חיים ובועטים

    אגדות אנדרסן, פרק 8: אין מחיר לחופש

    עידן השחקן החופשי הפריע לקריירות של בועטי הליגה ושינה את מסלולם של אנדרסן ואנדרסון. עידן מסר ממשיך את הסקירה

    • מורטן אנדרסן
    עידן מסר

    "מאחור השארתי עיר מתכת
    לפניי הדרך מתמשכת"
    (אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע", 1987)

    "עיר קטנה, עיר סגורה
    הלכה לישון מוקדם
    אפילו אם יהיה לי רע -
    לא חוזר לשם"
    (יעקב גלעד, "משמרת לילה", 1984)

    26 ביולי, 1991. רגע לפני תחילת העונה נערך, כתמיד, טקס היכל התהילה בקנטון, אוהיו. חמישה אנשים מקבלים את הכבוד הגדול ביותר בעולם הפוטבול. על הבמה, חנוטים בז'קטים הצהובים, ניצבים טקס שראם, המנכ"ל שבנה אימפריה בדאלאס; סטן ג'ונס, שחקן הקו של שיקגו שהיה אחד השחקנים האחרונים בליגה ששיחק משחק שלם (הגנה והתקפה כאחד); ארל קמבל, הרץ הדורסני שהנהיג את יוסטון לשתי הופעות בגמר החטיבה; וג'ון האנה, הגארד הטוב בהיסטוריה, כוכב התקפת הפטריוטס. כל אחד מהם הוא סמל וגיבור מקומי; עבור אוהדי ארבע הקבוצות, הם מייצגים את הפוטבול במיטבו. ויחד עימם על הבמה ניצב מי שכביכול אינו שייך לתמונה הכללית: נורבגי גבוה ורזה, קופץ סקי לשעבר, שעד גיל 23 לא הכיר את הספורט כלל. יאן סטנרוד, שהגיע לליגה בזכות סדרת צירופי מקרים וחולל מהפיכה בעמדת הבועט, קיבל את התמורה 24 שנים מאוחר יותר: הוא הפך לחבר הראשון בהיכל התהילה ששיחק כבועט בלבד. חבריו לעמדה בהיכל, ג'ורג' בלנדה ולו "הבוהן" גרוזה, העבירו את רוב זמנם בעמדות אחרות, ובעטו רק בנוסף לתפקידם הרגיל. בלנדה הפך לבועט במשרה מלאה רק בעונתו ה-18 בליגה, כשהוא קרוב לגיל 40 – בדיוק באותה שנה בה החל סטנרוד את דרכו בשורות הצ'יפס.

    טוב לדעת (תוכן מקודם)

    איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

    חברת איילת גייר
    לכתבה המלאה
    איך הוא הגיע להיות חלק מקנטון? זה סיפור ארוך ומפותל. סטנרוד (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

    סטנרוד עשה היסטוריה בדרך המרשימה והאלגנטית ביותר – הוא נבחר להיכל בהזדמנות הראשונה, שש שנים לאחר פרישתו, כבוד השמור לכוכבים הגדולים ביותר של הספורט. בחירתו אמורה היתה לתת חותמת של הערכה וכבוד לעמדת הבועט, ולסלול את דרכם של ממשיכי דרכו אל היכל התהילה. אבל 21 שנה לאחר מכן נותר סטנרוד בודד בגלריית פסלי הארד, ושום בועט לא הצטרף אליו. גרוע מכך, שום בועט לא הגיע אפילו לרשימת המועמדים הסופיים. זאת, דווקא בתקופה בה המשיך השיפור בעמדה, ואחוזי הדיוק – כמו גם הטווח – המשיכו לעלות בעקביות.

    אולי ההסבר לכך טמון בארוע שהתרחש שנתיים לאחר מכן. ב 1993 נפגשו במשרדי הליגה בניו יורק הקומישינר פול טגליאבו וראש ארגון השחקנים, ג'ין אפשו (כוכב הריידרס וחבר היכל התהילה בעמדת הגארד), וחתמו על ההסכם הקיבוצי הראשון של הארגון, שהפך זה עתה לאיגוד מקצועי. בכך הסתיים יותר מעשור של "מלחמה" בין בעלי הקבוצות לשחקנים, שכללה שתי שביתות (82' ו-87'), תביעה להכרזת הליגה כמונופול של שחקן הג'טס, הרץ פרימן מקניל (89'), ותביעה ייצוגית בהנהגת כוכב פילדלפיה, רג'י ווייט (92'). ההסכם החדש השיג לליגה שקט תעשייתי למשך 13 השנים הבאות, ובישר עידן חדש: עידן השחקן החופשי. ווייט עצמו היה הראשון ליהנות מהשינוי ההיסטורי, כשעבר ללא תמורה מפילדלפיה לגרין ביי. בעקבותיו באו רבים אחרים, ונוף הליגה השתנה ללא הכר.

    נראה שאין עמדה שהושפעה מההסכם יותר מעמדת הבועט. העובדה שאינו חלק מהמערך הטקטי הרגיל של הקבוצה, וחלקו במשחק ממוקד ו"ממודר" - מקלה על החלפתו. וההצלחה העצומה של הבועטים הזרים בסגנון הכדורגל – עליה עמדנו בפרק השלישי – מילאה את המכללות בבועטים בסגנון זה, והעניקה לקבוצות הליגה מבחר עצום של שחקנים מוכשרים, "דם חדש" שלעיתים קרובות אף לא היה הכרח לבזבז עליו בחירת דראפט; ודאי שלא נותר צורך לנסוע לטיולים ארוכים באירופה או דרום אמריקה כדי למצוא שחקני כדורגל המעוניינים להחליף ענף. קבוצות כמו דאלאס של הבעלים/מנכ"ל ג'רי ג'ונס החלו להחליף בועטים בקצב מסחרר, ועד מהרה הפכה העמדה לפחות יציבה מכל העמדות על המגרש. עם תום העשור וכניסת המילניום החדש היו בליגה רק שני בועטים שנותרו באותה קבוצה מאז התקופה שבטרם חתימת ההסכם: מאט סטובר (מחזור 91') מקליבלנד/בולטימור וג'ייסון הנסון (מחזור 92') מדטרויט. אליהם אפשר להוסיף את ג'ייסון אילאם (מחזור 93'), שהצטרף לדנבר בשנה הראשונה של ההסכם. כל יתר הקבוצות (25 במספר בעת חתימת ההסכם) החליפו לפחות בועט אחד.

