תערוכה שמוצגת בימים אלה במוזיאון השואה בפריז עוסקת בזווית מוכרת פחות של מלחמת העולם השנייה והשואה - הספורט. נציגי המוזיאון פנו במיוחד להיסטוריון וחוקר הספורט, ד"ר פטריק קלסטר, כדי לאצור את התערוכה המקורית, וזה נענה מיד לבקשה. בתור מומחה להיסטוריה של הספורט האולימפי בשנות ה-30 של המאה ה-20, הנושא התאים לו כמו כפפה ליד.
התערוכה מתרכזת בשימוש שעשה המשטר הנאצי, וגם זה הפאשיסטי באיטליה, בספורט, הן בתקופה שלפני מלחמת העולם והן במהלכה. פטריק אפילו נכנס אל תוך גנזכי מחנות הריכוז וההשמדה כדי למצוא אזכורים ותמונות של מה שהנאצים כינו "ספורט", אבל היווה למעשה עינוי פיזי של אסירי המחנות. "זאת הבעיה במילה ספורט", מסביר קלסטר. "חייבים להבין שספורט הוא רק קונספט, ובקונספט הזה יש הרבה יוצאים מן הכלל. כך למשל מה שבמחנות הנאצים קראו לו ספורט, היה בדך כלל עינוי קשה באמצעות התעמלות פיזית. לפעמים אנשי המחנות אפילו השתמשו בספורט כדי לעשות סלקציה לאסירים".
***
קלסטר מתאר כיצד השומרים הנאצים השתמשו בספורט כדי להציג חזות בריאה של האסירים, חזות שקרית כמובן. "בכמה מחנות בהם ביקר הצלב האדום, הנאצים השתמשו כנראה באסירים האחרונים שהגיעו למחנה, כדי שישחקו כדורגל או שיעשו אתלטיקה", מספר קלסטר. "הם רצו לשכנע את הצלב האדום שהמחנות האלה מאורגנים כהלכה ושהאנשים שבתוכם נמצאים בבריאות טובה. זו הייתה כמובן תרמית שלא דמתה למציאות".
הנאצים, כך מסביר קלסטר, היו אכזריים באופן מיוחד כלפי אותם גיבורי ספורט יהודים, וגם לא יהודים (צוענים, הומוסקסואלים ועוד), שנשלחו למחנות. בהקשר הזה מספרת, בין השאר, התערוכה את סיפורו של השחיין הצרפתי-יהודי אלפרד נקש, שקבע בשנת 1941 שיא עולם ב-200 מטר חזה והיה מהשחיינים הבולטים בדורו. ב-1944 הוא נלקח לאושוויץ עם אשתו וביתו, שנרצחו במחנה. נקש עצמו הצליח לשרוד ואף חזר לייצג את צרפת בהזדמנויות רבות ואף באולימפיאדת לונדון 48'.
בין התמונות הפזורות בחדרי התערוכה, ניתן למצוא כמה משונות במיוחד. אלו הן התמונות המתעדות משחקים בין אסירים לשומרים במחנות. לפי קלסטר, לא ברור מה היה הטבע של אותם משחקים: תצוגות ראווה של השפלת האסירים היהודים, או שמא משחק בין שתי קבוצות. "המשחקים אלה היו דבר מאוד מאוד נדיר, ואנחנו לא יודעים להגיד היום מה הם היוו בעצם. זה מאוד עמום, ואין לנו את המפתחות להבין את זה".
***
כאמור, התערוכה לא עוסקת רק בספורט בעולם היהודי ובשואה, אלא גם בשימוש שנעשה בספורט תחת המשטרים הטוטליטריים שצמחו באירופה בשנות ה-30. את אולימפיאדת ברלין שהתקיימה ב-1936, והייתה גולת הכותרת של הרייך השלישי, מגדיר קלסטר כ"אירוע הדיפולמטי והפוליטי החשוב ביותר בגרמניה ובעולם כולו באותה תקופה". הוא מספר כיצד הגרמנים פיזרו מיליוני עלונים ב-19 שפות ברחבי העולם, כדי לייחצן את האירוע הזה ולמשוך תיירים ועניין. "הפרופוגנדה הייתה מדהימה", אומר קלסטר, "שלושה חודשים לפני המשחקים האולימפיים, הגרמנים סילקו מהעיר את העניים, את הקומוניסטים ואת האופוזיציונרים האחרים, והשיבו לספריות ספרים שנאסרו קודם לכן, כמו אלה של תומאס מן למשל - זה היה כמו בושם של חירות. חירות מזויפת. הם הצליחו ליצור רושם של עיר שלווה".
