אגדות אנדרסן, פרק 7: נקמת הברווזים

"אני רוצה להודות לך בשם קוראינו על כך שהסכמת לראיון בלי התראה מראש".
"זה בסדר – הרי גם הגעתנו לגמר היתה בלי התראה מראש..."

(המאמן ספ הרברגר מתראיין לעיתון הונגרי ערב גמר המונדיאל בשווייץ, מתוך "הנס של ברן", 2003, תסריט: זנקה וורטמן)

"בנאדם, אני בכלל לא אמור להיות כאן היום!"

(דאנטה מתבכיין, "מוכרים בלבד", 1994, תסריט: קווין סמית')

23 באוקטובר, 1991

עיר הנמל הציורית דוברובניק על חוף הים האדריאטי נמה את שנתה לפנות בוקר. התיירים במלונות המיושנים מהתקופה הקומוניסטית השלימו שעות שינה לקראת ההנג-אובר של יום המחרת. בסמטאות מרוצפות האבן של העיר העתיקה – שנשתמרה ללא שינוי מאז ימי הביניים, ולכן הפכה עשרים שנה מאוחר יותר לאתר הצילומים המרכזי של הסדרה "משחקי הכס" – טאטאו פועלי הניקיון את שברי הבקבוקים שנותרו ממסיבות הלילה שעבר. כמה סירות דיג צפו על הים השקט, מלאות דייגים משכימי קום ודגים חסרי מזל. עוד יום שלו ורגוע החל בחופי דלמטיה.

לפתע הופר השקט בשריקות בלתי מזוהות – קולות כמותם לא נשמעו במקום מאז הפלישה הגרמנית, בדיוק 50 שנה לפני כן. השריקות הלכו והתחזקו עד שהפכו לקולות נפץ עזים, והבתים העתיקים הזדעזעו מעוצמת ההדף. פה ושם קרסה מרפסת אבן מעוטרת, וקיר ששרד מאות שנים של מלחמה בין הוונציאנים לטורקים נפרץ והתפורר. תושבי דוברובניק ההמומים, שקיבלו השכמה מוקדמת מסוג חדש, לא ידעו זאת אותה שעה, אך מה ששמעו היה למעשה פעמוני שעת חצות עבור יוגוסלביה – המדינה המלאכותית בה חיו כל ימיהם, שעמדה לרדת מעל במת ההיסטוריה לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי, ששמר אותה מאוחדת במשך 46 שנה.

מלחמת האזרחים היוגוסלבית, שהתמצתה עד כה בהתנגשויות בין כוחות שיטור במעברי גבול וכמה התכתשויות מינוריות בין יחידות משנה, עברה הילוך ונכנסה לשלב הטוטאלי שלה. היא תימשך ארבע שנים נוספות, תחריב ערים, תביא למותם של 120 אלף איש, תציג (שוב) את השפל אליו מסוגלים בני אדם להגיע, ותצמיח עוד שתי מלחמות-משנה – אחת מהן (במקדוניה) ממשיכה (ב"עצימות נמוכה") גם היום. המלחמה הזכירה לתושבי אירופה – שהתרגלו למלחמה הקרה ה"סטרילית" – מה שכמעט שכחו, עשרות שנים לאחר שסיימו לטבוח אלה באלה ללא רחם.

ברשימת הקרבנות הארוכה של המלחמה ההיא נמצאת גם נבחרת הכדורגל של יוגוסלביה – קבוצה מעולה, חזקה מבחינה טקטית, שופעת יצירתיות וטכניקה, בה יוצגו שבעה מתוך שמונת העמים שהרכיבו את המדינה המפורקת. נבחרת יוגוסלביה היתה באוקטובר 91' בשיאה – אחת הטובות ביבשת, שרבים משחקניה נכללו גם בהרכב אלופת אירופה הטריה, "הכוכב האדום" (צ'רבנה זבזדה). הכוכבים בשר ודם של הנבחרת עמדו להתעורר להנג-אובר כואב בהרבה מזה הנגרם משתיית אלכוהול.

עונת 89' מצאה את מורטן אנדרסן בן ה-29 בעמדת הכוכב מס' 1 של הסיינטס. חלקו המשמעותי במהפך שעברה הקבוצה בשלוש השנים הקודמות, הצטיינותו בעונת הפלייאוף ההיסטורית וארבע הבחירות הרצופות לפרובול ביססו את מעמדו בקרב האוהדים, שהורידו זה מכבר את שקי הנייר החומים מראשיהם והחלו להתגאות בקבוצה המקצוענית היחידה של לואיזיאנה. על רקע ההתקפה האפורה והשמרנית של הקבוצה בלט אנדרסן ככח התקפי יוצא דופן, ולצד הגנת ה"דום פטרול" האימתנית חייב את היריבות בבית המערב ובחטיבה כולה להתייחס ברצינות לנמושות-לשעבר בשחור וזהב.

ממש כמו גארי אנדרסון בפיטסבורג, גם אנדרסן היה מעדיף למחוק את עונת 89' מסיכום הקריירה שלו. הוא הבקיע 20 שערים בלבד, ברמת דיוק עלובה בסטנדרטים שלו (69%), ובעיקר נחלש בתחום שהפך לסמל המסחרי שלו, כאשר החטיא את כל ארבעת ניסיונותיו מטווח 50 יארד ומעלה. אף שבעיטות הבונוס הבטיחו לו עונה נוספת מעל 100 נקודות, נראה היה שהדני כבר אינו הנשק הקטלני שהכירו הצופים בסופרדום בעונות הקודמות. גם הרבע הרביעי לא האיר לו פנים, והוא ניצח רק משחק אחד באותה עונה, כאשר הבקיע שני שערים ברבע הרביעי נגד הבילס באצטדיון ריץ' הקפוא. עם מאזן של 7:9 נותרו הסיינטס שוב מחוץ לפלייאוף, אם כי המשיכו את רצף העונות במאזן חיובי – הישג חסר תקדים עבורם. העונה הלא אופיינית לא פגעה בתדמיתו הכוללת של אנדרסן: יכולתו הגבוהה בשנים 83'-88' הספיקה כדי להעניק לו את תואר "בועט העשור" מטעם היכל התהילה, כאשר אנדרסון נבחר לסגנו.

אנדרסן התעשת בעונת 90' וחזר לעצמו עם 78% דיוק, כולל 75% מעבר לטווח 50 יארד. בעונה בה נחלשה התקפת הסיינטס עוד יותר נוכח פציעתו של הק"ב הקייג'ון בובי אייבר והיכולת החלשה של מחליפו סטיב וולש, היתה חשיבות גדולה מהרגיל לכל בעיטה של הדני. הוא הבקיע שערים קריטיים בארבעת הניצחונות הצמודים על היריבות מבית המערב (שניים על הראמס, אחד על אטלנטה ואחד – לא פחות מסנסציוני – על הפורטי-ניינרס האדירים בקנדלסטיק). העובדה שהניצחונות על הניינרס בחוץ ועל הראמס בבית היו בשני המשחקים האחרונים של העונה; העובדה ששני המשחקים הסתיימו בשערים מכריעים של אנדרסן בסוף הרבע האחרון; והעובדה ששני המשחקים האלה העלו את הסיינטס למאזן 8:8 ואפשרו להם להכנס בדוחק לפלייאוף – כל אלו הבטיחו לאנדרסן בחירה חמישית לפרובול.