    קריירה ארוכת טווח של בועט באותה קבוצה, שהיתה מקובלת עד 93', הפכה לאירוע נדיר. ואנדרסון ואנדרסן, שהחלו אז את עונתם ה-12 בקבוצותיהם, מצאו עצמם לפתע ברשימת הזנים שבסכנת הכחדה.

    פתאום מצא את עצמו בסכנת הכחדה. מורטן אנדרסן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    בפרק השישי ראינו כי יכולתו של אנדרסון לא נפגמה למראית עין עקב הגעתו לגיל 35, וגם בעונת 94' המשיך לבעוט ברמה גבוהה, והיה שותף לעונה מוצלחת של פיטסבורג – מה שהביא אותו בפעם השניה בקריירה לגמר החטיבה. אולם לאחר ההפסד המפתיע והמרגיז לסן דייגו החליט המאמן הצעיר ביל קווהר לערוך שינוי עומק בסגל הקבוצה, ונעזר בכללים החדשים לגבי מעמד השחקן החופשי. הוא החתים את הבועט הוותיק מאטלנטה, נורם ג'ונסון, שבילה את כל הקריירה שלו עד אז בקבוצות המשחקות באולם סגור, ואנדרסון חזר – לראשונה מאז 82' – לדרך הנדודים. החופש שהעניק ההסכם לשחקנים מול בעלי הקבוצות התברר כחרב פיפיות – הוא הגדיל באופן משמעותי את שכרם של השחקנים, אך פגע ב"ביטחון התעסוקתי" שלהם. ואנדרסון היה אחד הבועטים הראשונים שלמד זאת על בשרו.

    אנדרסון השאיר מאחוריו בעיר הפלדה רשימת שיאים ארוכה, וחלק משיאיו למעשה אינם ניתנים לשבירה. הוא צבר במדים הצהובים-שחורים לא פחות מ- 1,343 נקודות, הבקיע יותר מ-300 שערים ב-78% דיוק ופגע במטרה ביותר מ-99% מבעיטות הבונוס. שמונה פעמים רשם יותר מ-100 נקודות בעונה (כאמור, מלך הנקודות בלנדה הגיע להישג זה רק 6 פעמים ב-26 שנות קריירה), נבחר שלוש פעמים לפרובול, הגיע לפלייאוף שבע פעמים, ושיחק בעשרה משחקי פלייאוף, כולל שתי הופעות בגמר החטיבה. בעת עזיבת הקבוצה היה רצף שעריו בפלייאוף ללא החטאה עדיין פעיל – הוא לא החטיא 13 בעיטות רצופות (שיא ליגה), מאז ההחטאה האחרונה בעונת 84'. עם הישגים כאלה אין פלא שבשנת 07', כשחגגה פיטסבורג 75 שנות פעילות, נבחר הדרום אפריקני לבועט כל הזמנים של הסטילרס.

    יכולתו של אנדרסון בעונת 94' הבטיחה שלא ייוותר זמן רב מדי ללא חוזה: סמוך לאחר עזיבת פיטסבורג הוחתם על חוזה השחקן החופשי השני שלו, וגם הפעם – כמו בשנת 82' – לא היה עליו לנסוע למרחקים לשם כך. למעשה סגר מעגל שנמשך 17 שנה, כאשר עשה את דרכו לאורך מדינת פנסילבניה, בחזרה לפילדלפיה – העיר בה החלה קריירת הפוטבול שלו. אחרי תחנות ביניים בסירקיוז, בפאלו ופיטסבורג, שב אנדרסון לעיר אהבת האחים – והפעם כשחקן מקצועני.

    סרט בשחור לבן

    לאחר שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא הכריזה ממשלת דרום אפריקה על ביטול הוצאתו של הקונגרס הלאומי האפריקני מחוץ לחוק. כעבור שנה נערך הכינוס החוקי הראשון של הארגון, בו נבחר מנדלה כצפוי לנשיאו. עם סמכות זו בידיו החל במשא ומתן ממושך עם מפלגת השלטון ועם יתר התנועות והמפלגות במדינה, במטרה להסדיר את המעבר משלטון האפרטהייד לשלטון דמוקרטי מלא. ברוב שלבי המו"מ שיתף מנדלה פעולה באופן הדוק עם הנשיא דה-קלרק והשניים הגיעו להסכמות עקרוניות ברוב הנושאים.

    אבל בתקופה הממושכת בה ישב מנדלה בכלא רובן איילנד התפתח עימות נוסף בדרום אפריקה, שהיה לעתים חמור ואלים יותר מהעימות בין השלטון המרכזי לקונגרס הלאומי. היה זה עימות בתוך הקהילה ה"צבעונית", כאשר אנשי הקונגרס – הסוציאליסטים והמודרניסטים - נאבקו עם ראשי השבטים המסורתיים והשמרנים על השליטה בקהילות השחורות. מלחמה זו גבתה אלפי קרבנות, כולל הרג של אחים בידי אחיהם ובנים בידי אבותיהם. היא קרעה לגזרים כפרים, שכונות ומשפחות. וכעת, כשהשותפות המלאה של ה"צבעוניים" בשלטון היתה מעבר לפינה, נראה היה כי העימות מתעצם, כאשר כל צד ביקש לבסס לעצמו עמדת כח לקראת הבחירות הראשונות.

    ב-17 ביוני 92' , בעיירת השחורים בוייפאטונג סמוך לנהר הוואל, תקפו אנשי תנועת "אינקאת'ה" השבטית את בתי העיירה והרגו 46 איש. מנדלה האשים את מפלגת השלטון האפריקנרית בשותפות בטבח – לטענתו השתמשה המפלגה בתנועת "אינקאת'ה" כנשק נגד הקונגרס. הוא עזב את המו"מ, מה שגרם להשעיית השיחות, והיו שהחלו לפקפק ביכולתם של השחורים והלבנים להגיע לפתרון מוסכם שימנע מרחץ דמים ברגע שהמיעוט יוותר על השלטון. נראה היה כי החששות הישנים מדמוקרטיזציה של המדינה הוכחו כמוצדקים, ולא ניתן להתחמק מ"מודל רודזיה".

