סערת מכבי פתח תקוה: ניתוח טענותיו של בית הדין מהזווית המשפטית

קיתונות של ביקורת נשפכו על החלטת בית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל לדחות את עונש הפחתת הנקודות שהושת על מכבי פתח תקוה לעונת המשחקים הבאה. חלקן של הביקורות, כאילו נברא לתוך מערכונם האלמותי של הגששים: "מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים? - אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים! אם לא, נשרוף את המועדון!" (וזאת אף מבלי שהזכרנו את עמי פז-גול).

עוצמת הלהבות הנשקפת מהביקורת גבוהה ומתמקדת בעיקר ביחס המועדף לו זכתה לכאורה מכבי פתח תקוה בשל מהלכיה במסדרונות ההתאחדות והעומד בראשה, ארכאיותם וניוונם של מוסדות השיפוט של ההתאחדות והחשש מפני לגיטימציה למאורעות אלימים כפי שנצפו ב"מושבה" לפני כשבועיים. מבלי לרדת לעומקן של טענות אלה, נדמה כי ראוי שערכאה שיפוטית לא תחרוץ את הדין על פי הלך הרוח הציבורי או דעתה הנחרצת של התקשורת, אלא בהתאם לאמות המידה הקבועות בחוק ובתקנון אשר מכוחם פועל המוסד השיפוטי.

על כן, ייתכן כי יהא זה נכון יותר לבחון את החלטת בית הדין העליון של ההתאחדות לאו דווקא בגדרן של סיסמאות חבוטות כגון "הצלת הכדורגל" או "ההתאחדות מושחתת", כי אם בניתוח משפטי המצוי ב-ד' אמותיו של הדין.

למוסד הערעור חשיבות גדולה בעולם המשפט. הוא יונק את כוחו מההבנה כי כי החלטה שיפוטית - ככל פעולה אנושית - אינה תמיד חפה משגיאות. זכות הערעור, כשמה כן היא – זכות. הפרט זכאי להפעילה, ולבקש כי החלטה שיפוטית תעבור בחינה נוספת על ידי גוף שיפוטי גבוה יותר. ואולם, יש לזכור כי בדרך כלל, אין ערכאת הערעור פותחת מחדש את התיק שהובא לפניה. תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון האם נפלה טעות בהחלטת הערכאה הראשונה.

במילים אחרות, אם התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה הינה סבירה בנסיבות העניין, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב, זאת גם אם לדעת האחרונה היה מקום לפסוק אחרת. כפי שציין בית המשפט העליון רק בחודש שעבר: "הלכה ידועה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית, ותעשה כן רק במצבים חריגים שבהם העונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, מצבים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית" (אלכסנדר צ'רנין נ' מדינת ישראל (13.3.2012)).

ואולם, עיון בהחלטת בית הדין העליון מגלה כי לא התקיים כל דיון משמעותי ביחס לסבירות החלטתה של הערכאה הראשונה. לא צוין כי עונש הפחתת נקודות העונה הינו "קיצוני" או חורג מרמת הענישה המקובלת. על כן, יש לתהות מדוע פתח בית הדין העליון את התיק ודן בו למעשה "מחדש", תוך החלפת שיקול דעתו בשיקול דעתם של דייני בית הדין המשמעתי – וזאת ללא כל נימוק ראוי.

בסעיף 5 להחלטה ציין בית הדין כי עקרון האחידות בענישה אינו עקרון על. על פי קו זה, יש לתפור את העונש למידותיו של הנאשם הספציפי. בית הדין קובע כי ענישה אחידה – הורדת נקודות העונה כפי שספגו בית"ר ירושלים, סכנין והפועל ת"א – אינה תורה למשה מסיני (וגם למשה סיני) כל קבוצה תיענש בהתאם למקרה הספציפי. על זה נאמר עוד בגבעת חלפון "אין דין קריזתך כדין קריזתו". ככלל, מדובר בגישה ראויה הננקטת על ידי בתי המשפט, אולם יישומה במקרה הנ"ל מעלה שתי תמיהות.