הפעם נאלצה ניו אורלינס לצאת למסע במעלה עמק המיסיסיפי בסיבוב הראשון של הפלייאוף – אל סולג'ר פילד, למשחק מול אלופת בית המרכז, שיקגו ברס. המשחק התנהל בתנאי מזג אוויר קשים – טמפרטורה של עשר מעלות מתחת לאפס ורוחות עזות. שני הבועטים, אנדרסן וקווין באטלר המארח, התקשו לדייק והחטיאו במהלך המשחק מטווחים שנראו נוחים. התקפת הסיינטס נבלמה לחלוטין מול הגנת ה-46 המהוללת בהנהגתו של מייק סינגלטרי. שני שערים של אנדרסן – כולל בעיטה כמעט בלתי אפשרית מ-47 יארד שאיכשהו נכנסה – היו כל ההתקפה שהפיקה ניו אורלינס במהלך המשחק, שהסתיים בתוצאה 6:16 לשיקגו. עם זאת, קשה היה לסיינטס לחוש אכזבה, בהתחשב בהגעתם הכמעט נסית לפלייאוף. הם גם טרם היו מפונקים דיים להתלונן על מר גורלם – אחרי הכל, היתה זו רק הופעת הפלייאוף השניה בתולדותיהם.

בביתו בעיר אודנסה – עירו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן – על האי פונן, ישב ריכארד מולר-נילסן, מאמן נבחרת הכדורגל של דנמרק, בסוף מאי 92' ועיין בעגמומיות בעתוני הספורט הדניים והשבדיים שעל שולחנו. הם היו מלאים בסיפורים על ההכנות האחרונות לקראת טורניר יורו 92', שעמד להיפתח ב-10 ביוני על אדמת שבדיה – הטורניר הגדול השני שזכתה השכנה מצפון-מזרח לארח, 34 שנה לאחר המונדיאל הזכור לטוב. כל כתבה וכל אזכור של הטורניר המתקרב היוו עוד עקיצה כואבת עבור המאמן הכושל של "הדינמיט הדני" – נבחרת שהפכה בהדרכתו לפגז-נפל.

לאחר שירש את מקומו של ספ פיונטק המהולל בעקבות כשלון הנבחרת להעפיל למונדיאל באיטליה, גילה מולר-נילסן כי המצב אינו טוב יותר במוקדמות היורו – טורניר אליו הצליחה נבחרת ה"דינמיט" להגיע פעמיים ברציפות בהדרכת קודמו. דנמרק שובצה בבית אחד עם יוגוסלביה, אוסטריה, צפון אירלנד ואיי פארו, מושבתה לשעבר. איי פארו אכן הפגינה "נאמנות" לכתר כאשר הפסידה בשני משחקיה נגד דנמרק – וספגה רביעייה בכל פעם, ומנגד ניצחה במפתיע את אוסטריה וחילצה תיקו מצפון אירלנד. דנמרק החלה את המוקדמות ברגל שמאל כאשר סיימה אף היא בתיקו עם צפון אירלנד, ובמשחק החשוב ביותר של הבית, בנובמבר 90', הפסידה בפארקן 2:0 ליוגוסלביה המצוינת, משערים של מחמד בזדרביץ' הבוסני-מוסלמי ורוברט יארני, המגן השמאלי הקרואטי. ההפסד אפשר ליוגוסלביה לפתוח פער משמעותי במקום הראשון בבית.

כעבור חצי שנה הגיעה הנבחרת של מולר-נילסן לבלגרד, לאצטדיון "הכוכב האדום", ומצאה מדינה ונבחרת מפורקות. סלובניה כבר הודיעה על פרישתה מהפדרציה, וקרואטיה עמדה ללכת בעקבותיה. סגל השחקנים המעולה שייצג כעת ששה עמים שונים היה מסוכסך בינו לבין עצמו, והקהל המועט יחסית באצטדיון התקשה לעודד את השחקנים הקרואטים שבהרכב, בעיקר יארני, הבלם האחורי דאבור יוזיץ' והפליימייקר הצעיר רוברט פרוסינצ'קי. שחקניו של מולר-נילסן ניצלו את המצב, וחלוץ ברונדבי בנט כריסטנסן הבקיע צמד, מול שוויון זמני של החלוץ המקדוני דארקו פאנצ'ב. הניצחון אמנם השיג "נקמה" ביוגוסלביה על ניצחונה בקופנהגן, אולם לא הצליח לשנות את התמונה מבחינת המאבק על המקום הראשון: יוגוסלביה ניצחה בשלושת המשחקים שנותרו לה – שניים מהם נגד איי פארו – ושמרה על יתרון בן נקודה על פני דנמרק. כמו פיונטק, נכשל גם מולר-נילסן בנסיונו להביא את יורשי ה"דינמיט" לטורניר גדול. חילופי הדורות, והפרידה משחקנים ברמתם של אלקייאר-לרסן, ארנסן, לרבי, יספר ומורטן אולסן – לא עברו בשלום. רמת הכשרון שהפגינו הדנים על המגרש ירדה פלאים, ומלבד השוער החדש שמייכל לא נראה שום מנהיג בשורות הנבחרת.

את המצב החמיר הסכסוך המתמשך בין מולר-נילסן לבין הסופרסטאר היחיד שנותר משורות ה"דינמיט" – מיכאל לאודרופ, שהיה אז בשיא הקריירה שלו כבוס הבלתי מעורער של ברסלונה הגדולה, עם המאמן יוהן קרויף, אותה קבוצה שתקבל לימים את הכינוי "דרים טים". לאודרופ בן ה-28 הנהיג את ה"בלאוגרנה" לשבירת ההגמוניה של ריאל מדריד בליגה הספרדית. אחרי חמש אליפויות רצופות של ה"בלאנקוס" – בכיכובו של הנמסיס הוותיק אמיליו "העיט" בוטרגניו – החלו הקטלונים שושלת של ארבע אליפויות רצופות משלהם. באותו אביב מאכזב של שנת 92', בעוד מולר-נילסן מלקק את פצעי הכישלון, הצעיד לאודרופ את בארסה להישג היסטורי – גביע אירופה לאלופות. כוכבי על כמו קוצ'יש, מראדונה וקרוייף עצמו לא הצליחו להביא לברצלונה את הגביע בו זכתה ריאל השנואה כבר שש פעמים, עד שבאו לאודרופ וחבריו וניצחו את סמפדוריה 0:1 בגמר בוומבלי.