    טבח הוציא את הקונגרס מהשיחות, וטבח החזיר אותו אליהן: כעבור כשלושה חודשים, ב-7 בספטמבר, נערכה תהלוכת מחאה בעיירה בישו במחוז איסט קייפ, שהיתה באותה תקופה בתחום המחוז ה"עצמאי" סיסקאיי (אחד מאותם חבלים שקיבלו "אוטונומיה" עבור תושביהם השחורים במהלך שלטון האפרטהייד). הצועדים – קרוב למאה אלף איש, בהשפעת והכוונת הקונגרס – דרשו את פירוק סיסקאיי (כמו גם יתר המחוזות מסוג זה) ואיחודו המלא עם דרום אפריקה, כדי למנוע הנצחה של שלטון העבר לאחר עריכת הבחירות במדינה. כוחות הבטחון פתחו באש חיה על המפגינים והרגו 28 מהם – בעוד מקרה של אלימות שחורים כנגד שחורים.

    הטבח בבישו היה כעין סטירת לחי למנדלה, שהתעורר והבין כי אין סיכוי להשיג דבר בדרך העימות והאלימות – דרכי המאבק להן הטיף בעת שנכלא – מלבד הרג המוני והרס מוחלט של המדינה. הוא החליט לחדש את המו"מ הרב מפלגתי, והפעם הושגה התקדמות ממשית, כולל לוחות זמנים בקווים כלליים להעברת השלטון. אולם הכל נראה על סף פיצוץ מחודש ב-10 באפריל 1993, כאשר כריס האני, מנהיג המפלגה הקומוניסטית וחבר בכיר בהנהגת הקונגרס, נרצח ליד ביתו בפרבר בוקסבורג בעת שיצא ממכוניתו. האני התגורר בשכונה מעורבת, ושכנתו – אפריקנרית במוצאה – הזעיקה מייד את המשטרה, מה שהביא למעצרו של הרוצח, מהגר מפולין ופעיל במפלגה השמרנית האולטרה-ימנית. בחקירה התברר כי האקדח הושאל לו ע"י חבר פרלמנט מטעם המפלגה.

    רצח האני הצית מהומות דמים ברחבי המדינה, אולם מנדלה ניצל אותו לראשונה דווקא כדי להוביל בכיוון ההפוך. הוא נשא נאום לאומה, הנאום ה"נשיאותי" הראשון בחייו – למרות שעדיין לא נשא בשום משרה רשמית. האיש שישב בכלא במשך 27 שנים בגלל תמיכתו במאבק מזויין הפציר בכל תושבי המדינה שלא לבחור בדרך האלימות. הוא הזכיר להם כי בזכותה של אשה אפריקנרית נתפסו הרוצחים, וקרא לכולם להתאחד נגד האלימות וההסתה ולמען החירות, שעבורה הקריב האני את חייו.

    נאומו של מנדלה הבהיר לכל הכוחות הפוליטיים בדרום אפריקה עד כמה צר חלון ההזדמנויות של המדינה למעבר לשלטון דמוקרטי, ומה תהא משמעות החמצתו. השיחות הרב מפלגתיות התחדשו ביתר שאת, וכבר באותו קיץ הושג הסכם כולל לפיו תיערכנה בחירות כלליות ברחבי המדינה ב-27 באפריל 94'. אף שתוצאותיהן היו ידועות מראש – משום שהוסכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית בכל חלוקת מנדטים שהיא – היתה להן משמעות סמלית עצומה: העקרון בו דגל מנדלה מאז שנות החמישים – "אדם אחד, קול אחד" – עמד להתממש לבסוף. השגת ההסכם זיכתה את מנדלה ודה-קלרק בפרס נובל לשלום באותה שנה.

    שחרור מנדלה מכלאו והמו"מ לקראת מעבר לשלטון הרוב הפשירו את חומת הקרח שעטפה את דרום אפריקה מאז סוף שנות השבעים. החרם המוחלט של מדינות וגופים רבים בעולם על המדינה החל להיסדק. אחד הראשונים לתת לכך ביטוי מעשי היה (כרגיל) הבמאי סטיבן ספילברג, שבאותה שנה בה חולל מהפיכה ויזואלית בקולנוע עם הסרט "פארק היורה" ביים סרט נוסף – הפעם סרט היסטורי על פרשה מתקופת השואה, "רשימת שינדלר". הסרט, שספילברג הגדיר כ"מתנה" לאמו, צולם בשחור-לבן ברובו המוחלט. בניגוד לקטע הפתיחה של הסרט "החברים של פיטר", הפעם היה הצילום בשחור-לבן מתאים להקשר ההיסטורי של יומני החדשות והסרטים העלילתיים מאותה תקופה בה התרחש הסרט.

    ספילברג ליהק בסרטו שחקנים ישראליים רבים לתפקיד תושבי גטו קראקוב. אולם שני התפקידים ה"יהודיים" הראשיים נשמרו לשחקנים לא ישראליים: בתפקיד מנהל המפעל שטרן שיחק הבריטי/הודי/יהודי בן קינגסלי, ולתפקיד הנשי הראשי – של הלן הירש, שפחתו של מפקד הגטו – נבחרה השחקנית האפריקנרית אמבת' דוויץ (דווידס). הופעתה – דווקא בסרט העוסק בהפרדה גזעית מהסוג הקיצוני ביותר – היתה הצהרה קולנית במיוחד של הבמאי האמריקני לגבי השינוי העמוק שעמד להתרחש במדינה המצורעת. ספילברג קיבל פרס אוסקר ראשון על בימוי עבור הסרט – אחד משבעה בהם זכה "רשימת שינדלר", שהצטרפו לשלושה בהם זכה "פארק היורה" באותה שנה.

    המעבר הרשמי לשלטון הרוב בדרום אפריקה התרחש כחודשיים לאחר טקס האוסקר. בבחירות הכל-גזעיות הראשונות בתולדות המדינה זכה הקונגרס כצפוי בקרוב לשני שליש מהקולות. נלסון מנדלה הפך לנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה, כשדה-קלרק מתמנה לסגנו הבכיר. במקביל נבחר דגל חדש למדינה – דגל המשלב את הכחול-לבן-אדום של הממלכה המאוחדת עם השחור-ירוק-צהוב של הקונגרס. מדינת האפרטהייד הפכה ל"אומת הקשת", אך הדגל החדש כשלעצמו לא הספיק כדי להמחיש בעיני ההמונים את המהפיכה. נדרש סמל משמעותי יותר, עמוק יותר, ומנדלה היה נחוש למצאו – גם במקום בלתי צפוי.

