הכי רחוק מיום האהבה

16 באוקטובר 2003. גריידי ליטל פסע לכיוון הגבעה. משחק 7, אינינג שמיני ב-ALCS, בוסטון רד סוקס ביתרון, לכל העולם ואחותו ברור שליטל יגיד לפדרו מרטינז שהוא סיים את הערב. למעשה, לפדרו זה היה ברור כבר בסיום האינינג השביעי, אבל המאמן בחר להעלות אותו. הוא, כמובן, לא התנגד, הגאווה שלו לא אפשרה לו. כשליטל שאל אותו האם הוא יכול להמשיך, פדרו היה חייב להשיב בחיוב. ההמשך נכנס לספרי ההיסטוריה – מרטינז ספג וספג, המהפך של ניו יורק יאנקיז הושג והם העפילו לוורלד סירייס. מהחוויה הזו לא התאוששו הרד סוקס עד היום, אף על פי שזכו מאז פעמיים בתואר.

יש לנו נטייה לתת קרדיט למאמנים ולהנהלות. לאנשים שמריצים את העסק הזה יש מושג. חייב להיות להם מושג, איזשהו סוג של היגיון פנימי, כפי שהראה לנו בראד פיט/בילי בין ב"מאניבול". שאם לא כן, מה מבדיל בינם לבין אחד האדם? מדוע דווקא הם אלה שנבחרו להוביל את הקבוצה להישגים אלמלא שיקול הדעת החד שלהם?

ובכן, לא תמיד יש הבדל. מסתבר שיש מקרים, כמו זה שצוין למעלה, שבהם כולם רואים את התאונות הללו מגיעות, אבל מי שצריך למנוע אותן לא עושה זאת. הדוגמה של ליטל היא לא היחידה בענף הבייסבול, אך היא הרלוונטית ביותר משום שהיא נוגעת לרד סוקס. אותם הרד סוקס שמינו בחורף האחרון את בובי ולנטיין למאמן הקבוצה חרף כל ההתראות והאנרגיות הרעות שרחשו סביב השידוך הבלתי מוצלח הזה. "קללת הבמבינו" שהפרידה בינם לבין תואר אליפות במשך 86 שנים כבר מזמן פסה מן העולם, אבל ביוקי וויי מתעקשים, משום מה, לפתוח בספירה חדשה.

קצת רקע למי שאינו בקי בעולם הבייסבול: בסתיו שעבר איבדה בוסטון עטורת הכוכבים את המקום בפלייאוף, אף על פי שהובילה על טמפה ביי בתחילת ספטמבר בפער ניצחונות דו ספרתי. הכישלון על המגרש לא היה מקרי – גם בהנהלה נשמעו לא מעט קולות לא חיוביים. ה-GM תיאו אפשטיין, שלזכותו נזקפת הצלחתה הגדולה של הקבוצה בין 2003 ל-2007, הסתכסך עם הנשיא לארי לוקינו, איש לא נוח לבריות שיחסיו עם אפשטיין ושאר חברי ההנהלה מעולם לא היו טובים. אפשטיין שידר מסרים של עזיבה ועבר לשיקגו קאבס. במקביל, המאמן טרי פרנקונה, שהחליף את ליטל לאחר הפיאסקו של 2003, לקח, יחד עם תחושת המיצוי, אחריות לכישלון ועזב אף הוא. במקום אפשטיין התמנה בן צ'רינגטון, שעבד תחתיו. די ברור שההחלטה להביא את ולנטיין לא הייתה של צ'רינגטון, לפחות לא שלו לבדו, אבל זה קרה, וב-2 בדצמבר הוצג המאמן החדש של הרד סוקס.

הבעיה של ולנטיין אינה טמונה ביכולות האימון, אלא ביחסי האנוש הגרועים שלו. ולנטיין הצעיד את המטס לוורלד סירייס ב-2000, סדרה שבה הפסידו ליאנקיז, פוטר ב-2002 ונעלם ליפן. השנים שחלפו השכיחו את הכשל המרכזי אצלו: חוסר היכולת לכבס את הכביסה המלוכלכת בתוך המועדון ולגבות את שחקניו. הרד סוקס לא פתחו טוב את העונה, עם מאזן 5:1, אבל נראו כמי שחוזרים לתלם לאחר שלושה ניצחונות על טמפה ביי.