לכאורה היה לאודרופ אמור לסחוב כעת גם את הנבחרת על גבו – אך הוא עזב אותה מייד לאחר ההפסד הביתי ליוגוסלביה, תוך שהוא "לוקח" עמו גם את אחיו הצעיר, בריאן, קשר באיירן מינכן. עזיבת האחים לאודרופ אמנם לא פגעה מבחינה מקצועית בנבחרת במהלך המוקדמות – כי הדנים ניצחו בכל משחקיהם מכאן ואילך, כולל כאמור בבלגרד – אך היא יצרה אווירה שלילית, שהחריפה עקב הביקורת הארסית של האחים על המאמן ושיטותיו ה"הגנתיות". הדבר הוביל להשעיית שחקנים אחרים על עבירות משמעת, ובראשם המגן השמאלי המצטיין של איינדהובן, יאן היינצה. מולר-נילסן ידע כי ייאלץ להסתדר בלי השחקנים הסוררים גם במוקדמות המונדיאל בארה"ב, שעמדו להתחיל בסתיו הקרוב. היחיד שהסכים לחזור לסגל היה בריאן לאודרופ, שהודיע על כך לאחרונה. התחזית היתה קודרת.

מולר-נילסן רטן לעצמו כשחשב על הנסיעה הקרובה לשבדיה לצפות בטורניר אליו לא הצליח להגיע עם הנבחרת (מלח על הפצעים...) איזה בזבוז זמן: אפילו לא יוכל לעקוב אחרי יריבותיו במוקדמות המונדיאל, ספרד ואירלנד, שכלל לא העפילו ליורו. כמו דנים רבים, היה מולר-נילסן רחוק מאד מלאהוב את השבדים. שנים לאחר מכן, כשהפך למאמנה של נבחרת קטנה וכושלת במזרח התיכון (ואף שינה את שמו לריצ'רד נילסן כדי להקל על העיתונאים המקומיים), נתן ביטוי במסיבת עיתונאים לרגשותיו עם הבדיחה הבאה: "שלושה אבות מחכים בחדר ההמתנה של מחלקת יולדות – דני, שבדי וניגרי. יוצאת האחות ומודיעה להם: 'יש לנו חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות הן שנולדו לשלושתכם בנים בריאים. הרעות הן שהתבלבלנו בין התינוקות ואיננו יודעים מי שייך למי. אנא היכנסו פנימה ונסו לזהות את בניכם'.

הדני נכנס ראשון, ורואה שלושה תינוקות שוכבים בעריסות, שניים לבנים ואחד שחור. הוא ניגש מייד אל התינוק השחור ומרים אותו. האחות ההמומה שואלת: 'אדוני, אתה בטוח שזה הבן שלך?" - 'לא' עונה האב הטרי, 'אבל אני בטוח שהוא לא שבדי'..."

כעת היה עליו לבלות כשבועיים בשבדיה ולראות את שכניו הלא-אהודים חוגגים את האירוע הנדיר, שדנמרק הקטנה בוודאי לא תארח לעולם. ועם המזל שלי, חשב לעצמו, השבדים שוב יצליחו בטורניר – ממש כמו ב-58'. היתרון היחיד הוא שהנסיעה תהיה על חשבון ההתאחדות הדנית.

כאילו בתשובה למחשבה האחרונה צלצל הטלפון, ועל הקו היה לא אחר מאשר נשיא ההתאחדות, פול הילדגארד. כעבור מספר דקות כמעט ונפלה השפופרת מידיו של מולר-ניסלן: הילדגארד הודיע לו כי משחק הידידות שנועד לסוף השבוע נגד חבר המדינות יהפוך למחנה אימונים מזורז לקראת... השתתפות הנבחרת באליפות אירופה! בעקבות החלטת מועצת הביטחון להחרים את יוגוסלביה בגלל מלחמת האזרחים, החליטה גם אופ"א לנהוג כך, והדיחה את הנבחרת מהאליפות, כשסגניתה בבית המוקדם מחליפה אותה.

"אבל אדוני, כיצד אוכל להכין את הנבחרת לטורניר בעשרה ימים?"

"תעשה כמיטב יכולתך. אל תשכח שיש לנו יתרון חשוב – הנסיעה לשם קצרה. בהצלחה, מר מולר-נילסן!"

בנובמבר 1843 פרסם הנס כריסטיאן אנדרסן קובץ סיפורים בשם "אגדות חדשות", שזכה להצלחה עצומה – הפעם הראשונה בה הצליח מבחינה מסחרית בזכות סיפוריו לילדים, למרות (ואולי בגלל) שעל הכריכה לא נכתב "סיפורים לילדים" כפי שנהג בספריו הקודמים. בקובץ הקצר נכללו ארבעה סיפורים בלבד, שניים מהם על עופות: "הזמיר של קיסר סין" (סיפור בהשראת זמרת האופרה השבדית בה התאהב אנדרסן) והסיפור החותם – "הברווזון המכוער". מדובר בסיפורו האישי ביותר של אנדרסן. הוא הודה מפורשות שהוא מבוסס על חייו, וכשנשאל ע"י מבקר ספרות מתי יכתוב את האוטוביוגרפיה שלו – ענה: "כבר כתבתי, היא נקראת 'הברווזון המכוער'."

הסיפור מתחיל באסם בו בוקעים אפרוחי ברווז מביציהם. אחת הביצים נראית שונה מהאחרות, אך אמא ברווזה אינה מבחינה בכך. לאחר הבקיעה, עם זאת, מבחינים כולם – כולל האפרוחים האחרים – כי הברווזון שבקע מהביצה ה"חשודה" שונה לחלוטין מאחיו. השוני הזה גורר לעג והקנטות מצד שאר האפרוחים ומצד החיות האחרות בחווה, וכעבור זמן מה הופכות ההתקפות המילוליות להתעללות פיסית. בלית ברירה עוזב האפרוח המוזר את האסם ומתחיל לנדוד. תחילה הוא מוצא מקלט בלהקות של ברווזי ואווזי פרא, אולם אלה נקטלים ע"י הציידים והוא נותר לבדו (כן, זה סיפור של אנדרסן...) בהמשך נדודיו הוא מגיע לביתה של זקנה בודדה, אך נאלץ לעזוב גם אותו עקב ההצקות הבלתי פוסקות של חיות המשק, שכמו "חבריו" לאסם רואות בו יצור מכוער ומוזר. עם בוא החורף הוא עומד למות מקור ורעב אך נתפס ע"י צייד שמביא אותו לביתו כחיית מחמד לילדיו. הילדים הפרועים והרועשים מפחידים את הברווזון המכוער, שבורח בהזדמנות הראשונה, וכמו מוכרת הגפרורים הקטנה, מוצא מקלט בכוך – במקרה שלו, מערה קטנה לחוף אגם קפוא.

עם בוא האביב מציץ הברווזון מפתח המערה, ורואה כי האגם הפשיר ובמימיו שטה להקת ברבורים. הוא נזכר כיצד כשהחל בנדודיו ראה מרחוק להקה שכזו במעופה וקינא בעופות הגדולים על יופיים ועל יכולתם לעוף למרחק. כעת, מטווח קרוב, הוא נמלא שוב הערצה כלפיהם, ומחליט לשוט לעברם. אפילו יראו בו פולש ויהרגו אותו, מוטב מוות מידי עופות כה יפים ואציליים מאשר חיים חסרי תוחלת של יצור מכוער ואומלל (ניסיון התאבדות של עוף – רק אצל אנדרסן).