ראשית, נדמה כי בבואו לבחון את הנאשמת "הספציפית" - פתח תקווה - התייחס בית הדין בעיקר לעברה הנקי. אולם, בכל הנוגע להתייחסות קונקרטית למאורעות החריגים שאירעו במושבה, ולאחריותה של הנאשמת הספציפית בגינם - המשרוקית אפילו לא הוציאה מנגינה של מארש. בנוסף נדמה כי בית הדין מנסה לאחוז בחבל בשני קצותיו. מצד אחד, כאמור, בית הדין שם את עקרון אחידות הענישה באופסייד, כאשר באותו נשימה, מצוין בסעיף 9(א) להחלטה כי בקביעת העונש נלקח בחשבון "הפער הגדול שנוצר בין ענישתה של הפועל חיפה לבין ענישתה של מכבי פתח תקוה" – אז שואפים לאחידות או לא?

מעל הכל, נדמה כי החלטת בית הדין העליון ניתנה ללא כל ראייה ארוכת טווח. הטיעון העיקרי העולה בהחלטה הוא הרצון "להעדיף הכרעה בשדה המשחק על פני הכרעה 'על השולחן'" וכן "ריחוק העונש מהשפעה קריטית ומיידית על המאבק הספורטיבי". דהיינו, מכיוון שהעונש פוגע במכבי פתח תקוה מיידית, יש לדחות אותו על מנת שההכרעות תתקבלנה על כר הדשא.

ההנמקה מצטיירת כבעייתית. ראשית, כפי שציינה בצדק הערכאה הראשונה: "אם הנאשמת [מכבי פתח תקוה] נאבקת בפני ירידה, הרי הדבר נובע מאי צבירת נקודות מספקת במהלך העונה עד כה, ועל כך אין לה [אלא] להלין על עצמה". שנית, קביעת בית הדין העליון סוללת שביל לפיו כל אימת שהכרעה מחוץ לדשא עלולה לפגוע, יהיה מקום לדחות את העונש.

הבה ניטול דוגמה היפותטית בה נאבקות מכבי והפועל תל אביב נגד הירידה ונפגשות אחת נגד השניה במחזור הסיום. הפועל סובלת ממכת פציעות איומה, וכדי לחכות שפצועיה יחלימו, היא לא עולה למשחק הדרבי. היעלה על הדעת שניצחון טכני לצהובים יידחה לעונה הבאה רק בשל העובדה שהאדומים עלולים לרדת ליגה? פרשנות רחבה להחלטת בית הדין, עלולה להוביל למסקנה זו.

שלישית, בית הדין נמנע מכל קביעה של אמת מידה ביחס למועד הטלת עונש הפחתת הנקודות. לו, לדוגמה, היה נקבע כי החל מסיבוב הפלייאוף המכריע, כל עונש הפחתת נקודות יידחה לעונה הבאה – ניחא. ואולם כל מועד לא הוזכר. האם הפחתת הנקודות להפועל תל אביב, שהוטלה אך לפני חמישה מחזורים, לא מהווה "השפעה קריטית ומיידית על המאבק הספורטיבי"?; האם הפחתת הנקודות לבית"ר ירושלים, אשר באותה העת הסתבכה עמוק במאבקי התחתית, לא יכלה לחרוץ גורלות?; בהיעדר כל אמת מידה – לבית הדין הפתרונים.

בהחלטתו, ציין בית הדין את אחד הקשיים הידועים במלאכת השיפוט: "למונח צדק פנים רבות.. אך אנו פוסקים לפי כללי המשפט, שמטרתם אמנם להביא "צדק", אך לא בהכרח "צדק" ו"משפט" חופפים זה לזה". כפי שאמרנו בפתיח, בית הדין כפוף לכללי הדין. החלטתו, על אף הקשיים המשמעותיים שבה, אינה נעדרת כל סבירות. ואולם, הפועל באר שבע ככל הנראה אינה מחוייבת לכללי המשפט, אלא רק לכללי הצדק – ובראייה לכך חזינו אתמול, על כר הדשא בווסרמיל.