    חזרה לזירת הפשע

    בקיץ 95' מצא עצמו הגולה הדרום אפריקני אנדרסון שוב במעמקי ה"מאפרה" הענקית המכונה "אצטדיון וטראנס". יותר מ-17 שנה חלפו מאז עלה אל משטח האסטרוטרף הידוע לשמצה נער בן 18, מהגר שזה עתה נחת בארה"ב, ללא שום רקע בפוטבול אמריקני – והדהים את הסקאוטים בעוצמה ובדיוק של בעיטותיו. כשהביט סביבו כעת גילה שלא הרבה השתנה: אם בכלל, נראה המשטח מרופט ודהוי יותר, צלקות גבעת הפיצ'ר וארבעת הבסיסים של הפיליס ברחבי המגרש בלטו יותר, ויציעי הבטון המשיכו להתפורר. כמו אחיו לסגנון "תבנית העוגיות" שנבנו בסוף שנות השישים עד תחילת השבעים, היה מדובר במבנה מכוער ומיושן שהחל להזדקן בקצב מואץ מרגע פתיחתו. אנדרסון הכיר כמובן את המראה היטב: כמעט שלא ניתן היה למצוא הבדלים מהותיים בין ה-"וט" לבין "שלושת הנהרות", כמו גם בינו לבין "ריברפרונט" בסינסינטי, שם שיחק פעם בשנה במדי הסטילרס. רק מתחת לקרקע הסתתר ההבדל העיקרי: במרתפי ה"וטראנס" שכן אחר כבוד בית משפט מקומי, שתפקידו להביא לשיפוט מהיר את האוהדים הפרועים והאלימים ביותר בליגה.

    אנדרסון שב לפילדלפיה לשחק בפני קהל כה תוקפני וחסר מעצורים עד שאיש לא היה חסין מפניו: אוהדי האיגלס התפרסמו בכך שהשליכו כדורי שלג ("מחוזקים" לעתים בליבת אבן או מתכת) אפילו על סנטה קלאוס, שלא לדבר על הפרעה לבעיטות מטווח קצר מצד יושבי היציעים שמאחורי האנד-זון. בעיר הקשה והאלימה ביותר בחוף המזרחי, גם אצטדיון הפוטבול לא היווה מפלט ממשי. הבועט החדש נאלץ להסתגל להבדל המשמעותי שבין קהילה קטנה יחסית ופרובינציאלית כמו פיטסבורג לבין העיר החמישית בגודלה בארה"ב. "מסורת" של הפסדים וכשלונות בזמן אמת – כשהאליפות האחרונה היתה בעונת 60' – רק הגבירה את המרירות והעויינות ביציעים.

    האיגלס של עונת 95' עשו כמיטב יכולתם להעניק לקהל התובעני תמורה לכספו. ההלם של עזיבת הסופרסטאר רג'י ווייט לגרין ביי ומותו הטראגי של ג'רום בראון, "נושא כליו" של ווייט בקו ההגנה, בתאונת דרכים בגיל 27 – גרמו לשתי עונות ללא מאזן חיובי, בסופן פוטר המאמן ריץ' קוטייט. במקומו מונה מתאם ההגנה של האלופים הטריים מסן פרנסיסקו, ריי רודס, המאמן השחור הראשון של האיגלס. הבאתו של אנדרסון היתה רק אחד ממהלכיו של רודס בקבוצתו החדשה. הוא בנה את ההתקפה – שמזה שנים הסתמכה על האיום הכפול של הק"ב הרץ רנדל קנינגהאם – סביב הכוכב שהביא עמו מהמפרץ, הרץ הרבגוני ריקי ווטרס. קנינגהאם איבד את מקומו לרכש נוסף, הק"ב רודני פיט, שהגיע מדטרויט. פיט היה מוסר קונבנציונלי יותר ושחקן נוצץ פחות מקנינגהאם, והתאים להתקפת הווסט קוסט שהכיר רודס מעבודתו בסן פרנסיסקו וגרין ביי.

    את ההגנה – תחום המומחיות שלו – הותיר רודס ללא שינוי משמעותי ("אם זה לא מקולקל – אל תתקן") והיא המשיכה להתבסס על האנד המסוכן וויליאם פולר ושני הליינבקרים החיצוניים – ביל רומנובסקי (לשעבר בניינרס) ו-וויליאם ת'ומס, המומחה לחטיפות.

    עונתו הראשונה של אנדרסון בפילדלפיה היתה קשה והפכפכה. הבועט בן ה-36 התקשה לשחזר את רמת הדיוק שלו מ"שלושת הנהרות" וסיים עם 73% בלבד, כולל 0% מטווח 50+. הוא החטיא גם בעיטת בונוס וסיים עם פחות מ-100 נקודות, לראשונה מאז עונת 90'. למזלו הרב הצטיין דווקא במצבי לחץ, ותרם תרומה מכרעת לארבעה ניצחונות של האיגלס. תחילה חיסל את הסיינטס בסופרדום, עם חמישה שערים ללא החטאה, בניצחון החוץ 10:15 שפתח רצף של ארבעה ניצחונות. שבוע לאחר מכן ניצח את וושינגטון בקרב צמוד ועיקש ב"וט" עם שער בהארכה, השלישי שלו במשחק – שוב ללא החטאה. עוד שבוע עבר, עוד משחק בתוך בית המזרח, הפעם במדולנדס – ושערו של אנדרסון ברבע הרביעי הבטיח את ניצחון האיגלס. ואז, במחזור ה-14, עמוק בישורת הסופית של העונה, כיכב אנדרסון בניצחון הגדול ביותר של פילדלפיה, על אלופת הבית הבלתי מעורערת – דאלאס עם "השלישיה". לאחר שאמט סמית' וחבורתו עלו ליתרון 3:17, ובעוד אוהדי האיגלס הזועמים משליכים מכל הבא ליד אל המגרש, היה אנדרסון הדמות העיקרית בקאמבק מסעיר של המארחים. הוא הבקיע שלושה שערים מתוך ארבעה שלו במשחק (שוב ללא החטאה), כולל שער שוויון ושער ניצחון בסיום הרבע האחרון.