"גם הכפר האולימפי", הוא ממשיך, "היה מאוד ידידותי וחמים והייתה בו אווירה מאוד טובה". ואמנם בתערוכה ניתן למצוא תמונה מאותה תקופה, בה נראות אתלטיות ממדינות שונות מתקבצות סביב פסנתר שעמד בכפר האולימפי ושרות יחדיו. אולם האווירה באיצטדיון האולימפי בברלין הייתה שונה בתכלית. "באיצטדיון היו 100 אלף איש נלהבים, שהיו תחת ההשפעה של הפרופוגנדה של המשטר הנאצי. הדגל האולימפי הוצב ליד דגל צלב הקרס והקהל שר את שיר הצי הגרמני. האווירה הייתה מאוד מיליטריסטית, וכשהמשלחות פסעו אל תוך האיצטדיון, זה היה מחזה אדיר".
מבחינה ארגונית ושיווקית, האולימפיאדה בברלין אף הצליחה להתעלות על זו שקדמה לה בלוס אנג'לס, "המשחקים של הוליווד", כפי שכונו המשחקים האולימפיים של 32'. "האירוע היה גדול יותר אפילו מזה שהיה בלוס-אנג'לס, שגם זה היה אירוע מרשים ביותר בפני עצמו. אבל אצל הגרמנים האולימפיאדה הייתה אפילו עוד יותר מאורגנת ועוד יותר גרנדיוזית".
החשיבות שראו הנאצים במשחקים שמתקיימים במולדתם, כשעיני כל העולם נשואות אליהם, ובהשפעה הרעיונית והמורלית שעשויה להיות לתוצאות, הניעו את גרמניה להכין את ספורטאיה למשחקים באופן חסר תקדים עד אז. התוצאות היו בהתאם - לראשונה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, מדינה כלשהי הצליחה לעבור את ארה"ב בכמות המדליות בהן זכתה, וזו הייתה גרמניה כמובן. "התוצאות של הגרמנים היו מדהימות", אומר קלסטר, "והיו לכך כנראה כמה סיבות. קודם כל הם היו ממוקצעים מאוד ומאומנים בתקופה בה המשחקים האולימפיים עדיין היו די חובבניים. אותם ספורטאים עבדו בדרך-כלל בתפקידים ציבוריים שונים, כמו במשטרה למשל, וכך ניתן להם את כל הזמן שהיו צריכים כדי להשתפר. כמו כן, היו להם מאמנים מצוינים ומאוד מקצועיים, וחוץ מזה, המוטיבציה של האתלטים עצמם הייתה עצומה. רבים מהם, גם אם לא היו אנשים עם מודעות פוליטית, היו פאנטים שהתחרו בשביל הרייך ועבור הדוקטרינה הארית, אנשים מאוד לאומניים".
אולם להצלחה הכבירה של הנבחרת הגרמנית הייתה גם סיבה נוספת, לא פחות משמעותית אולי - השימוש בסמים. זה לא מקרי ששנה לאחר אותה אולימפיאדה מפורסמת בברלין, הוועד האולימפי הקים את הוועדה הרפואית, שבוחנת את השימוש בחומרים אסורים. הסברה הייתה שרבים מהספורטאים שהשתתפו בברלין 36' צרכו חומרים אסורים, ובעיקר אצל המשלחת הגרמנית. במבט היסטורי, אותה אולימפיאדה היוותה למעשה גם את האות הפותח למאבק שמנוהל עד עצם היום הזה נגד הסמים בספורט.
***
נושא מעניין נוסף שבוחנת התערוכה, הוא היחס של המשטרים הטוטליטריים באיטליה, בברית המועצות, בגרמניה ואף בצרפת של וישי, למשחק הכדורגל, שסוחף את ההמונים כפי שאף משחק אחר לא עושה זאת. קלסטר מסביר שחלק מאותם משטרים חששו מאוד מהשפעת המשחק על האזרחים ומהתגובות האמוציונליות העוצמתיות שהוא משחרר אצלם, הן בתוך האיצטדיון והן מחוצה לו. "מי שפחדו הכי הרבה מהכדורגל היו הפאשיסטים האיטלקים", מסביר קלסטר. "קודם כל כי הכדורגל היה ספורט מקצועני, ומוסוליני העדיף רוח חובבנית בספורט. בנוסף, היה קשה לשלוט על רבים מהשחקנים, שכבר התעשרו מאוד והפכו למפורסמים, דבר שמאוד לא התאים לפאשיזם".
אבל יותר מהכל היה זה הקהל שממנו חשש המשטר. "ההמונים באיצטדיון היו מאוד אלימים ומאוד להוטים ואמוציונליים. הכדורגל גם גרם ל'לוקל פטריוטיזם', לתמיכה חזקה של אנשים בקבוצה שלהם ובעיר שלהם ושנאה של ערים אחרות. קרבות של הצפון מול הדרום לדוגמה. מוסוליני הרגיש שהוא לא יכול לשלוט בהמונים שבתוך האיצטדיון במהלך המשחקים. גם בגרמניה הכדורגל היה מאוד פופולרי", מציין קלסטר. "אבל שם המשטר היה יותר קשוח ואלים כלפי האנשים, ולמרות שהתשוקות האלה היו קיימות, הן רוסנו די בהצלחה והיו תחת שליטה".
התערוכה תוצג במוזיאון השואה בפריז עד סוף חודש אפריל.