הברווזון המכוער שט לעבר הברבורים, ולתדהמתו הם מקבלים אותו בשמחה ובברכה. מרוב הלם הוא משפיל את ראשו להביט בבבואתו במי האגם, כדי לנסות ולהבין מה הם רואים בו שאף אחד לא ראה עד היום – ומגלה את האמת: שבמהלך החורף הארוך התבגר והפך לברבור יפה כמותם, ושהסיבה ל"כיעורו" ולשוני בינו לבין אחיו היתה שהם כלל לא היו אחיו.

סוף סוף הצליח אנדרסן לכתוב סיפור עם סוף טוב של ממש. סוף שנותן השראה לכל מי ש(כמו אנדרסן עצמו)מרגיש שונה ואחר מסביבתו ונדחה בפועל בגלל שונותו. אנדרסן רצה להאמין שכיעורו הפיסי, כישלונותיו המתמשכים בניסיון למצוא בת (או בן) זוג ובדידותו הכואבת נבעו מהיותו שונה – וכי עם הזמן יהפוך השוני הזה מנטל לנכס. הוא העניק לאלטר אגו שלו את הסיום האידיאלי – לא רק שגילה כי אינו מכוער, הוא גילה כי הוא חלק מהקבוצה אליה שאף להשתייך יותר מכל.

נבחרת דנמרק – הברווזון המכוער של הכדורגל הסקנדינבי – כבר התקרבה בעבר פעמיים לסטטוס של ברבור יפהפה, אולם בכל פעם ספגה בעיטה כואבת בישבן שהעיפה אותה בחזרה למערה. האם האביב הפתאומי שהגיע לאירופה יפשיר את האגם הקפוא? האם תזכה סוף סוף להביט במראה ולאהוב את בבואתה?

האירוע החשוב ביותר בעונת 91' של ניו אורלינס סיינטס נרשם בסוף עונת 90', הרחק מהסופרדום, דווקא בקנדלסטיק פארק. בסדרה "מלחמת אחים", בפרק "הגיעו אל הבאר", כבר כתבתי בהרחבה על גמר החטיבה המדהים בין הניינרס לג'איינטס, שהוכרע בשערו החמישי של הבועט מאט באר לאחר השמטה גורלית של הרץ רוג'ר קרייג. עבור הסיינטס, המהלך הקריטי של אותו משחק התרחק דקות ספורות קודם לכן, כשהקוורטרבק ג'ו מונטנה שבר את צלעותיו ונאלץ לרדת מהמגרש. בפתיחת עונת 91' התברר כי הכוכב בן ה-35 טרם החלים מהפציעה, ובסופו של דבר לא שיחק כלל לאורך העונה כולה. כמו פציעתו של פייטון מאנינג, 20 שנה לאחר מכן, פתחה פציעתו של מונטנה את המאבק בבית המערב לאחר שנים של שלטון הניינרס. מחליפו של מונטנה, סטיב יאנג, היה אמנם ק"ב מוכשר ואתלטי ששיחק ברמה גבוהה, אך בעונת 91' טרם הגיע לרמת תיאום מקסימלית עם תופסיו, בעיקר בדאון שלישי, והדבר התבטא בירידה ממאזן 2:14 למאזן 6:10. שלוש הקבוצות האחרות בבית קיבלו הזדמנות נדירה להקדים את הניינרס.

היתרון על הנייר היה של הסיינטס: הם היו היחידים שהגיעו לפלייאוף בעונה הקודמת, בעוד אטלנטה ולוס אנג'לס סיימו במאזן 11:5. מראשית העונה היה ברור כי הראמס מחוץ לתמונה. הקבוצה טרם התאוששה מהתבוסה הקשה בגמר החטיבה בעונת 89', ופתחו את העונה במאזן 3:1. המאבק התמקד אפוא בין הסיינטס, אטלנטה והניינרס.

הסיינטס הריחו דם במים ויצאו מקו הזינוק בטירוף. לאחר ניצחון ביתי על סיאטל עם קאמבק ברבע האחרון של בובי אייבר, נכנסה הגנת ה"דום פטרול" להילוך גבוה והשמידה כל התקפה מולה ניצבה. בששת המשחקים הבאים לא הצליחה שום יריבה של ניו אורלינס להשיג יותר מ-10 נקודות, כאשר שלוש מתוכן לא השיגו אפילו ט"ד אחד. רביעיית הליינבקרים בהנהגתם של ריקי ג'קסון ופט סווילינג השליטה טרור על המוסרים, שחקני הסקנדרי יירטו כל מסירת עומק, וכששקע האבק התברר כי הסיינטס עלו למאזן 0:7, כולל ניצחון יקר מפז על אטלנטה בג'ורג'ה דום, 6:27.

לאחר הפסד ראשון – שוב לשיקגו עם הגנת ה-46 – ציפה לסיינטס צמד משחקים בתוך בית המערב. תחילה נסעו לאנהיים וניצחו את הראמס האומללים 17:24, ואז שבו מזרחה כדי לארח את הניינרס. אלופי הבית הגאים הגיעו ללא סטיב יאנג, שנפצע שבועיים קודם לכן ונעדר למשך חמישה משחקים. במקומו שיחק הק"ב השלישי, סטיב בונו, שלא הצליח לעשות דבר מול ה"דום פטרול" וגם הופל פעמיים ע"י סווילינג הקטלני. גם הסיינטס שיחקו עם הק"ב המחליף, סטיב וולש, כך שהקהל בסופרדום ראה קרב הגנות קלאסי בסגנון שנות ה-70. ט"ד של וולש לאריק מרטין הכריע את "משחק העונה" של בית המערב לטובת הסיינטס, 3:10.

במאזן 1:9 חגגו הסיינטס מה שנראה כאליפות בית ראשונה, ונכנסו להנג-אובר קשה שנמשך ארבעה משחקים, כולל הפסד בגומלין בקנדלסטיק. למזלם, הגיעו הריידרס לביקור בסופרדום במחזור הלפני האחרון, ונשחטו 0:27. הסיינטס הגיעו למחזור הסיום כשהם יודעים כי ניצחון יבטיח להם את אליפות הבית. לשמחתם קיבלו את היריבה הנוחה ביותר שניתן לבקש – פיניקס קרדינלס, הקבוצה הגרועה בליגה. ניו אורלינס נסעה למדבר, ניצחה בקלות 3:27, וזכתה לראשונה בתולדותיה באליפות הבית, לאחר 24 שנים של כישלונות. עוד יותר משמעותית מהזכיה באליפות היתה העובדה שהסיינטס השאירו את הניינרס מחוץ לפלייאוף – בפעם הראשונה מאז עונת 82', עונת הרוקי של אנדרסן.