    האיגלס אמנם לא הצליחו להדיח את "השלישיה" מהשלטון בבית המזרח, אך חזרו בקלות לפלייאוף לאחר הפסקה של שנתיים עם מאזן 6:10, והמאמן הרוקי רודס קיבל את תואר מאמן השנה. אנדרסון שמר על מעמדו למרות אחוזי הדיוק המאכזבים, הודות לביצועיו במשחקים הצמודים. ההגעה לפלייאוף המשיכה את רצף ההצלחות משלוש עונותיו האחרונות בפיטסבורג. פילדלפיה קיבלה משחק בית בשלב הוויילד קארד נגד דטרויט, הזדמנות פז לרודני פיט להוכיח לליונס שטעו כשוויתרו עליו לטובת השחקן החופשי סקוט מיצ'ל.

    ניצחון פירוס

    היה זה ללא ספק משחק הפלייאוף המטורף ביותר שנערך אי פעם ב"וט". אנדרסון עבד ללא הרף, עולה למגרש לא פחות מ-22 פעמים. באמצע הרבע השלישי כבר היתה התוצאה 7:51 לאיגלס, לאחר שפיט שרף את הגנת דטרויט לשלושה ט"ד ארוכי טווח. מנגד נחטף מיצ'ל ארבע פעמים, כולל החזרת חטיפה לט"ד. ריקי ווטרס השיג ט"ד באוויר ועל הקרקע, והתופס הבכיר פרד בארנט צבר יותר מ-100 יארד. לאחר שדטרויט העלתה את דון מג'קובסקי הוותיק במקום מיצ'ל החל נסיון קאמבק, שנכשל סופית עם עוד החזרת חטיפה לט"ד – הפעם של וויליאם תומאס המצויין. האיגלס דרסו את יריביהם בתוצאה האסטרונומית 37:58, והגנתם חטפה את מוסרי הליונס לא פחות משש פעמים!

    לא הכל היה ורוד במשחק הפלייאוף הראשון של אנדרסון במדי האיגלס – רצף הבעיטות המדוייקות שלו בפלייאוף, שהחל בעשור הקודם, נקטע לבסוף עם החטאה אחת מתוך ארבע בעיטותיו. גם כך סיים את המשחק עם 16 נקודות. וכ"גמול" על הנצחון הגדול קיבלה פילדלפיה מפגש עם הקאובויס הדומיננטיים בטקסס סטדיום.

    כנגד כוחה של "השלישיה" בשיאה לא הצליחו רודס וחניכיו לעשות דבר. אלופי הבית ניצחו בלי להזיע 11:30, ובניגוד למשחק הקודם – שם קיבל לא פחות מ-11 הזדמנויות בעיטה לשער – הפעם הבקיע אנדרסון מנסיונו הבודד, וכמעט ולא היה בידו להשפיע על המשחק. כל כוכבי דאלאס – "השלישיה" ודיון "פריים טיים" סנדרס - התחלקו שווה בשווה בט"ד של הקבוצה הביתית, שהמשיכה כל הדרך לזכיה באליפות שלישית בארבע עונות, וניצחה בסופרבול את... פיטסבורג, קבוצתו הקודמת של אנדרסון. ההזדמנות להופיע בסופרבול הראשון שלו "נשדדה" ממנו, איפוא, משני הכיוונים.

    את עונתו השניה באצטדיון וטראנס ניצל אנדרסון כדי להחזיר לעצמו את שמו כבועט מדוייק במיוחד. הוא החטיא רק ארבע בעיטות לאורך העונה כולה וסיים עם 25 שערים ב-86% דיוק ו-115 נקודות. רודס וצוותו הבינו את מגבלתו של הבועט בן ה-37 בטווחים הארוכים, ולא דרשו ממנו לבעוט מעבר לטווח 47 יארד. פילדלפיה המשיכה בהצלחותיה תחת המאמן רודס, ושוב סיימה במאזן 6:10 והגיעה לפלייאוף. אנדרסון פתח היטב את העונה והבטיח את נצחון החוץ החשוב באצטדיון קוק על הרדסקינס עם שער ברבע האחרון. במחזור השלישי פגש לקרב ראש בראש את מורטן אנדרסן בג'ורג'יה דום, והיה גורם חשוב בניצחון על אטלנטה עם ארבעה שערים ללא החטאה, בעוד אנדרסן המארח מסתפק בשער אחד. אנדרסון שחזר את ההצגה הזו בנצחון החוץ על הג'איינטס 10:19, כשארבעת שעריו ללא החטאה היו ההבדל בין הפסד לנצחון. הדרום אפריקני קינח את עונת 96' עם הצגה ענקית ב-"וט" נגד אריזונה האומללה, כשהבקיע חמישה שערים ללא החטאה והפך את הרבע הרביעי לגארבג'-טיים בנצחון 19:29. למעשה, שיחק אנדרסון בעונת 96' ברמת פרובול לכל דבר, אך הפסיד את המקום בסגל למשחק בהוואי ל... מורטן אנדרסן, בעונה שתסוקר בהרחבה בפרק הבא.

    החדשות הטובות עבור האיגלס היו שהפעם לא היה עליהם לפגוש בפלייאוף את "השלישיה" המפחידה מדאלאס. החדשות הרעות היו שבמקום הקאובויס קיבלו הפעם את הניינרס של סטיב יאנג וג'רי רייס. בקרב הגנות עיקש ופיסי בקנדלסטיק הצליחו שני כוכבי סן פרנסיסקו לעשות את ההבדל: יאנג רץ לט"ד ברבע הרביעי ואילו רייס תפס ט"ד ברד-זון ברבע השלישי. בפעם החמישית ברציפות הגיע אנדרסון לפלייאוף – ובפעם החמישית ברציפות נאלץ לראות את הסופרבול בטלוויזיה, כשבמהלך המשחק עצמו הוגבל לנסיון בעיטה אחד, שגם הוא לא הצליח.

    זמן קצר לאחר המשחק התבשר אנדרסון מפי רודס כי הקבוצה לא תחדש את חוזהו לעונה הבאה. הבועט עמד לחגוג את יום הולדתו ה-38, והאיגלס החליטו לא לבנות עליו לעתיד. גם הפעם לא נותר אנדרסון מובטל – דווקא הניינרס, שזה עתה העיפו אותו מהפלייאוף, החתימו אותו במקומו של ג'ף ווילקינס, שעבר לראמס. קרוסלת הבועטים המשיכה להסתובב, ואנדרסון מצא עצמו, לראשונה מאז הגיע לארה"ב, מחוץ למדינות השכנות ניו יורק ופנסילבניה – ורחוק ככל האפשר מפילדלפיה.

