורג' סופסל לטובת בובי אייבר, והקטע המדובר שודר שוב ושוב בכל הערוצים בימים הבאים. אטלנטה השעתה את ג'ורג', ועד מהרה העבירה אותו בעיסקת חליפין לאוקלנד. אייבר עשה כמיטב יכולתו, אך הצליח לנצח רק שלושה משחקים עד תום העונה. הנחמה היחידה עבור אנדרסן היתה ששניים משלושת הנצחונות היו במשחקים נגד הסיינטס, אם כי בניגוד ליכולתו במשחקים נגדם בעונת 95' (8 מ-8 ושלושה שערים מטווח 50+) הסתפק הפעם בתרומה צנועה בהרבה (2 מ-5 ללא הבקעה מטווח ארוך). בסיום העונה פוטר ג'ונס, והוחלף בידי המאמן הוותיק דן ריבס, שהוביל את דנבר לשלוש הופעות בסופרבול בשנות ה-80'.

אנדרסן הפגין יכולת ירודה כמו הקבוצה כולה בעונת 96'. הוא סיים עם 22 שערים ב-76% דיוק ו-97 נקודות. יכולתו מטווח 50+ הידרדרה לזו של סוף ימיו בניו אורלינס, עם 20% בלבד. למזלו, עונת 95' עדיין העניקה לו די קרדיט בעיני הנהלת הקבוצה ובעיני ריבס, והותירה אותו בג'ורג'יה דום גם לעונה הבאה.

בתחילת העונה נראה היה שהגעתו של ריבס היתה לחינם. הק"ב החדש שהחתים, כריס צ'נדלר שנרכש מיוסטון, נכשל בנסיונו להשתלט על ההתקפה והפסיד את כל חמשת משחקיו הראשונים. הפאלקונס החבולים יצאו לשבוע חופש, ואחריו חזרו למשחק מול... הסיינטס. שלא במפתיע, היה זה המשחק בו התעורר מורטן אנדרסן לחיים, ובעקבותיו הקבוצה כולה.

אנדרסן, במאזן 0:4 נגד הסיינטס מאז עזיבת הקבוצה, הגיע לסופרדום במצב רוח קרבי והבקיע שלושה שערים כבר במחצית הראשונה, כולל בעיטה מ-55 יארד עם הירידה להפסקה. השער השלישי קבע יתרון 3:16 לאטלנטה – ממנו לא הצליחו הסיינטס לחזור. אנדרסן עלה ל-0:5 מול קבוצתו לשעבר, והפלקונס השתמשו בנצחון כקרש קפיצה לסיום מדהים של העונה: הם ניצחו ששה משמונת משחקיהם האחרונים וסיימו במאזן סביר של 9:7, הישג מרשים לאחר הפתיחה הקטסטרופלית. הרץ הצעיר ג'מאל אנדרסון השיג 1,000 יארד על הקרקע, וצ'נדלר "התאפס" במחצית השניה ונבחר לפרובול עם רייטינג 95 ו-20 ט"ד. נראה היה כי דן ריבס גילה את הפוטנציאל להצלחה ממשית בקבוצה הדכאונית והכושלת בג'ורג'יה דום.

אנדרסן מצדו השלים סוויפ נוסף על הסיינטס עם נצחון 3:20 בבית, בו הבקיע שני שערים והחטיא בעיטה אחת. את העונה כולה סיים בשיפור משמעותי לעומת עונת 96': 23 שערים ב-85% דיוק, 66% מטווח 50+, ו-104 נקודות. הוא היה האחראי העיקרי לא רק לנצחון החוץ בסופרדום, אלא גם לשלושה נצחונות נוספים של אטלנטה: בשני המשחקים מול הראמס ובמשחק הבית נגד פילדלפיה, בכולם הבקיע שערים מכריעים בסוף הרבע האחרון. נראה היה כי ממש כמו קבוצתו, גם אנדרסן אימץ דפוס משחק של "יום עסל, יום בסל". האם היה פירושו של דבר שציפה לו כישלון מוחלט בעונת 98'? ריבס ואוהדי הפאלקונס הימרו שהמגמה תשתנה.

