הכדורגל לא מת, הוא קם לתחייה

נפל דבר בישראל. כן, גם אתם שמעתם אותו. זה נשמע כמו רעש רגיל, אבל הפעם זה היה אחרת. זה הרגיש אחרת. זה צלצל אחרת. אולי זה האסימון שנפל. אבל ליום אחד מאז החלטת בית הדין להחזיר למכבי פתח תקוה את שלוש הנקודות שנלקחו ממנה על אירועי האלימות התקדימיים באצטדיון המושבה, נוצר כאן לראשונה סוג של קונצנזוס. יכולת לחוש את זה כמעט בכל מקום, כולם דיברו על זה. רק מאות הלכו להפגנה מול משרדי ההתאחדות, אבל אלפים היו איתם בבתים וצפו בהם במקומות העבודה. לרגע אחד לא היינו יותר בית"ר, מכבי או הפועל. לרגע אחד כולם הבינו שזה לא ויכוח על בית"ר, מכבי או הפועל. זו לא הייתה עוד סערה שמאיימת בוועדת חקירה ומסתיימת בקשקושים בכנסת. זה היה משהו אמיתי. זה היה הרגע הכי גדול של העונה ויכול להיות, אם נדע לנצל אותו ולא לחשוש ממנו, שהוא היה שווה את כל הדרך הקשה.

במבט ראשון זה קצת לא נעים לגלות שמי שסוחף אותך אחריו ברגע טהור כזה הוא דווקא איל ברקוביץ'. לא בדיוק האדם הכי חף מקומבינות, לא בדיוק דוגמה למלחמה באלימות. אבל תהיה זו טעות להסתכל על הדברים בצורה כזו. ברקוביץ' מגיע ממקום נקי כמו שכולנו באים ממקום נקי. הוא מרגיש בדיוק את מה שאנחנו מרגישים והוא מבין בדיוק מה זה אומר. ביום שני בערב הוא התארח לראיון מרתק בתוכנית "יציע העיתונות" של ערוץ הספורט, למרות כל המשקעים בין הצדדים. שני הצדדים הניצים בתקשורת הספורט מבינים שביום כזה יש כאן משהו שהוא יותר חשוב מהמשקעים הללו. הם לא פעלו כבכל יום, כי זה לא היה עוד יום.

בראיון עצמו אפילו רון קופמן וצביקה שרף ניסו מדי פעם להעיר את ברקוביץ' מהחלום שלו על מחאה ומהפכה, כי גם אנחנו בפנים בעצם קצת מפחדים. קצת לא מאמינים. זה בכל זאת ברקוביץ', והוא לעתים נשמע כמו ילד כשהוא מפתח רעיונות כמו מנהלת ליגה ("כל קבוצה תשים 5,000 שקל"). אבל הפעם זה לא ברקוביץ' שלמדנו להכיר עם השנים. ברקוביץ' השנוי במחלוקת. מי שמדבר הפעם זה איל ברקוביץ' השחקן שכולו היה אהבת כדורגל. עם אותו ניצוץ בעיניים. אותו ניצוץ בעיניים שהיה לכם כאשר שמעתם לראשונה על ההקלה בעונש של מכבי פתח תקוה, ואמרתם – זה כבר לא יעבור. אל תתנו לקשר הבתולי האמיץ הזה ללכת לאיבוד. אל תחזרו לעמדות המוצא הקודמות רק כי אתם רגילים.

כי גם אם בתחושת התקומה הזו היה משהו ילדותי, זה עדיין היה עוצמתי. נכון. ישר. כי גם אם הוא ברקוביץ' הוא לא הפתרון, מספיק שיהיה רק השליח בדרך. שליח של תהליך שמתחיל להבשיל גם ברמה הארצית. תהליך שהחל בקטן, בסתר, בהקמת של קבוצות אוהדים בכדורגל ובכדורסל, והיום הוא דופק על דלתנו. מי שראה את מנכ"ל ההתאחדות אורי שילה ב"חדשות הספורט" מגיב לשמועות על סדק ראשון בשריון של אבי לוזון וקורא לכולנו להירגע ולשקול בכובד ראש רעיונות מורכבים כמו מנהלת ליגה, מבין שיש כאן סיכוי אמיתי לשינוי. שהם מפחדים. שהם מתכופפים. שהם יודעים שנוצר כאן משהו שבאמת יכול לסכן את הסטטוס קוו הבעייתי בניהול ענף הכדורגל והוא הרבה יותר גדול וחזק מהם, ולכן הם גם מחכים שיעבור זעם. שכל אחד מאיתנו יחזור לעמדות המוצא הרגילות. שנחוש חמלה, שנרגיש מבולבלים, שנשאל את עצמו שוב את אותן שאלות הססניות שמונעות מדיבורים להפוך למעשים: מי שראה את שילה יודע שמשהו בגל התמים הזה שלנו, של ברקוביץ', חדר את הגוף שנראה עד היום תמיד כמו פקיד אדיש עם כוס תה ביד. מה שקרה כאן בימים האחרונים הוא אמיתי, ואל תתנו לספקנות לעכב אתכם בדרך. הכדורגל אולי מת, אבל הוא קם לתחייה. נפל דבר בישראל. כן, גם בהתאחדות לכדורגל שמעו אותו. אל תנמיכו את הווליום. אל תתנו לרגע ההיסטורי הזה לחלוף.

1. אי אפשר לדעת כיצד איל ברקוביץ' היה נוהג לו היה מקבל סוכריה מיו"ר ההתאחדות מאבי לוזון, אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא היחיד שקם והחליט להילחם על ליגת כדורגל שנחרבה כמעט לגמרי העונה. שמכל שחקני העבר, שמכל הפיגורות שיש כאן, שמכל האנשים שרואים את עצמם חלק מהענף, הוא היחיד שבחר לעשות מעשה. בכך ברקוביץ' הבדיל את עצמו מהרבה מאוד שחקני עבר ומאמנים מוכרים כמוהו והראה שבמגלומניה שלו יש משהו אמיתי, משהו שבאמת רוצה לקחת אחריות ולא רק לקבל ג'וב. זו הייתה אולי שעתו הגדולה ביותר מאז שפרש מכדורגל.

2. ברקוביץ' דיבר על הרבה חרם מנויים, למרות שמהצד זה נראה קצת לא הוגן להעניש את האנשים שמקיימים את קבוצות הליגה. ברקוביץ' צודק. עד היום לבעלי הקבוצות בישראל לא היה עניין לשנות הסטטוס קוו הבעייתי: לא באמת עברנו לעידן הבעלות הפרטית. עברנו חלקית. כשהליגה היא חצי פרטית, היא לא מספיק מתאימה למבנה של ניהול שמתעלה על ההתאחדות לכדורגל. כשאנשים כמו משה דמאיו, איציק קורנפיין או ציון ויצמן חושבים איך הם פותחים את העונה הבאה, הם יודעים שהם צריכים את ההתאחדות. לכן, רק אם נכאיב להם מעט בכיס, מפת האינטרסים הזו תוכל להשתנות. הם יבינו שיש לנו עוד כמה דרישות שהם לא יכולים להתעלם מהן. שהם חייבים להוביל לשינוי.

גם אם נכון יותר מצדו היה להישאר בקרית שמונה, היה משהו מאוד אמיץ בהחלטה של רן בן שמעון להיפרד מהחממה הזו כבר הקיץ. לא ברור אם הכרזת עצמאות, אבל משהו מאוד מושכל. גם אם זה אומר חזרה למכבי תל אביב.

אלא שהיום יהיה זה עצוב מאוד לראות את רן בן שמעון חוזר למכבי תל אביב, אחרי ההכרזה על ג'ורדי קרויף כמנג'ר ספורטיבי. כאילו לחזור על אותה אשליה מהניסוי הקודם. שוב יהיה מישהו מעליו, שוב יהיו אנשים שהוא לא מכיר מסביבו, שוב הוא מגיע למערכת יחסים מאוד לא מוגדרת, שוב ידברו על כך שהוא הסמכות המקצועית העליונות, למרות שהוא בעצם רק בורג.

אם מה שרן בן שמעון עושה כעת זה להמתין בסבלנות כדי לקפוץ לעגלה הזו עם חמשת הגלגלים, זו יכולה להיות בכייה לדורות. עדיף לו ללכת לשנת שבתון ולוותר על התענוג הזה, גם אם מציעים לך כעת חוזה פי שלושה ממה שאתה רגיל. כתם נוסף בבית המשוגעים הזה יוריד מחדש את המחיר שלך בשוק ויעצור את המומנטום האדיר בקריירה.

תחושת ניגוד האינטרסים ליוותה את אבי לוזון מהרגע הראשון שהוא נכנס לתפקיד, עוד מהימים שבהם הבטיח שגיא לוזון לא יהיה מאמן הנבחרת הצעירה. היא התחילה עוד במסיבת העיתונאים הראשונה שלו, שבה פרס את חזון ליגת ה-16. חזון שנראה עממי, אמיתי, אבל אי אפשר להשתחרר היה מההרגשה שהוא נועד לרצות את מצביעיו של לוזון בקבוצות הקטנות מהליגות הזניחות. אי אפשר היה להשתחרר מהתחושה שהוא פועל לטובת עצמו.

מה שכל כך אירוני כאן, הוא שליגת ה-16 ייתרה קצת מקומות כמו פתח תקוה. פתיחת השמיים לקבוצות מערים פחות מוכרות, הזיזה הצדה כוחות קבועים כמו הקבוצות מפתח תקוה. בזמן שכוחות חדשים זיהו הזדמנות להוכיח את עצמם, הקבוצות מפתח תקוה קפאו על השמרים. הן חשבו שמה שהן עשו עד היום יספיק להן, ואולי אפילו יביא להן יותר. גם קבוצות יותר מוכרות הבינו שהן צריכות לרענן את האגנ'דה שלהן ולהגיב לסוג החדש של התחרות, אבל בפתח תקוה רק הלכו אחורה. בנו על האצטדיון החדש, ולא עשו שום דבר חשוב מעבר לכך. לכן, את הדרבי הבא הם יקיימו כנראה בליגה הלאומית.