    מנדלה מחליף חולצה

    כמו בתחום התרבותי, גם בתחום הספורטיבי התמוטט משטר החרם הבינלאומי על דרום אפריקה במקביל לפירוק שלטון האפרטהייד. ההתאחדות לכדורגל הוקמה מחדש בסוף 91' והוחזרה לשורות פיפ"א וההתאחדות האפריקנית בשנת 92'. הנבחרת הלאומית, שכינויה "בפאנה בפאנה" ("יאללה חבר'ה" בתרגום חופשי מלשון הזולו), התקבלה שוב לטורנירים בינלאומיים, ושחקנים לבנים החלו להשתלב עם הרוב השחור. חלק מהשחקנים המצטיינים בליגה הרב-גזעית שהוקמה הצליחו להגיע לליגות האירופיות המובילות.

    גם נבחרת הראגבי, בבת עינם של האפריקנרים, המכונה "ספרינגבוקס" (זן של אנטילופה) חזרה להתחרות בזירה הבינלאומית, לאחר שהיה זה כזכור משחק שלה נגד נבחרת ניו זילנד שהביא לחרם האפריקני על אולימפיאדת מונטריאול. איגוד הראגבי הבינלאומי הכיר בחשיבות המהפיכה בדרום אפריקה והחליט לקיים את גביע העולם הקרוב במדינה, שנהנתה ממילא ממתקני ראגבי ברמה גבוהה עקב חשיבות הספורט עבור השלטון הקודם.

    הטורניר נקבע למאי-יוני 95', כשנה לאחר בחירתו של נלסון מנדלה לנשיא. כמו רבים מהשחורים במדינה, התייחס מנדלה לראגבי בעויינות במשך רוב חייו – לא משום שהיה לו משהו נגד הספורט עצמו, אלא משום שסימל את השלטון האפריקנרי ואת האפרטהייד. הוא הודה כי בשנות השישים והשבעים, כשהיה ברובן איילנד, היה מאזין עם יתר האסירים לשידורי רדיו של משחקי ה"ספרינגבוקס" – ומייחל למפלתם. אבל כעת, כנשיא "מדינת הקשת" שבראש מעייניו פיוס בין-גזעי, הבין מנדלה כי דווקא נחברת הראגבי תוכל לשמש גורם מרגיע ומאחד. אם יוכל לשכנע את הקהילה השחורה להתייצב מאחורי ה"ספרינגבוקס", יהיה זה צעד חשוב לעבר ריפוי פצעי העבר. הוא ציפה לא רק שהשחורים אותם ייצג מנדלה יתגברו על המשקעים הרבים ויתייחסו לספורט ה"לבן" כחלק מהם, אלא גם שהאפריקנרים יעריכו את התמיכה הכלל-גזעית בספורט האהוב עליהם ויפיגו את חששותיהם מכך שהרוב השחור יתנקם בהם על הדיכוי הממושך.

    מנדלה פעל איפוא בניגוד לאינסטינקט שלו ותמך באופן גלוי ומופגן בנבחרת. הוא שמר על קשר ישיר עם הנהלת איגוד הראגבי הלאומי, הפגין מעורבות רבה בארגון הטורניר, נפגש מספר פעמים עם קפטן הנחברת, פרנסואה פיינאר האפריקנרי, ביקר במחנה האימונים של ה"ספרינגבוקס", וגילה עניין מיוחד בשחקן השחור היחיד של הנבחרת, צ'סטר ווליאמס, בו ראה – מטבע הדברים – גשר בין השחורים לאפריקנרים. ואכן, התנהגותו של המנהיג הוותיק סחפה אחריה את הרוב השחור. ילדים "צבעוניים" בעיירות ברחבי דרום אפריקה העריצו את וויליאמס, שהפך במידה מסויימת לפניה של הנבחרת. וכאשר הגיעו הנבחרות האורחות לטורניר בסוף מאי 95' כבר היתה המדינה כולה אחוזת קדחת ראגבי חסרת תקדים.

    וויליאמס נפצע ונעדר מהמשחקים בשלב הבתים, למרבה דאגתו של מנדלה, אך החלים בזמן כדי לשחק החל מרבע הגמר. גם בלעדיו הצליחה הנבחרת המקומית לגבור על אוסטרליה, קנדה ורומניה ולסיים במקום הראשון בבית. הבועט ממוצא יהודי/צ'כי, ג'ואל שטראנסקי, הצטיין בנצחונות על אוסטרליה וקנדה ואותת כי זה יהיה הטורניר שלו.

    ברבע הגמר חזר כאמור וויליאמס לשחק במדי ה"ספרינגבוקס" והצטיין בנצחון על סמואה המערבית. חזרתו להרכב הטביעה את החותמת הסופית על הצלחת הקמפיין של מנדלה, כאשר השחורים החלו לפקוד בהמוניהם את המשחקים בשלב הנוק-אאוט ולעודד את הנבחרת שעד לפני חודשים ספורים היתה מטרה לשנאתם. בחצי הגמר חזר שטראנסקי להצטיין והיה האחראי העיקרי לנצחון על צרפת בדרבן, עירו של גארי אנדרסון. כעת חזרו ה"ספרינבוקס" ליוהנסבורג, להופיע בגמר באצטדיון אליס פארק נגד נבחרת ניו זילנד – המכונה "אול בלאקס", שנחשבה אז לחזקה בעולם.

    לאחר שסיימו ה"אול בלאקס" לרקוד את ריקוד המלחמה המאורי המסורתי שהקדים כל משחק שלהם ונועד לזרוע פחד בלב היריבים, התפתח משחק שקול וקשוח במהלכו נפצעו שחקנים משני הצדדים. הזמן החוקי הסתיים בתוצאה 9:9 כאשר שטראנסקי אחראי לכל הנקודות של ה"ספרינגבוקס". בהארכה עלו הניו זילנדים ליתרון ושטראנסקי היציב השווה. כשנותרו שבע דקות לתום ההארכה הבקיע שטראנסקי את שער הנצחון בבעיטה מ-30 מ' , והעניק לדרום אפריקה הישג היסטורי – גביע העולם בראגבי, בהזדמנות הראשונה לאחר הסרת החרם על ה"ספרינגבוקס".