הבועט עצמו העביר עונה שקטה וכמעט שלא הורגש בריצה התקדימית של הקבוצה לאליפות הבית. הוא רשם אמנם מספרים סבירים פלוס (25 שערים, 78% דיוק, 113 נקודות) אולם לא הכריע שום משחק בבעיטה, וגם הישגיו מטווח 50+ לא הרשימו. הסיינטס – ובעיקר ה"דום פטרול" – הסתדרו היטב בלי תרומה מיוחדת של אנדרסן. יחד עם הסיינטס עלתה לפלייאוף גם אטלנטה, שנכנסה כוויילד-קארד; וכבר בסיבוב הראשון, שלושה ימים לפני סוף שנת 91', היה על ניו אורלינס לארח את יריבתה הוותיקה (ואחותה למסורת ההפסדים) בסופרדום. האם הניסיון השלישי יצליח? האם סוף סוף יזכו אוהדי הסיינטס לטעום טעמו של ניצחון פלייאוף?

היתה זו אולי האכזבה הקשה ביותר של הסיינטס בעידן החדש. לאחר שכבר ניצחו את אטלנטה במהלך העונה בג'ורג'יה דום, ציפו השחקנים והאוהדים למשחק נוח יחסית. ואכן, ההתחלה היתה מבטיחה, כאשר אייבר מסר ט"ד לפלוייד טרנר ואנדרסן הוסיף שער מ-45 יארד. אולם ברבע השני החל הכל להשתבש. חוליית הסקנדרי של הסיינטס, שחטפה כמעט 30 כדורים במהלך העונה, נפרצה שוב ושוב ע"י התקפת הראן-אנד-שוט של אטלנטה בכיכובו של התופס מייקל היינס; הרצים המובילים של ניו אורלינס, היליארד וג'ורדן, נעצרו לחלוטין ע"י הגנת אטלנטה והשיגו ביחד רק 7 יארד בכל המשחק; ואייבר נחטף פעמיים. באמצע הרבע הרביעי השווה הבועט נורם ג'ונסון ל-20:20. לאחר התקפה עקרה של הסיינטס, מצא הק"ב כריס מילר את היינס לט"ד של 61 יארד, וגמר את העונה של ניו אורלינס. דממה השתררה בסופרדום, כשלרגע אחד התגעגעו האוהדים לימי שקי הנייר החומים, כשאיש מהם לא ציפה לדבר ולא יכול היה להתאכזב.

לאחר המכה הקשה ותחושת האנטי קליימקס בעקבות ההפסד לאטלנטה, נראה היה כי ציפתה לסיינטס נפילה כואבת אל קרקע המציאות. אך המאמן ג'ים "פלייאוף?!" מורה ידע להקים את השחקנים על רגליהם למרות האכזבה, ולהתכונן לעונה הבאה עם מוטיבציה מחודשת, ורצון להוכיח את עצמם ולמחוק את זכר רצף ההפסדים בפלייאוף. הוא הפך את שלושת ההפסדים מנטל לנכס – השתמש בהם כדי לשכנע את שחקניו שהיה להם עדיין הרבה מה להוכיח, והדרך היחידה לשנות את תדמית הקבוצה באופן סופי היתה להתקדם בפלייאוף מעבר לסיבוב הפתיחה.

והשחקנים נענו לאתגר. למרות שסטיב יאנג הפך בעונת 92' לק"ב (ולשחקן) הטוב בליגה, ולמרות שהלם הצלעות השבורות של מונטנה כבר פג, הצליחו הסיינטס לא רק לשמור על מאזנם מהעונה הקודמת, אלא גם לשפר אותו ל-4:12. הם השלימו סוויפ על אטלנטה ולוס אנג'לס, ולמעשה נכשלו רק מול הניינרס של יאנג וג'רי רייס. גם שני ההפסדים לניינרס היו צמודים מאד, כאשר במשחק בקנדלסטיק נזקקה האימפריה המקומית לקאמבק אדיר של יאנג (שתי מסירות ט"ד ברבע האחרון) כדי לנצח על חודה של נקודה.

המאזן המעולה לא הספיק, אמנם, לזכיה נוספת באליפות הבית נוכח יכולתה של סן פרנסיסקו (2:14), אולם היה די והותר להעלות את ניו אורלינס לפלייאוף בפעם השלישית ברציפות – הישג שנותר כשיא קבוצתי עד היום (בריס ושות' יוכלו לשבור אותו בעונה הבאה). אנדרסן מצדו הפגין שיפור רב לעומת העונה הקודמת: הוא הבקיע 29 שערים ב-85% דיוק, צבר 120 נקודות ונבחר שוב לפרובול – בפעם השישית בקריירה. הוא החזיר לעצמו את גורם ההרתעה מטווח 50+ כשסיים ללא החטאה, וחזר להצטיין בקלאץ' כשניצח ארבעה משחקים בשערים מכריעים, כולל ניצחון החוץ בג'ורג'יה דום וניצחון קאמבק על טמפה ביי עם שער מ-50 יארד.

הצטיינותו של אנדרסן החזירה אותו למעמד הכוכב המוביל של הסיינטס, אולם פעם נוספת לא היה בכך די ברגע שהסתיימה העונה הסדירה. הסיינטס קיבלו משחק בית בשלב הוויילד-קארד מול פילדלפיה. משחק סולידי של אנדרסן ומשחק סביר של הרצים לא הועיל לנוכח התפרקות רבתי של הק"ב אייבר במחצית השניה. בן לואיזיאנה נחטף שלוש פעמים, הופל ע"י כוכב פילדלפיה רג'י ווייט לסייפטי, ואפשר לאורחים להשיג 26 נקודות ברבע הרביעי ולנצח 20:36. היה זה משחק הפלייאוף האחרון של הסיינטס במאה ה-20, והוא קיבע את תדמיתו של ג'ים מורה כלוזר בפלייאוף. גם מעמדו של אייבר בסופרדום ספג מהלומה ניצחת, ועם תחילתו של עידן השחקן החופשי בליגה – רק כחודשיים לאחר ההפסד לאיגלס – חתם הק"ב הקייג'ון ב...אטלנטה.

עזיבתו של אייבר גרמה להיחלשות משמעותית של התקפת הסיינטס. מחליפיו, ווייד ווילסון ואחריו ג'ים אברט, לא מצאו שפה משותפת עם התופסים. ניו אורלינס שבה לבוסס בבינוניות ולא הצליחה להגיע לפלייאוף בשתי העונות הבאות. אנדרסן, למרות שהצליח לצבור 100 נקודות ויותר בכל אחת מהן, גילה לפתע כי רגלו בוגדת בו דווקא בטווחים הארוכים, שהיו תמיד יתרונו הבולט על פני יתר הבועטים בליגה. בעונת 93' הצליח להבקיע רק שער אחד מטווח של 50 יארד ומעלה; שנה לאחר מכן החטיא את כל ניסיונותיו מטווח זה, וסיים עם 72% דיוק בלבד. בגיל 34 היה עליו (ועל קבוצתו) להתמודד עם הירידה המשמעותית ביכולתו. ממש כמו אנדרסון באותה עונה, הגיע הדני לפרשת דרכים מקצועית.