ואז הגיע יום שני. ולנטיין לא יכול היה לשלוט בעצמו והחליט לשחרר קצת מהבטן המלאה שלו. הקורבן היה שחקן הבסיס השלישי קווין יוקיליס. "אני לא מרגיש שהוא נותן הכל למועדון", אמר. יוק נעלב, אף על פי שדברי הביקורת נכונים בבסיסם. לאחר שמני רמירז עזב, באמצע עונת 2008, יוקיליס נכנס לעמדת חובט מספר 4, קלינאפ – העמדה בעלת הפרסטיז'ה הגדולה ביותר בהרכב. בין פציעה לפציעה, היכולת שלו נפגעה משמעותית ונדמה שגם הלחץ עושה את שלו. אלא שזה לא היה אקט נכון, ולנטיין הצית אש שהרד סוקס ממש לא היו צריכים. המועדון עדיין מלקק את פצעי העונה הקודמת ומנסה לצבור ביטחון. בוסטון נראית כבויה, ולנטיין הדליק אותה, בצורה לא נכונה.

השריפה הזו גדלה כששחקן הבסיס השני דסטין פדרויה התראיין לרדיו ואמר כי "אני לא מבין מה הוא חושב שהוא מנסה להשיג". אחר כך ולנטיין התנצל ויוקיליס סיכם כשהצהיר ש"הרד סוקס הם משפחה גדולה ומאושרת", אבל לכולם ברור שמדובר במס שפתיים ושזו לא הייתה האפיזודה האחרונה במערכת היחסים חסרת האמון בין המנג'ר לשחקנים. עוד באותו יום נוצחו הרד סוקס 1:0 במשחק הרביעי בסדרה עם טמפה ביי, ולאחר מכן ספגו שני הפסדים רצופים, אחד מהם תבוסה 18:3, מטקסס.

יש הטוענים שהבעיה בכלל מתחילה מהראש. בתחילת הדרך שלו בבוסטון, ג'ון הנרי היה בעלים אידיאלי – בוס שנצמד לנוסחאות, חסיד שוטה של שיטת ה"מאניבול" של ביל ג'יימס שממנה צמח בילי בין שמנהל את הקבוצה ביד רמה ובאופן שפוי. בשנה האחרונה הרד סוקס שלו איבדו שליטה. זהו, כנראה, שילוב של מספר גורמים – הכוח הגואה של לוקינו, המיאוס של אפשטיין ופרנקונה לאחר תקופה ארוכה במועדון וגם העיסוק ההולך וגובר בליברפול שבבעלותו. ביום חמישי גילה קני דלגליש כי הנרי עומד להגיע מארצות הברית לביקור, שבוע אחד בלבד לאחר שנפגש עמו. דלגליש סירב על פניו להתרגש, אבל לצד אמירות ה"הכל בסדר", די ברור שהנורה האדומה בסביבתו כבר נדלקה. הנרי מבין שהכישלונות המתמשכים של הקבוצה שלו עלולים להטות במהרה את דעת הקהל נגדו. הדבר האחרון שהוא רוצה שיקרה הוא להפוך לג'ורג' ג'ילט וטום היקס, אבל כדי שזה לא יקרה צריך הישגים. העניין הוא שככל שהוא מקדיש יותר זמן לאדומים מאנגליה, הוא מאבד אחיזה באדומים של מסצ'וסטס.

בוסטון היא קבוצה שמצויה במשבר מקצועי וניהולי קשה. לכאורה, אין צורך להילחץ מפתיחה של 8:4, קבוצות טובות וגדולות יותר מהרד סוקס פתחו את העונה עם מאזן שלילי והתאוששו. אבל בפנוויי פארק לא ממהרים לשכוח כישלונות גדולים, והאפקט של ספטמבר עדיין מהדהד. השאלה הרטורית היא האם ולנטיין הוא האיש שייכנס לשדה המוקשים הזה וייצא ממנו ללא שריטה. על פניו, התשובה היא "לא", אבל שלושה אנשים – הנרי, לוקינו וצ'רינגטון – חשבו שהוא האיש הראוי. האם הם ייצאו גדולים? יש סיכוי כזה, אבל הביקורות גוברות ויחד איתן הקריאות לפטר את בובי וי. כרגע, נראה שהרד סוקס הולכים למקום לא טוב. אולי סדרה נוספת של הפסדים תגרום לבוסים להודות בטעות.