לאחר ההצלחה האמנותית של "אירופה" וההצלחה המסחרית של "הממלכה" פנה הבמאי הדני הצעיר והייחודי לארס פון טרייר לביים את יצירתו השאפתנית ביותר. הסרט "לשבור את הגלים" יצא למסכים בשנת 96', וניתן לראותו ולנתחו במישורים רבים ושונים, לעתים תוך היפוך נקודת ההשקפה מצפיה לצפיה. זוהי יצירה דתית מאד, בדומה לסרטיו של קרל תיאודור דרייר, ועיקרה מצולם בגוונים קודרים ואפלים בהתאם לנושאים הכבדים והעמוקים המועלים בה. בראש ובראשונה היא עוסקת בהקרבה אישית, כשהגיבורה (האנגליה הצעירה והאלמונית אמילי ווטסון בתפקיד שהגדיר ופרסם אותה) שוקעת לתהומות של שעבוד פיסי ונפשי כדי "לשכנע" את האל התובעני והזועף לרפא את בעלה, עובד באסדת קידוח נפט שנפצע קשה בתאונה והפך משותק (השחקן השבדי סטלן סקארסגרד). המושג הנוצרי של "גאולה דרך הביבים" מקבל משמעות בוטה, ולעתים קשה לצפיה, בשרשרת הייסורים והחטאים של האשה הצעירה והמסורה, כשהיא מנסה למשוך אליה – ממש ככליא ברק – את כל זעמו של האל, כדי שימחל לבעלה ויציל אותו. ניתן לראות בתלאותיה הרבות הד ברור לסיפור "בת הים הקטנה" של הנס כריסטיאן אנדרסן, ובמידה מסויימת גם להקרבה של "חייל הבדיל הנאמן".

הסרט מתרחש בקהילה דתית אדוקה מאד בסקוטלנד, שם מגדל הפעמון של הכנסיה המקומית הוא ללא פעמון, משום שצלצוליו נחשבים עליזים ודקדנטיים מדי בעיני האל. רק בסיומו המדהים של הסרט – שהוא מעין תמונת היפוך לסיומו הפסימי של הסרט "אירופה" – נכנע האל הנוקשה והנוקם, מרפא את הבעל משיתוקו, ומעניק לגיבורה – שהקריבה את חייה – ליווי מוסיקלי של פעמוני ענק בדרכה לשערי גן העדן.

פון טרייר נקט באמצעי ייחודי ומקורי, כדרכו, כדי לאזן את הטון המעיק והכואב של הסרט. בניגוד מוחלט לצילום האפרורי, הקופצני והמטושטש של העלילה הראשית, שתל במהלך הסרט מספר קטעים בהם מצולמים נופים יפים לאין שיעור, בצבעים עזים וחדים באופן על-טבעי כמעט. הצילומים נראים תחילה כתמונת סטילס – אולי גלויית נוף שעברה ריטוש או פוטושופ כמנהג התקופה – אך לאט לאט מתחוללת בהם תנועה המוכיחה כי מדובר בחלק מהסרט ובמראות אמיתיים. ברקע כל אחד מהקטעים מתנגן שיר מהקלאסיקה של הרוק, משנות השישים והשבעים, כמו "לבן יותר מחיוורון" של פרוקול הארום, "סוזאן" של לנארד כהן, "החיים על מאדים" של דייוויד בואי ו"שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון – וכל אחד מהם הוא כעין התרסה כנגד הקהילה השמרנית והסגפנית, המתנגדת למוסיקה (אפילו לצלצול פעמונים) ולכל ביטוי של שמחה.

באמצעות אותם קטעי מעבר מזכיר לנו פון טרייר כי למרות האפלה והצער שבעלילת הסרט משתרע מסביב עולם קסום ויפהפה, גן עדן עלי אדמות, שכל שעלינו לעשות כדי ליהנות ממנו הוא לפקוח עיניים ואוזניים. היופי והאושר נמצאים בהישג יד – אם רק נרים לרגע את מבטנו מהיומיום האפור והקודר ונרחיב את תודעתנו. כמובן שהכלי העיקרי להתחברות עם הצד המואר של החיים (כהגדרת חבורת מונטי פיית'ון) הינו המוסיקה – אותה מציינת גיבורת הסרט, כבר בסצינת הפתיחה, כסיבה לאהבתה לבעלה, האהבה שהיא הכח המניע של הקרבתה.

כמו הנס כריסטיאן אנדרסן בסיפורו "הברווזון המכוער", סיים פון טרייר את יצירתו האישית ביותר בנימה אופטימית בלתי אופיינית. הוא מזכיר לנו שלעתים עשוי הבוקר שאחרי להיות גם בהיר ומלא תקווה.

*בפרק הבא: קטעים מיומנו של רוקי עצבני