    מנדלה התכוון לנצל את ההזדמנות הבלתי צפויה עד תומה. למעשה התבטאה הצלחתו בעצם ההתגייסות הלאומית, הבין-גזעית, לתמיכה בנבחרת; מעטים העלו בדעתם כי תגיע כה רחוק. בטקס הענקת גביע העולם לקפטן פיינאר הדהים מנדלה את בני ארצו, כאשר במקום חולצת הבאטיק האופיינית שלו – לבש מדים וכובע מצחיה של ה"ספרינגבוקס". התמונה יוצאת הדופן הפכה לסמל בל יימחה של הפיוס הבין-גזעי בדרום אפריקה. אותו רגע באליס פארק הוכרע הוויכוח ההיסטורי על האפשרות לדו קיום במדינה הפצועה לטובת האופטימיות של הנשיא.

    מי שמעוניין להעמיק מעט בנושא גביע העולם בראגבי 95' – ו/או מי שמתקשה להירדם – מוזמן לצפות בסרטו המייגע של קלינט איסטווד "אינביקטוס", המתעד את הטורניר, בכיכובם של מורגן פרימן ומאט דיימון.

    גם מנדלה ידע, עם זאת, שאין די בצילום היסטורי עם קפטן ה"ספרינגבוקס" כדי לסגור את החשבון הארוך והמפורט שהותיר אחריו שלטון האפרטהייד. לשם התמודדות אמיתית עם העבר נדרשו אמצעים מוחשיים יותר, והיה זה אולי האתגר הגדול ביותר שניצב בפניו בתקופת נשיאותו.

    העוינות זזה הצידה. מנדלה עם פרנסואה פיינאר לאחר הזכייה בגביע העולם (צילום: AP)

    בסוף מערב

    בקיץ 97' נחת גארי אנדרסון בשדה התעופה של סן פרנסיסקו ותחושת דז'ה-וו טורדנית אפפה אותו מרגע היציאה מהמטוס. כמעט 15 שנה קודם לכן הגיע – רוקי מבוהל מעט ופעור עיניים – אל "שלושת הנהרות" ונכנס היישר אל ליבה של אימפריית פוטבול אגדית, כמתואר בפרק הרביעי. וכעת מצא עצמו באותה סיטואציה בדיוק, במרחק אלפי מייל מערבה.

    הקבוצה שקידמה את פניו בקנדלסטיק היתה מעצמה שבמובנים מסויימים התעלתה על הסטילרס של שנות השבעים. במקום "מסך הפלדה" נהנתה מעצמה זו מהתקפת "החוף המערבי" המתוחכמת. ב-16 העונות הקודמות צברו הניינרס הישגים חסרי תקדים בפוטבול המקצועני, שווי ערך לדומיננטיות של היאנקיס בבייסבול והסלטיקס בכדורסל: 15 עונות במאזן חיובי, כולן עם 10 ניצחונות ומעלה; 14 הופעות בפלייאוף; 12 אליפויות בית המערב; 9 הופעות בגמר החטיבה; וחמש זכיות בסופרבול.

    שלוש שנים חלפו מאז האליפות האחרונה, ורוב כוכבי ההגנה שהגיעו בעונת 94' כדי להשיג אליפות חמישית פרשו או עברו לקבוצות אחרות. אבל גרעין הקבוצה נותר בעינו: הק"ב השמאלי האתלטי סטיב יאנג והתופס ג'רי רייס, מלך התפיסות, היארדים בהתקפה והט"ד של הליגה. סמוך לפני הגעתו של אנדרסון עברו הניינרס טלטלה של ממש, כאשר המאמן ג'ורג' סיפרט עזב ובמקומו התמנה סטיב "מוץ' " מריוצ'י, לשעבר מאמן הק"ב של גרין ביי ולאחרונה מאמן אוניברסיטת קליפורניה.

    האתגר בפניו עמד מריוצ'י – ביסוס מעמדו בעקבות עזיבתו של מאמן נערץ ומצליח כסיפרט, ושמירת מקומה של הקבוצה בצמרת הליגה – התעצם עוד יותר במשחק פתיחת העונה באצטדיון הוליהן בטמפה. ג'רי רייס נפצע בברכו ונאלץ לעזוב את המגרש. בהמשך התבררה חומרת הפציעה, ורייס נעדר למשך 13 המשחקים הבאים. כשחזר במחזור ה-15 למשחק הבית נגד דנבר, הספיק לתפוס שלושה כדורים – ונפצע שוב באותה ברך... לראשונה מאז עונת 84' היה על הניינרס לפתח משחק התקפה ללא הסתמכות על כוכבם הגדול ביותר.

    "מוץ' " נענה לאתגר. הוא קידם לתפקידו של רייס את שחקן השנה השניה, טרל אואנס, שניצל היטב את ההזדמנות שניתנה לו והתגלה כשחקן דומיננטי עם נוכחות מאיימת ברד-זון. נקודת האיזון בהתקפה נעה מעט לכיוון משחק הריצה, במסגרתו השיג שחקן הרכש מסינסינטי, גריסון הרסט, יותר מ-1,000 יארד. יאנג צמצם את מהלכי המסירה שלו וצבר בעונת 97' רק מעט יותר מ-3000 יארד, בעוד שחקני הקבוצה השיגו יחד כמעט 2,000 יארד על הקרקע. התקפה מאוזנת זו השתלבה היטב עם הגנת ריצה חונקת, בהנהגת הליינבקר לי וודול והתאקל בראיינט יאנג, ופס-ראש מעולה (54 סאקס) בכיכובו של התאקל דיינה סטאבלפילד, שנבחר לשחקן ההגנה של העונה.

    גרסה יוצאת דופן זו של סן פרנסיסקו סיימה את העונה במאזן 3:13 והחזירה לעצמה את אליפות המערב, לאחר שזו נדדה לשנה אחת לקרוליינה. נראה כי הצליחה להתגבר ללא קושי על היעדרו של השחקן מס' 1 שלה. במהלך רצף נפלא של 11 נצחונות – החל מהמחזור השני – השיגה סן פרנסיסקו "סוויפ" מושלם על כל יריבותיה בבית המערב, כולל שבעה נצחונות רצופים בתחילת הסבב. מאותו רגע היתה אליפות הבית בכיסה, והיא "הרשתה" לעצמה להפסיד שני משחקים בהפרש גבוה בחודש האחרון של העונה.