בסרט "הנס של ברן" מציג הבמאי זנקה וורטמן את נבחרת מערב גרמניה כשהיא מתכנסת לשיחה אחרונה לפני גמר המונדיאל בשווייץ. השחקנים החצי-מקצוענים של המאמן הרברגר מכירים זה את זה רק באופן שטחי: הם משחקים בליגות אזוריות בלבד, שכן הליגה הפדרלית (הבונדסליגה) טרם הוקמה אז. הם גדלו בתנאי מחסור ולעתים רעב בסוף מלחמת העולם השניה ובהריסות שנותרו אחריה, ולמדו את המשחק על מגרשים שנראו כשטחי מרעה. ומנגד מתייצבת הנבחרת הטובה בעולם, הונגריה המהוללת, עם פושקש, קוצ'יש, צ'יבור, בוז'יק והידיגקוטי, שכבר הביסה אותם 3:8 בשלב הבתים. הרברגר אינו מנסה להמעיט מגודל האתגר. הוא מבהיר לשחקניו החוששים: "מלבד גרושיץ', בוז'יק והידיגקוטי, יתר השחקנים של הונגריה מעולם לא הפסידו במדי הנבחרת". אבל יש לו גם מסר אופטימי: "יש לכם יתרון אחד משמעותי מאד על היריב היום. אתם ראיתם את ההונגרים, ואתם יודעים בדיוק למה הם מסוגלים – אבל ההונגרים אינם יודעים עליכם דבר".

מילים דומות אמר ריכארד מולר-נילסן לשחקניו כשהתכנסו בקופנהגן למחנה אימונים מאולתר , פחות מעשרה ימים לפני תחילת אליפות אירופה. יוגוסלביה אמורה היתה לשחק בשלב הבתים עם המארחת שבדיה, צרפת ואנגליה. שלוש הנבחרות האלו ערכו סקאוטינג על השחקנים היוגוסלביים – אך לא ידעו כי יהיה צורך לעקוב אחרי הדנים, שנכשלו בניסיונם להעפיל לטורניר הגמר. התהפוכות בסגל הדני, ובעיקר עזיבתו של הכוכב הגדול מיכאל לאודרופ, טשטשו את התמונה שהצטיירה כלפי חוץ: האנגלים, הצרפתים ואפילו המארחים לא ידעו למעשה מהי ההיררכיה בנבחרת האדומה, מיהם הכוכבים ומהו המערך הטקטי. קל וחומר שהנבחרות בבית השני, ובראשן הולנד וגרמניה, בקושי הבחינו בכניסתה של דנמרק לטורניר ברגע האחרון. איש לא התייחס ברצינות לאורחים הבלתי קרואים – ובמצב כזה, ממש כמו מערב גרמניה ב-54', קל יותר להפתיע. מובן כי מולר-נילסן עצמו – כמו גם שחקניו המבולבלים, שטרם עיכלו את עצם הזמנתם לטורניר – הופתעו יותר מכולם, בסופו של דבר.

מי, אם כן, הרכיבו את הסגל המאולתר של דנמרק ליורו 92'? בראש ובראשונה היה שם השוער ממוצא פולני, פטר בולסלב שמייכל בן ה-28, שמאז נזרק להרכב כברירת מחדל במהלך יורו 88' הפך לשחקן מס' 1 של הנבחרת, בעיקר לאור פרישת לאודרופ. השוער גדל הגוף ובעל האינסטינקטים החדים כתער הקרין שקט ויציבות על החלק האחורי כולו, ובמידה רבה מילא את התפקיד המנהיגותי שהיה שייך בשנות ה"דינמיט" לבלם מורטן אולסן. זה עתה השלים את עונתו הראשונה מחוץ לדנמרק, במדי הלוזרית הנצחית של הליגה האנגלית, מנצ'סטר יונייטד. "השדים האדומים" שוב הגיעו למקום השני המוכר להם היטב, אחרי האלופה מלידס. הכישלון הנוסף עורר מחדש את הוויכוח על עתידו של המנג'ר הסקוטי אלכס פרגוסון, שנכשל כבר שש פעמים בניסיונו להחזיר את האליפות לאולד טראפורד. אבל מעמדו של שמייכל היה איתן: הוא הפגין יכולת טובה, וספג את מספר השערים הנמוך ביותר בליגה.

בהגנה עבר סרט הקפטן מאולסן לאולסן – כאשר לארס, בלם טרבזונספור, תפס את מקומו של מורטן. מולר-נילסן החליט להמשיך עם שיטת שלושת הבלמים שעוררה את זעמם של האחים לאודרופ, וציוות לאולסן שני שחקנים מהליגה המקומית – קנט נילסן מארהוס וקים כריסטופטה מברונדבי. כל השלושה עברו את גיל 30, ומולר-נילסן סמך על הנסיון שלהם שיחפה על ההכנה הלקויה לטורניר, ויעניק הגנה מספקת לשמייכל. בעמדת המגן השמאלי, בהעדרו של היינצה, המשיך לשחק הנריק אנדרסן מפ.צ. קלן. ג'וני סיוובק ממונאקו היה המגן הימני.

הקישור הורכב בעיקר משחקנים דפנסיביים – עוד נקודת מחלוקת בין נילסן למבקריו. היו שם צמד קשרי ברונדבי, יון ינסן וקים וילפורט, יחד עם הנריק לרסן מלינגבי. ובעמדת החלוץ הנסוג, שהיתה שמורה תמיד למיכאל לאודרופ, הוצב אחיו הצעיר בריאן – שנילסן למעשה פינה לו את הדרך וכמו אמר לו: "אתה הבוס, כל האחרים משרתים אותך, קח אחריות ואיתך נקום או ניפול". את עמדת החוד הבודדת אייש פלמינג פולסן מדורטמונד, ומהספסל עלה לארס אלסטרופ, ששיחק בעירו של מולר-נילסן, אודנסה.

היה זה סגל אפור, יעיל, משעמם אפילו, שבינו לבין הזוהר והתהילה של "הדינמיט" לא היה דבר. הסגל נבנה להתגוננות צפופה על סף הבונקר, ויציאה להתקפות נגד מפתיעות של שני השחקנים ההתקפיים היחידים, לאודרופ ופולסן. טקטיקה זו (שהיתה הקצנה של הטקטיקה של מולר-נילסן לאורך המוקדמות) נועדה לכפר הן על דלותו של הסגל והן על חוסר המוכנות לטורניר. בשלב זה רצה מולר-נילסן רק להמנע מהשפלה על אדמת שבדיה.

אלפי ה"רוליגנים" שנהרו אל מעבר לקאטגט בתחילת יוני לא התעניינו בשיקוליו של המאמן המודאג. הם באו לראות הצגה. חמושים בפיאות האדומות ובצבע פנים לבן בשפע התייצבו בהמוניהם באצטדיונים המצוחצחים שנבנו או שופצו לכבוד האליפות, ועודדו את שחקניהם ללא כל רגשי נחיתות או פחד. הם נהנו גם מכך ששניים משלושת משחקי שלב הבתים נערכו במאלמו – מרחק קצר מאד מדנמרק. שיבוץ המשחקים, שנעשה לפני שנודע כי דנמרק תשתתף בטורניר, היה עוד צירוף מקרים מוזר שסייע לנבחרת.

ב-11 ביוני התייצבו אלפי רוליגנים מול אלפי חוליגנים באצטדיון במאלמו למשחק בין אנגליה לדנמרק. כמיטב המסורת של נבחרת אנגליה באליפות אירופה, הציגו "שלושת האריות" יכולת עלובה עד מזעזעת, כאשר החלוצים גארי ליניקר ואלן סמית' אינם מטרידים כלל את שמייכל ובלמיו. דנמרק זכתה בנקודה ראשונה, ומולר-נילסן החל לחשוב שהשד אינו נורא כל כך. כעת הגיעה העת לנסוע לראסונדה, שאירח את גמר המונדיאל ב-58', למפגש עם המארחת. השבדים נהנו מחלוצים אפקטיביים בהרבה מהאנגלים, ולמרות משחק הקרבה של אולסן ונילסן, הצליח תומס ברולין מפארמה להבקיע בדקה ה-58 ולהטביע עוד חותמת במגילת העליונות השבדית. אלא שצדיקים (ורוליגנים) מלאכתם נעשית בידי אחרים, ובמשחק המקביל סיימו אנגליה וצרפת ב-0:0. כתוצאה מכך נכנס הבית למחזור הסיום כאשר ניצחונות של שתי הנבחרות הסקנדינביות יעלו את שתיהן לחצי הגמר.

הנס כריסטיאן אנדרסן, מאמין ידוע באחווה הסקנדינבית, היה נהנה מאד לצפות בשני המשחקים. השבדים גברו על אנגליה בראסונדה 1:2 עם שער ניצחון דרמטי של ברולין, בעוד הדנים שבו למאלמו למפגש עם צרפת. נבחרת הטריקולור הסתמכה בעיקר על שחקני מארסיי, ששנה קודם לכן הגיעה לגמר גביע האלופות נגד הכוכב האדום. לארסן הדהים את הצרפתים כבר בדקה השמינית עם יתרון לדנמרק – השער הראשון של הנבחרת באליפות; כוכב מארסיי, ז'אן פייר פאפן, השווה בדקה ה-60. הצרפתים, שידעו כי השוויון מעלה אותם לחצי הגמר על חשבון אנגליה, הרגיעו את המשחק – רק כדי לספוג שער בדקה ה-78 מרגלי המחליף אלסטרופ. 25 אלף הצופים במאלמו – כמעט כולם רוליגנים – לא האמינו למראה עיניהם: הנבחרת הכושלת והאלמונית של מולר-נילסן מצאה עצמה בחצי הגמר, בעוד אנגליה וצרפת נוסעות הביתה בבושת פנים.

שלוש שנים לאחר זכייתו של "פלה הכובש" בפרס האוסקר לסרט הזר יצא למסכים סרטו של במאי דני צעיר (35) ומבטיח, לארס פון טרייר. הסרט, "אירופה" (בישראל: "רכבות לילה"), עקב אחר מסעותיו של צעיר אמריקני ממוצא גרמני (השחקן ה...צרפתי ז'אן מארק באר) ברחבי ארץ אבותיו, בעת שהוא מגיע לעבוד ככרטיסן בחברת רכבות גרמנית מייד לאחר מלחמת העולם השניה. הכרטיסן מסתבך במהרה עם מחתרת נאצית הממשיכה את המלחמה בצבאות המערב השולטים בגרמניה, ועם משפחת אצולה עשירה שאחת מבנותיה מגלה בו עניין מיני לא פחות מפוליטי (ואולי להיפך? פון טרייר מערפל במכוון נקודה זו). הנושאים הכבדים בהם עסק הסרט, בדומה לסרטיו הפילוסופיים של קרל תיאודור דרייר, לא מנעו מהבמאי הצעיר להפגיז את הצופה בדימויים חזותיים יוצאי דופן ולנצל את מלוא האפשרויות הטכניות של המדיום – כאשר סצנות שלמות מתרחשות על רקע מסכים המקרינים סצנות אחרות, וצילומי צבע ושחור-לבן מתערבבים זה בזה לבלי הפרד. והוא השתמש בטריק נוסף – כמו בילה אוגוסט בסרט "פלה הכובש", גייס את כובד משקלו של גדול שחקני שבדיה, מקס פון סידוב, שיעניק "מכובדות" לפרוייקט. פון סידוב, הנוכח כאן בקולו בלבד, מבצע למעשה תפקיד היפנוטי, ומנסה להכניס את הצופה למצב של חלום/סיוט ולטשטש את חיבורו למציאות שמחוץ לסרט.

"אירופה" זכה בפרסים רבים ברחבי אירופה, כולל שלושה בפסטיבל קאן 91'. הוא השפיע ישירות על סרטו (המעצבן) של אוליבר סטון משנת 94', "רוצחים מלידה", שהשתמש ברבים מההמצאות החזותיות שלו. ההצלחה הגדולה "סידרה" לפון טרייר מיני סדרה בתקציב גדול בטלביזיה הדנית – "הממלכה".

"הממלכה" שמשהו רקוב בה אצל פון טרייר אינה ממלכת דנמרק כולה אלא בית החולים המלכותי בקופנהגן (המכונה "ריגט" – "הממלכה") בו מתרחשים (בסדרה, כנראה לא במציאות) אינספור אירועים מוזרים, בלתי הגיוניים ולכאורה על-טבעיים. זאת לצד ארועים מוזרים אך טבעיים ואנושיים ביותר, והכל בסגנונו ההזייתי וההיפנוטי של הבמאי כפי שנחשף בסרט "אירופה". הדמות השלילית ביותר בסדרה היתה של ד"ר סטיג הלמר, מנתח מוח שבדי, שחצן ונפוח מחשיבות עצמית, שמצד אחד אינו מפסיק לזלזל ולהעליב את עמיתיו הדנים, את מערכת הבריאות הדנית ואת דנמרק בכלל – אותה הוא מציג כמדינת עולם שלישי – ומצד שני עוסק ללא הרף בניסיונות להעלים ראיות לגבי אחריותו לניתוח כושל שהפך נערה צעירה לצמח. כבר בפרק הראשון בסדרה נחשף הצופה לאיבה הבינלאומית הזו כשהלמר משתולל מזעם בגלל החלטתו של רופא מקומי לאשר בדיקת סי טי שלא לצורך.

מי שמעוניין לגלות מה באמת חושבים הדנים על השבדים (ומה הם חושבים שהשבדים חושבים עליהם) די לו לצפות בסדרה המעולה הזו ולהסיק מסקנות. ביוני 92' עמדו נבחרות הכדורגל של שתי הממלכות הצופות זו על זו משני עברי הקאטגט להתייצב למשחקי חצי הגמר של אליפות אירופה, על אדמת הממלכה השבדית. הגיע הזמן לסגור חשבון בן יותר מ-300 שנה.

חצי הגמר הראשון נערך בראסונדה ב-21 ביוני. 29 אלף צופים הגיעו לראות את המארחת מתמודדת מול גרמניה, בהופעתה הראשונה כמדינה מאוחדת ללא הפרדה בין מזרח למערב. עיקר סגל הנבחרת הורכב משחקני מערב גרמניה שזכו במונדיאל האחרון – ובראשם רביעיית ההגנה האדירה עם קולר, רוייטר, בוכוואלד וברמה, והחלוץ הפנומנלי יורגן קלינסמן. מאמן שבדיה טומי סבנסון עלה למשחק עם שלושה בלמים כדי להציב שניים על קלינסמן המסוכן – אבל ההימור שלו נכשל: החלוץ הגרמני משך איתו את כל הגנת שבדיה ופינה שטחים לשותפו להתקפה, קרל היינץ רידלה מלאציו. הגרמנים הובילו מאז הדקה ה-11 (שער של תומס האסלר מרומא) וניצחונם לא הוטל כלל בספק. פנדל של תומס ברולין ושער בגארבג' טיים של חלוץ מכלן, קנט אנדרסון, רק צימקו את ההפרש לאחר צמד שעריו של רידלה. שנתיים לאחר הניצחון על ארגנטינה באולימפיקו ברומא, נראה היה כי גרמניה תשחזר את ההישג מ-74' ותחזיק בשני התארים החשובים בו זמנית.

במשחק המקביל התייצבה דנמרק של מולר-נילסן מול הולנד המעולה, בהנהגתה של שלישיית כוכבי מילאן – רוד חוליט, מרקו ואן-באסטן ופרנק רייקארד. כצוות מסייע נהנו השלושה משירותיהם של שחקנים ברמתם של פרנק דה-בור, דניס ברכקאמפ, יאן ואוטרס, רונלד קומאן והשוער הנס ואן-ברוייקלן. שבעה שחקנים בהרכב הולנד זכו באליפות אירופה הקודמת לפני ארבע שנים. לא כוחות, חשבו כולם – אולי כולל מולר-נילסן עצמו.

המשחק שהתפתח היה שונה לחלוטין מהצפוי. במקום להתגונן בצפיפות כמנהגה פתחה דנמרק את המשחק בסערה כששוב היה זה הנריק לארסן עם שער בדקות הראשונות. ההולנדים התעשתו והשוו מרגלי ברכקאמפ, רק כדי לראות את לארסן מבקיע שוב בדקה ה-33. כעת התפתח משחק חתול ועכבר, כשהכוכבים ההולנדיים מטווחים את שערו של שמייכל אך הדני הענק הודף כל ניסיון להשוות. במהלך המחצית השניה נפצע הנריק אנדרסן קשה מאד בברכו וסיים למעשה את הטורניר, אך הדנים המשיכו לעמוד בלחץ. רק בדקה ה-86 הצליח רייקארד להרגיע זמנית את אוהדי האורנג' עם שער שוויון. נראה היה כי הדנים יתמוטטו בהארכה ולא יחזיקו מעמד 120 דקות. אבל ההארכה היתה עקרה, והקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה. הבועטים משני הצדדים עמדו ברובם במשימה – אולם שמייכל הצליח להדוף את הפנדל השני של ההולנדים, שבעט דווקא החלוץ הגדול ואן-באסטן. הבלם כריסטופטה הבקיע את הפנדל החמישי של דנמרק, ולתדהמת עולם הכדורגל כולו הגיעו יורשי ה"דינמיט" לגמר יורו 92' – מעמד שנמנע שמונה שנים לפני כן מה"דינמיט" המקורי.

את ההלם שאפף את חובבי הכדורגל בעקבות המשחק היטיב כדרכו לבטא הפזמונאי והעתונאי עלי מוהר ז"ל. הגמר בין גרמניה ודנמרק נועד להיערך ביום ששי, 26 ביוני, וכבכל יום ששי פתחו קוראי המקומון "העיר" את העיתון כדי לקרוא את טורו של מוהר במדור הספורט, המכונה "בשער". אלא שבאותו יום ששי שונה שמו של הטור ל"בשערסן", וחתם עליו פלוני בשם "עלי מוהרסן (לשעבר ואן-מוהר)". במיטב סגנונו החגיגי אך משועשע הבהיר מוהר את הסיבות להעברת נאמנותו מנבחרת האורנג' לנבחרת הרוליגנים, והצהיר על תמיכתו בדנים מול האימפריה הגרמנית. "נפרק אותם!", הבטיח מוהר כתמיד – אלא שהפעם, לשם שינוי, לא התכוון לצהובים.

בערבו של אותו יום עלתה הנבחרת המפתיעה ביותר בתולדות אליפות אירופה אל הדשא של אצטדיון אולבי בגטבורג – הזכור (טוב מדי) לגרמנים מהפסדם בחצי גמר המונדיאל. גם הפעם הגיעו לשם כאלופי העולם, אך הפעם פגשו לא את המארחת, אלא את האורחת שלא הוזמנה לנשף, המסתננת, הממתינה לשיירים מתחת לשולחן – שלפתע מצאה עצמה במקום של כבוד.

היה זה משחקו הגדול ביותר של שמייכל עד אז, ואולי משחקו הגדול ביותר בכלל. הגרמנים השתלטו על המשחק מראשיתו, והחזיקו בכדור כמעט באופן בלעדי. הדנים כמעט ולא יצאו להתקפה, והתרכזו בהגנה בלבד. בכל פעם שנפרץ המערך הדני, היה השוער במקום מול קלינסמן, רידלה, והקשרים מתיאס זאמר, שטפן אפנברג והאסלר. בהתקפת מפתיעה בודדת במהלך המחצית הראשונה הצליחו הדנים להבקיע שער יתרון, כמעט בבעיטה היחידה שלהם לכיוון השער הגרמני. המבקיע היה הקשר הדפנסיבי יון ינסן, בפעם היחידה שעבר את קו מחצית המגרש, שניצל איבוד כדור של ברמה ליד הרחבה. המחצית השניה התפתחה באופן דומה, כשהפעם היה זה חברו לקבוצה של ינסן, קים וילפורט, שהבקיע לשערו של בודו אילגנר – עם עזרה משמעותית של ידו, כשהשופט העלים עין.

לאחר השריקה האחרונה חגגו הדנים ההמומים סביב שמייכל המאושר, ומולר-נילסן נישא על כתפי הרוליגנים מחוץ לאולבי. את המסע הקצר בחזרה מגטבורג לקופנהגן עשו האלופים הטריים על כנפי החלום – או אולי היו אלו כנפי ברבורים.

דבר אחד בטוח – עשרים שנה עברו מאז אותו יום מטורף בגטבורג, ושום נבחרת סקנדינבית לא הגיעה לגמר טורניר גדול. ייתכן כי הסערה המושלמת של קיץ 92' נגרמה מכנפי פרפרים רבים מדי, ולעולם לא נחזה בדומה לה.

*בפרק הבא – אין מחיר לחופש