    אנדרסון נהנה במיוחד מהתקפת הניינרס החדשה, שעניקה לו שפע של הזדמנויות בעיטה, וסיים עם 125 נקודות ו-29 שערים – ההישג הטוב ביותר שלו בשני התחומים מאז עונת 85'. הוא דייק ב-81% מבעיטותיו ואפילו הצליח להבקיע מטווח 50+ - לראשונה מאז עזב את הסטילרס. הרמה הגבוהה של הקבוצה מנעה כמעט לחלוטין משחקים צמודים, ולכן לא נדרש הבועט להציל את המצב באף משחק – מקרה נדיר ביותר בקריירה שלו. הוא הפך לבורג קטן במערכת המשומנת של הניינרס – ונעלם מאור הזרקורים.

    בתום העונה הסדירה החל אנדרסון את הופעת הפלייאוף השישית ברציפות שלו, רצף שכלל שלוש קבוצות שונות. לאחר שבוע המנוחה אירחה סן פרנסיסקו את מינסוטה, עם הק"ב החדש... רנדל קנינגהאם, שאנדרסון שיחק עמו בפילדלפיה לתקופה קצרה. קנינגהאם, שהחליף את בראד ג'ונסון הפצוע, נתן הצגה מרשימה בקנדלסטיק ומסר ל-330 יארד ושלושה ט"ד, מה שלא סייע לווייקינגס נגד התקפת הריצה המשודרגת של הניינרס. המארחים ניצחו 22:38, ואנדרסון הסתפק בשער אחד כשהעסק כבר היה גמור. שוברי השוויון המדורגים של הליגה קבעו כי הניינרס יארחו את גרין ביי בגמר החטיבה – למרות שלשתי הקבוצות היה מאזן זהה – והדרום אפריקני מצא עצמו בפעם השלישית בקריירה במרחק נגיעה מהסופרבול. האם הגיעה סוף סוף השעה? האם יעשה את הצעד האחרון שחמק ממנו ב-15 העונות הקודמות?

    לצערו של אנדרסון, ההיסטוריה חזרה על עצמה גם הפעם. גרין ביי היתה האלופה היוצאת ולא התכוונה לוותר בקלות על התואר. הבועט ריאן לונגוול הבקיע שלושה שערים, ההתקפה הוסיפה שני ט"ד, ורג'י ווייט הוביל את ההגנה למתקפת מחץ על יאנג. הק"ב הופל ארבע פעמים, נחטף פעם אחת, וראשי הגבינה חגגו עוד העפלה לסופרבול (שניה ברציפות) עם ניצחון 10:23. גם במשחק זה הבקיע אנדרסון שער אחד בלבד ולא השפיע למעשה על התוצאה.

    בפגרה התייעץ מריוצ'י עם הבעלים אדי דיברטולו והגיע למסקנה כי נוכח תרומתו המינורית של הבועט לנצחונות בעונה החולפת, אין הצדקה להשאירו בסגל בגיל 39. בפעם השלישית תוך שלוש שנים הפך אנדרסון לשחקן חופשי; לאן יביא אותו עכשיו מסלול הנדודים?

    רוברט ברוקס והפאקרס חגגו במפרץ (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

    חקירה במנהרת הזמן

    אחת ממטרות המשנה של הנשיא מנדלה בתקופת כהונתו הראשונה היתה טיפול עדין ואחראי בפשעי שלטון האפרטהייד שימנע מחאה אלימה מצד אחד ומרחץ דמים מצד שני. לכל צד היו טענות ותלונות משלו, ולו ניתן להן להתפתח על אש קטנה – היו בסופו של דבר מתפוצצות ברגע הפחות מתאים. פתרון הבעיה היה במינוי "ועדת האמת והפיוס", שנועדה לחקור את המקרים השונים ולאפשר לעבריינים לקבל חנינה, בתנאי שיביעו חרטה, יפרטו את כל הידוע להם ויראו שמעשיהם נעשו על רקע פוליטי ולא אישי. הוועדה היתה בכוונה משוללת סמכויות ענישה, מלבד האפשרות לדרוש מהעבריין לפצות את קרבנו (אך ללא מערכת הוצאה לפועל). מטרתה היתה לפרסם את הסיפורים, "לאוורר" אותם ולתת לתושבים אפשרות לסלוח אלה לאלה.

    הוועדה החלה את דיוניה ב-15 באפריל 96'. חלפו כשנה וחצי עד שהחלה לדון במותו של סטיבן ביקו. באוקטובר 97', מעט יותר מ-20 שנה אחרי המוות, דנה הוועדה בבקשות החנינה של חמשת אנשי כוחות הבטחון שהיו חשודים בגרימת המוות. כדי לעמוד בתנאי השלישי והמרכזי לחנינה ניסו העותרים להוכיח כי פעלו ממניעים פוליטיים. לראשונה נערך הדיון בארוע בפורום פתוח, המשודר ישירות לכל רחבי המדינה. לראשונה יכלו חבריו ובני משפחתו של ביקו לשמוע מכלי ראשון איך נהרג האיש הצעיר והכריזמטי – מנקודת ראותם של החשודים בפשע.

    החמישה שינו את גרסתם לעומת החקירות המקוריות שנערכו בשנים 77'-78'. סיפורי "שביתת הרעב" ו"נסיון ההתאבדות" נזנחו סוף סוף. כעת התייצבו החשודים בפורט אליזבת', בפני הוועדה שבראשה הבישוף טוטו, וסיפרו כי אכן היכו את ביקו נמרצות, אך בכל זאת מדובר בתאונה, שכן ראשו של ביקו הוטח בקיר תוך כדי מאבק בנסיון להשתלט עליו, ללא כוונה לפגוע בו – ודאי לא להורגו. הם טענו כמובן כי מסרו את כל המידע שברשותם וכי פעלו לפי ההוראות שניתנו להם במערכת הבטחון דאז, וציפו כי הוועדה תעניק להם חנינה למרות המחאות הצפויות מצד משפחתו של ביקו ומצד ארגונים רדיקליים. במרץ 98' העיד בפני הוועדה החמישי והאחרון מבין החשודים, שטען כי ההתכתשות שגרמה למות ביקו החלה כאשר העציר ניסה לתקוף את אחד מחוקריו, והחוקרים נאלצו להפעיל כח כדי לרסנו. לאחר שמיעת עדות זו החלה הוועדה לדון בבקשת החנינה – וקרוביו של ביקו המתינו בקוצר רוח לשמוע את החלטתה. כמעט 21 שנה חלפו מאז הארוע – וסופה של הפרשה עוד לא נראה באופק.

    *בפרק הבא – "שחקן גמור"

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully