חיים ובועטים

    אגדות אנדרסן, פרק 6: כשהחומות נופלות

    איך קשורה נפילת חומת ברלין לצ'אק נול ומה בין גארי אנדרסון לנלסון מנדלה? עידן מסר בפרק המהפכני ביותר בסדרה

    עידן מסר

    "יותר מכל חשה הקלה עצומה על כך שכמעט כל מה שאמרו לה אי פעם – לא היה נכון".

    (דגלס אדאמס, "היו שלום ותודה על הדגים", 1984)

    עונת 89' מצאה את פיטסבורג סטילרס במצב מוכר ולא מוכר. מוכר – משום שארבע העונות הרצופות ללא הופעה בפלייאוף התאימו לראשית ימיה של הקבוצה, שלאורך 39 עונותיה הראשונות בליגה הגיעה לפלייאוף רק פעם אחת. לא מוכר – משום שמאז הגעתו של המאמן/מנכ"ל הגאון צ'אק נול, בדיוק 20 שנה קודם לכן, הגיעה הקבוצה לפלייאוף 11 פעם ב-13 עונות, וזכתה בארבע אליפויות תוך שש עונות – הישג ייחודי בעידן הסופרבול, שכנראה לא יושג שוב לעולם.

    הקהל למוד הסבל של עיר הצווארון הכחול "פונק" ע"י נול וחניכיו במשך עשור וחצי, כך שייסורי הגמילה מהפלייאוף בארבע העונות האחרונות היו ניכרים. זה עתה נפרדו האוהדים מנפנפי המגבות הצהובות מהשריד האחרון לאליפויות ההיסטוריות, הסנטר הענק מייק וובסטר. עזיבתו היתה סמלית יותר מכל – אבדן הקשר האחרון על הדשא עם ימי התהילה של שנות השבעים. אך על הקווים עדיין היה הקשר החזק מכל – נול עצמו, שבגיל 57 לא התכוון עדיין לתלות את הלוח הקשיח שלו או להתחיל לשחק גולף בפגרה. הוא האמין בעצמו, האמין בשחקנים הצעירים שבחר בדראפט בשנים הרזות, ורעב לנצחונות ותארים עדיין בער בקרבו.

    טוב לדעת (מקודם)

    מיוחד לתקופה: חבילות שחייבים להכיר לטלפון מהיר, איכותי ואמין

    לכתבה המלאה

    לפחות באשר לאינסטינקטים ביום הדראפט נותר נול חד כשהיה בתחילת שנות השבעים. שנתיים קודם לכן בחר בסיבוב הראשון את רוד וודסון מפרדיו, שהפך לקורנרבק מהגדולים בתולדות הליגה (וניתן בקלות יחסית לבסס טיעון למעמדו כגדול מכולם), ושיחק ברמה כה גבוהה עד שכבר בשנת 94', לאחר שמונה עונות בלבד בפיטסבורג, נבחר לקבוצת יובל ה-75 של הליגה. בסיבוב החמישי באותו דראפט גילה נול את הליינבקר המרכזי הנפלא הרדי ניקרסון מקליפורניה, שלאחר קריירה מפוארת בפיטסבורג עבר לטמפה והפך לבורג מרכזי בהגנת ה"טמפה 2" החדשנית. לצדו נבחר בסיבוב הששי הליינבקר החיצוני גרג לוייד, פס-ראשר מצויין שנבחר 5 פעמים לפרובול. גם בדראפט הבא לא בייש נול את הפירמה כשבחר בסיבוב השני את יורשו של וובסטר, דרמונטי דוסון מקנטאקי, הנבחר הטרי להיכל התהילה – שיש גם בפיטסבורג כאלה הסבורים שהתעלה אפילו על קודמו. באותו דראפט העלה נול בחכתו בסיבוב העשירי את התאקל ג'ון ג'קסון, ששיחק יותר מ-200 משחקים בליגה – מהם כ-170 בקו הקדמי של הסטילרס. וכעת, בדראפט 89', הצטרף בסיבוב השני גם הסייפטי הקשוח והיציב קארנל לייק, שיחד עם וודסן הרכיב סקנדרי אימתני ביותר. הדור החדש של הכוכבים שגידל נול אמור היה לקחת לידיו את המושכות ולהחזיר עטרה ליושנה.

    אלא שבעידן המסירה, כפי שגילה נול מדי שנה ביתר שאת, לא היה די בכך. השינוי הסייסמי שעברה הליגה מאז עונת 78' – לא מעט "בגלל" הסטילרס והצלחתם ההגנתית יוצאת הדופן, שדרשה תגובת נגד – חייב כל קבוצה לפגוע בול בעמדת הק"ב, בנוסף לצד ההגנתי ולמשחק הריצה. ובעיר הפלדה, מאז דעיכתו ופרישתו של "המפציץ הבלונדי" טרי בראדשו, מילאו את התפקיד שחקנים נטולי כריזמה וכשרון, כולל המוסר בעל הרייטינג הנמוך ביותר בעידן המסירה, מרק מאלון. לפיטסבורג לא היה מוסר שהגיע ל-3,000 יארד בעונה מאז עונת 80', עמוק בתוך עידן בראדשו. הק"ב הנוכחי, וולטר "באבי" בריסטר, היה אפור ואנמי כקודמיו, ולא הצליח לסחוף את ההתקפה קדימה. במצב דברים זה הוטל עומס יתר על הקבוצות המיוחדות, ובעיקר על הבועט המדוייק של הקבוצה, גארי אנדרסון, שהיה כעת כמעט השחקן היחיד בקבוצה הנוכחית שעוד הספיק לשחק עם רוב כוכבי העבר המפואר.

    עונת 89' לא נכנסה לסרט ההיילייטס של הקריירה של אנדרסון. היתה זו אולי עונתו הגרועה ביותר. הוא לא עמד בלחץ, דייק רק ב-70% מבעיטותיו לשער (אם כי נותר מושלם בבעיטות בונוס) וכלל לא ניסה לבעוט מטווח של 50 יארד ומעלה. הירידה ביכולת השתקפה גם בטור הנקודות – רק 91 לאורך העונה. אבל גם בעונה כזו, ידע הבועט להגיע בזמן למצבי הקלאץ', כשהבקיע שערים קריטיים בשני נצחונות – על הצ'יפס והצ'ארג'רס. פיטסבורג סיימה את העונה במאזן 7:9 ונדחקה בקושי לפלייאוף, לראשונה מאז 84' – כך שכל נצחון במהלך העונה היה שווה זהב.

    היתה זו הופעת הפרידה של נול בפלייאוף. המאמן הוותיק הנהיג את הסטילרס למשחק חוץ באסטרודום נגד יוסטון (עם הבועט המקסיקני טוני זנדחס). שני סגנונות משחק מנוגדים התנגשו תחת הכיפה – משחק הריצה הכוחני של פיטסבורג מול התקפת ה"ראן אנד שוט" המסעירה והמסוכנת של האויילרס, בכיכובו של הק"ב וורן מון. גארי אנדרסון, שעד אותו יום היה בועט פלייאוף גרוע למדי (בארבע הופעותיו בתחילת הקריירה הבקיע רק שני שערים משישה נסיונות...) פתח באסטרודום דף חדש ומבריק. הוא החזיק את פיטסבורג ביתרון עם שלושה שערים ללא החטאה, ולאחר שוורן מון הנהיג קאמבק של האויילרס ברבע הרביעי – הבקיע את השער המכריע בהארכה ממרחק 50 יארד. היתה זו הבעיטה מהטווח הארוך ביותר של אנדרסון בעונה כולה, ונול סיכם את תחשותיו בעניין לאחר המשחק באומרו: "מזל ששיחקנו בדום"...

    המאזן המושלם של הבועט באותו יום (4 מ-4) פתח את רצף שערי הפלייאוף הארוך יותר בתולדות הליגה (שיא שנשבר בסופו של דבר על ידי אדם וינאטיירי). אנדרסון, שעד כה עשה לו שם בליגה כבועט מדוייק בעונה הסדירה וכמכונת נקודות, הפך בן לילה ל"מיסטר קלאץ'".

    הסטילרס המעודדים המשיכו לסיבוב השני במיילהיי נגד הקבוצה מס' 1 בחטיבה, דנבר בהנהגת ג'ון אלוויי. אנדרסון שוב היה מצויין ופגע בכל שלושת נסיונותיו לשער שדה, אך אלוויי הנהיג כדרכו קאמבק בדקות האחרונות, ודנבר ניצחה על חודה של נקודה והמשיכה לגמר החטיבה נגד קליבלנד.

    ההצלחה היחסית של עונת 89' העניקה לנול תקווה מחודשת ושכנעה אותו להמשיך בתפקידו. גם צבא "המגבות האיומות" ביציעי "שלושת הנהרות" ציפה לשובם של ימי הזוהר. והנסיון המוצלח בפלייאוף "דגדג" בבבהונותיו של אנדרסון, מדרבן אותו לשחזר את ההצגה גם בעונות הבאות. הוא התעודד באופן אישי גם מכבוד נוסף שזכה לו, כאשר נבחר מטעם היכל התהילה לנבחרת העשור – בתור הבועט השני (על הראשון נרחיב כמובן בפרק הבא).

    הפך בן לילה למיסטר קלאץ'. גארי אנדרסון (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    מהפיכה בכיכר האדומה

    אצטדיון וומבלי לבש חג ב-11 ביוני 88' מסיבות שאינן קשורות לכדורגל. דרום-מזרחית משם, מעבר לתעלה, החלה על אדמת מערב גרמניה אליפות אירופה, שעליה סיפרנו בפרק הקודם. נבחרת אנגליה עמדה לפתוח את הופעותיה בטורניר החשוב, ולספוג שלושה הפסדים משפילים בשלושה משחקים – ממש כמו נבחרת "הדינמיט הדני" באותה אליפות. אבל בביתם של "שלושת האריות", לרגלי המגדלים התאומים, הוקמה במת ענק שנועדה עבור כמה מכוכבי הרוק והסול הגדולים בעולם. כולם השתתפו במופע מחאה מיוחד – למען שחרורו מהכלא של מנהיג "הקונגרס הלאומי האפריקני", נלסון מנדלה, ש"חגג" בכלאו באותו יום את הגעתו לגיל 70. אותה עת כבר מלאו 26 שנה לכליאתו של מנהיג השחורים הדומיננטי והפופולרי ביותר בדרום אפריקה.

    סטינג, ג'ורג' מייקל, יורית'מיקס, אל גרין, נטלי קול, ג'ו קוקר, טרייסי צ'פמן, פול יאנג, בריאן אדאמס, וויטני יוסטון, סטיבי וונדר, דייר סטרייטס (עם הגיטריסט האורח אריק קלפטון) וסולט-אנד פפה, כולם תרמו את חלקם. בין הנואמים באירוע היו השחקנים ריצ'רד גיר, וופי גולדברג וגרהם צ'פמן מחבורת "מונטי פיית'ון". גם הבמאי ריצ'רד אטנבורו, שסרטו על מות סטיבן ביקו יצא שנה קודם לכן, נשא נאום באצטדיון. כוכב הסרט, דנזל וושינגטון, השתתף אף הוא בארוע. אתנחתא קומית סיפקו הצמד הבריטי סטיבן פריי ויו לורי (לימים "דוקטור האוס" הדכאוני).

    מקום מיוחד במופע ניתן ללהקת ה"גל החדש" הסקוטית, סימפל מיינדס. הלהקה שיתפה פעולה עם פיטר גבריאל בביצוע שירו "ביקו"; הופיעה יחד עם סטיבן ון-זנדט בשירו "סאן סיטי"; ביצעה את השיר "שחררו את נלסון מנדלה" של ג'רי דאמרס יחד עם דאמרס עצמו; והוסיפה ארבעה שירים משלה. אחד מהם נכתב במיוחד למופע, ונקרא "יום מנדלה" – כינוי שדבק במופע כולו.

    האירוע ההמוני בוומבלי גייס אמנם כספים למאבק הפוליטי באפרטהייד ומיקד את תשומת הלב העולמית במצבו של מנדלה – אך ספק רב אם משתתפיו ידעו כי הרחק מזרחה משם התחולל באותו חודש ארוע המוני פחות ומפורסם הרבה פחות, שהשפעתו על דרום אפריקה ועל מנדלה עצמו תהיה חזקה מאה מונים.

    מאז עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב בשנת 85' עברה ברית המועצות תהליך מעמיק של שינוי. מדיניות החוץ החדשה שלו (גלאסנוסט) שאפה להתקרב למערב ולהגיע להסכמות שיסיימו למעשה את המלחמה הקרה בת ארבעת העשורים. מדיניות הפנים (פרסטרוייקה) נועדה לפתוח את השלטון הסובייטי להשתתפות ציבורית ולשקיפות, ובכך לסיים למעשה את עידן הקומוניזם.

    נשיא ארה"ב רונלד רייגן מצא שפה משותפת עם גורבצ'וב. השניים הגיעו לשורת הסכמים על צמצום מאגר הטילים הגרעיניים והחימוש בכלל, והחלו למצוא פתרונות לסכסוכים שונים שהיוו את אבני הבניין של המלחמה הקרה.

    כך אירע שב-1 ביוני 88', שבוע וחצי בלבד לפני "יום מנדלה", חתמו רייגן וגורבצ'וב בקרמלין שבמוסקבה על הסכם שנועד לסיים את המלחמה בנמיביה, סכסוך מקומי עם משמעויות איזוריות ובין-גושיות. לפי ההסכם, היה על דרום אפריקה להסיג את כוחותיה מנמיביה ולאפשר לתושביה לערוך בחירות כלליות בחסות האו"ם; בתמורה לכך תיפסק ההתערבות הסובייטית והקובנית באיזור, וכל החיילים הקובנים יעזבו את אנגולה השכנה. מהפך זה בגישה האמריקנית – לאחר שקודם לכן טיפחה את הכוחות האנטי קומוניסטיים באנגולה ותמכה בשלטון הדרום אפריקני בנמיביה – סימל למעשה את נקודת האל חזור בתהליך ההפשרה של המלחמה הקרה. עד מהרה ייאלצו משטרים רבים ברחבי העולם, שחבו את כוחם ומעמדם לתמיכתם בצד זה או אחר של העימות הדו קוטבי בין מזרח למערב, להתמודד עם מציאות חדשה, ולשרוד (או ליפול) בכוחות עצמם, ללא מעצמת על שתגבה אותם.

    לדרום אפריקה לא היתה ברירה לנוכח העמדה האמריקנית-סובייטית המשותפת, וב-22 בדצמבר 88' חתמו נציגיה בבניין האו"ם בניו יורק על ההסכם עם נציגי אנגולה וקובה. בא הקץ לסכסוך שנמשך 22 שנה. ועד מהרה יתברר, כי סכסוך ותיק ומר בהרבה עמד להסתיים.

    ההסכם המשולש היווה מכה קשה לאגף השמרני של מפלגת השלטון בדרום אפריקה, ובעיקר לנשיא פיטר ווילם בות'ה. פחות מחודש לאחר מכן, זמן מה לפני פגישה ראשונה עם המנהיגים המיועדים של נמיביה, לקה בות'ה בשבץ מוחי, ולא יכול היה עוד למלא את תפקידו. הוא התפטר בתחילת פברואר 89' והציב את שר האוצר, בארנד דו פלסיס, כיורשו המיועד. אך ריח השינוי שנישא על כנפי רוחות הצפון הגיע גם לנחיריהם של חברי המפלגה: הם הפתיעו כשבחרו למנהיגם החדש דווקא את שר החינוך, פרדריק ווילם דה קלרק, ראש הפלג הרפורמיסטי של המפלגה. מעטים ברחבי העולם שמו לב למינוי הבלתי צפוי הזה, ומעטים עוד יותר הבינו כי החלה הספירה לאחור של עידן האפרטהייד. כשנכנס דה קלרק רשמית לתפקידו, בספטמבר 89', כבר החל העולם כולו להתהפך. ובחומות כלאו של מנדלה הופיעו בקיעים ראשונים.

    היסטוריה בשידור חי

    כמי שחווה את קיץ 89' כטירון בן 18 (בבסיס שכבר אינו קיים), וזוכר היטב כיצד השתנה כל מה שידע על העולם בתוך חודשים ספורים, התלבטתי כיצד ניתן להמחיש לגולשים הצעירים יותר – שתודעתם עוצבה בעידן החדש – את ממדי המהפך. המשפט המצוטט בתחילת הפרק, מתוך החלק הרביעי בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", הוא נקודת מוצא סבירה – אולי לא קיצונית דיה. גם המשפט שאומר אדי דיין בסרט "צומת מילר", שיצא למסכים שנה לאחר אותו קיץ, מדבר בעד עצמו: "שחור זה לבן, למעלה זה למטה". אך האם די בהם להעביר את העוצמה האדירה של אירועי שנת 89'?

    יצירות אמנות רבות וגם אינספור מאמרים מלומדים ומשעממים כבר דשו בנושא. קטונתי מלהמציא מחדש את הגלגל. לשם קבלת פרופורציה ניתן לפנות לשיר הטוב ביותר, לדעתי, שנכתב על אותו קיץ: "כאן ועכשיו" של הלהקה הבריטית ג'יזוס ג'ונס. בשיר נמצאת התייחסות ישירה ואירונית לטרייסי צ'פמן, ששנה לפני קיץ 89' עמדה על הבמה בוומבלי ושרה את הלהיט "מדברים על מהפיכה". השיר "כאן ועכשיו" נפתח במילים:

    "אשה ברדיו
    שרה על מהפיכה
    שכבר עקפה אותה בסיבוב"

    לא רק צ'פמן, כמובן, "נעקפה בסיבוב" בידי אירועי קיץ 89'. עולם שלם מצא עצמו בוהה בחוסר אמון במסך, מנסה להבין ולהפנים את משמעות התמונות המרצדות, לעתים מטושטשות, לעתים מקוטעות. האם ייתכן, כדברי דאגלס אדאמס, שכל מה שסיפרו לנו מאז ומעולם לא היה נכון? האם ניתן לחיות בעולם שאינו מוגדר באופן מוחלט לפי המאבק הבין-גושי? שאין בו הכרח "לקחת צד" ולהגדיר עצמך לפי תמיכתך במערב או במזרח? שאין בו "מסך ברזל"? ומה פירוש הדבר לגבי כל אחד מאיתנו, ולגבי העתיד? שאלות אלו, שבדרך כלל אינן עולות לפני השטח בחיי היומיום, השתלטו על התודעה בלית ברירה.

    אנסה בקצרה לתת סיכום, "פליי ביי פליי", של קיץ 89' החד פעמי, בתקווה שלא אשמיט דבר מהותי לצורך הקיצור.

    הכל החל – אלא מה? – בהונגריה, כ-32 שנה לאחר המרד שהחזיק מעמד 12 יום, עליו סיפרתי בפרק "כדור אחד בתחת". ב-12 בינואר התכנס הפרלמנט ההונגרי בבודפשט – לא הרחק מהאצטדיון הלאומי הקרוי עתה על שם פושקש – וקיבל שורת חוקים דמוקרטיים חסרי תקדים במדינות ברית ורשה. בסוף החודש כבר הכריז אחד מחברי הלשכה הפוליטית של המפלגה כי אירועי 56' היו מרד עממי ספונטני – בניגוד לגרסה הקומוניסטית הרשמית עד כה. ובראשית מאי כבר החלו פועלים לפרק את גדר הגבול עם אוסטריה, אותה גדר שמשפחת גוגולק פרצה בסתיו 56' כדי להמלט מהטנקים הסובייטיים. היה זה הסדק הפיסי הראשון ב"מסך הברזל", ועד מהרה יצטרפו אליו סדקים רבים נוספים.

    ב-4 באפריל נחתם הסכם בין המפלגה הקומוניסטית הפולנית לבין תנועת "סולדיריות" הדמוקרטית (בהנהגת חשמלאי המספנות מגדנסק, לך ואלנסה), שקבע כי במדינה תיערכנה לראשונה בחירות חופשיות. כעבור ארבעה חודשים כבר היה לפולין ראש ממשלה מ"סולדיריות", מזובייצקי.

    גלי ההדף של המהפיכות הלא אלימות בהונגריה ופולין הגיעו לפאתי מזרח, ורבבות סטודנטים סינים התקהלו בטיין-אן-מן ("השלום השמיימי"), הכיכר הענקית של בייג'ינג, דורשים רפורמות דמוקרטיות וחיסול המונופול הקומוניסטי בשלטון. ההתקהלות נמשכה כחודש וחצי, החל מ-15 באפריל, וכללה הצבת פסל בסגנון "פסל החירות" בכיכר. אלא ששלטונות סין, בניגוד לממשל גורבצ'וב, לא התכוונו לעמוד מנגד ולהניח לגל לסחוף אותם. ב-4 ביוני נכנסו כוחות צבא סין מכל הכיוונים לכיכר ו"טיהרו" אותה ממפגינים. מאות (יש הטוענים אלפים) נהרגו, והתנועה הדמוקרטית הסינית מתה בעודה באיבה. 23 שנה לאחר מכן לא ניסה איש בסין לשחזר את המחאה של קיץ 89'; רק תמונתו של מפגין בודד ואלמוני הניצב מול שיירת טנקים נותרה למזכרת, ומסמלת עבור רבים את השנה כולה.

    הכשלון העקוב מדם בטיין-אן-מן לא הרתיע את תושבי מזרח אירופה. התקדימים של הונגריה ופולין הניעו קדימה את גלגלי המהפיכה בכל מדינות ברית ורשה. הקיץ חלף לו ובמקומו הגיע סתיו של מהפיכות בלתי פוסקות: לא ניתן היה עוד להשיב את הגלגל לאחור.

    תושבי מזרח גרמניה גילו מהר מאד את הפרצה ב"מסך הברזל", מיהרו לארוז מטלטליהם ולנסוע להונגריה – משם היה מעבר פתוח לאוסטריה הנייטרלית. עד סוף ספטמבר כבר עזבו את המדינה 30 אלף איש. הממשלה סירבה להכנע, וסגרה את הגבולות עם הונגריה ופולין ה"סוררות", כדי להכריח את התושבים להשאר במזרח. רק לצ'כוסלובקיה, שנותרה בינתיים קומוניסטית, הותרה הנסיעה. התגובה היתה מיידית: אלפי מזרח גרמנים הציפו את פראג והתנחלו באיזור השגרירות המערב גרמנית בדרישה לקבל ויזה למערב. ברחבי מזרח גרמניה החלו הפגנות שבועיות בהשתתפות מאות אלפי אזרחים.

    לאחר שהובהר לממשלת מזרח גרמניה כי לא תקבל את תמיכת ברית המועצות, החליטה המפלגה הקומוניסטית להדיח את מנהיגה אריך הונקר באמצע אוקטובר. מחליפו, אגון קרנץ, ניצב בתחילת נובמבר בפני מצב בלתי אפשרי: מאחר שצ'כוסלובקיה החליטה להתיר לכל המזרח גרמנים שבתחומה להגר ישירות למערב, החל שטפון של מזרח גרמנים לתוך צ'כוסלובקיה כפי שקודם לכן ארע בהונגריה. כדי להפסיק את הזרם החליט קרנץ להתיר לתושבי המדינה לחצות את הגבול ישירות למערב ברלין או למערב גרמניה. ב-9 בנובמבר הודיעה הממשלה על ההחלטה בטלוויזיה, וכעבור שעות ספורות כבר צפה העולם כולו באלפי מזרח גרמנים המטפסים על חומת ברלין – הסמל הבלתי מעורער של המלחמה הקרה – והורסים חלקים ממנה. בא הקץ לחלוקת גרמניה, ועוד לבנת דומינו נפלה עם החומה.

    האירועים מצפון השפיעו ישירות על צ'כוסלובקיה. הפגנות ענק במהלך נובמבר פינו את מקומן לשביתה כללית שהקיפה את כל אזרחי המדינה ב-27 בחודש. למחרת היום הודיעה המפלגה הקומוניסטית כי תוותר על השלטון ותאפשר בחירות חופשיות. בתחילת דצמבר כבר החלה צ'כוסלובקיה בפירוק גדר הגבול עם המערב, ובכך חוסל הקטע הפיסי האחרון של "מסך הברזל".

    יום לאחר נפילת חומת ברלין הדיחה המפלגה הקומוניסטית בבולגריה את המנהיג טודור ז'יבקוב, ומחליפו פטר מלדנוב התיר הקמת מפלגות מתחרות והתאספות חופשית. ב-11 בדצמבר, לאחר שורת הפגנות, הודיע מלדנוב כי המפלגה הקומוניסטית מוותרת על המונופול השלטוני, וכי בחירות חופשיות תיערכנה במדינה בשנה הבאה.

    הקו האחרון

    בתוך גל החורבות שהיה פעם ברית ורשה נותר רק מנהיג אחד שהתעקש להיאחז בקרנות המזבח: היה זה כמובן נשיא רומניה, ניקולאי צ'אושסקו. בנובמבר החליט לבחור את עצמו לנשיא רומניה לחמש שנים נוספות וטס לבקר את חבריו הטובים, האייטולות באירן. עם שובו שמע על הפגנות בכמה ערים ומיהר להורות על כינוס עצרת המונים לתמיכה בו, כמו בימים הטובים, ב-21 בדצמבר. אלא ש"הימים הטובים" חלפו לבלי שוב, למרות נסיונו של צ'אושסקו להתעלם מהשינוי המתחולל סביבו. במקום תרועות ומחיאות כפיים שמע לתדהמתו שריקות בוז, ולתדהמתו הגדולה עוד יותר לא הפסיקו השריקות והקריאות כאשר החל לנזוף בקהל. היה זה קו השבר האחרון. מלחמת אזרחים כוללת פרצה ברחבי רומניה, במהלכה החליט הצבא להפסיק לירות במפגינים ולהתחיל לירות במשטרת הבטחון הקומוניסטית, הסקיוריטטה. צ'אושסקו ורעייתו ברחו במסוק מגג בניין הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, אך נתפסו מייד. בחג המולד שידרה הטלוויזיה הרומנית תכנית יפה לכל המשפחה: שני בני הזוג עמדו בפני משפט שדה ולאחריה הוצאו להורג ביריות. הגוש הקומוניסטי נפח את נשמתו יחד איתם, לאחר 43 שנה.

    המבצר האימתני שמאחורי "מסך הברזל" התגלה תוך חודשים ספורים כבניין קלפים, שרוח קלה הפילה אותו והפיצה את חלקיו לכל עבר. ללא גיבוי צבאי מברית המועצות (שכשלעצמה התמוטטה סופית שנתיים מאוחר יותר, עם התפטרות גורבצ'וב) לא היה דבר שיחזיק את המנגנונים הקומוניסטיים בשלטון. אילו נרדם ריפ ואן ווינקל, אותו גיבור הולנדי-אמריקני ישנוני, למשך שנה בלבד בינואר 89' – היה מתעורר כבר בינואר 90' לעולם שונה לחלוטין.

    רעידת האדמה של 89' השפיעה לא רק על מזרח אירופה. היא סימנה את תחילת הסוף לרודנים רבים ברחבי העולם, ותוצאותיה (האפטר-שוקס אם תרצו) מורגשות עד היום. אמנים רבים – מניל יאנג באלבומו "חירות" ועד סימפל מיינדס באלבומם "שנות קרבות הרחוב" (שכלל את השיר "יום מנדלה") – התייחסו לארועים באותה שנה, ממש כפי שעשו יו-2 בתחילת 83' באלבום "מלחמה". אולם אם ניתן לסכם את המהפיכה הפתאומית והכוללת הזו בשתי דקות, אפנה אתכם דווקא לסרטו של קנת' בראנה האירי, "החברים של פיטר", משנת 92'.

    הסרט, שנבנה לפי המודל של "הקור הגדול" ("החברים של אלכס") משנת 83', מתאר קבוצת חברים מהאוניברסיטה שסיימו לימודיהם בשנת 82' וכעת הם מביטים לאחור על העשור שחלף ומנסים ליישב את הציפיות עם המציאות. בין השחקנים היו אשתו אז של בראנה, אמה תומפסון, וכן הצמד סטיבן פריי ויו לורי. הסרט עצמו בינוני ומשעמם למדי, אבל קטע כותרות הפתיחה שלו משמש לדעתי סיכום מושלם של שנות השמונים ובעיקר של קץ המלחמה הקרה. שלוש הברקות היו לבראנה בקטע זה: ראשית, הוא השתמש במונטאז' של קטעי חדשות בשחור לבן – למרות שבשנות השמונים כבר עברו רוב תושבי המערב לטלוויזיה צבעונית, והזכרון הקולקטיבי היה לפיכך צבעוני. בראנה "החזיר" את השידורים לשחור לבן ובכך נתן להם נופך "היסטורי", כאילו היו שווי ערך ליומני החדשות משנות הארבעים והחמישים. בכך עקף את הקושי ביצירת נוסטלגיה לתקופה שהסתיימה זה עתה.

    שנית, המוסיקה ברקע הכותרות מתנגנת בעוצמה גבוהה מאד – הרבה יותר מאשר הקול בגוף הסרט. בראנה מיקד בכך את הסרט בתקופת הזמן הנכונה – תקופה בה המוסיקה (במסיבות או בבתים) נוגנה תמיד בפול ווליום. מי שגדל בשנות השמונים היה חושד בזיוף אילו נותרה עוצמת הקול "נורמלית" (או כמו שהבהיר נייג'ל טאפנל, גיטריסט להקת הרוק הפיקטיבית "ספיינל טאפ" בסרט המוקומנטרי משנת 82', "המגבר שלי מגיע לעוצמה 11!")

    שלישית, ואולי חשוב מכל – בראנה לא בחר בשיר נוסטלגי מובהק למונטאז' הנוסטלגי שלו. הוא לא בחר גם בשיר חדש שאולי יאיר באור אחר את העבר הקרוב. הוא הלך ישר ללב העשור, ושלף ממנו את הלהיט של להקת "הגל החדש" טירס פור פירס, "כולם רוצים לשלוט בעולם" משנת 85'. השילוב המדהים בין המילים (של רולנד אורזבל, גיטריסט/זמר הלהקה) לבין התמונות במונטאז' נותן לקטע את האפקט הנדיר שלו, ומגיע לשיאו (הצפוי אך מרגש) ברגע בו נאמרות המילים "כשהחומות נופלות". השיר, שנכתב כמה שנים לפני קיץ 89', הופך לפתע תחת שרביט המנצחים של בראנה לשילוב של סיכום ונבואה. איני מכיר דרך ממצה וקולעת יותר להפרד משנות השמונים.

    תן לזמן ללכת

    על גדות נהר אוהיו קיבלה אומת הסטילרס את העשור החדש בתקווה. לא, תושבי "שלושת הנהרות" לא התעניינו במיוחד במהפיכה הדמוקרטית הסוחפת את הגוש המזרחי; הם אפילו לא התייחסו באופן מיוחד להצלחה המסחררת של הפייראטס, "דיירי המשנה" באצטדיון, שעמדו בתחילת רצף של שלוש אליפויות בית (כן, גולשים צעירים יקרים, לא המצאתי את זה, פיטסבורג פייראטס זכו פעם באליפות בית...); לא, כמו בכל שנה, התעניינו פועלי הפלדה רק בדבר אחד – גורלם של הסטילרס. והתקווה נבעה מההצלחה בעונת 89' ומשורת השחקנים המוכשרים – ובראשם וודסון ודוסון – שהחלו להנהיג את הקבוצה. עם צ'אק נול על הקווים, השמיים הם הגבול – כך האמינו כל מנפנפי המגבות.

    אבל לא ניתן לרמות את כולם כל הזמן, כדברי הנשיא לינקולן, וההברקה של עונת 89' לא חזרה על עצמה. בשורה התחתונה היתה פיטסבורג עדיין קבוצת ריצה מיושנת עם ק"ב אפור ומוגבל בדמותו של בריסטר. נול הצליח למצוא ק"ב חלופי בסיבוב השלישי של דראפט 90', ניל אודונל ממרילנד, אך התפתחותו של המוסר הצעיר היתה אטית והוא לא היה מסוגל לבצע מהפך מיידי במשחק ההתקפה של הסטילרס. הקבוצה שוב נראתה כדינוזאור התקפי בעולם שהשתנה, ולאחר שתי עונות בינוניות ללא הופעה בפלייאוף – הבין נול כי זמנו עבר.

    המאמן שבנה את האימפריה האחרונה של עידן הריצה בליגה הבין לבסוף כי לא התאים לעידן המסירה. כמו שורת המשטרים בגוש המזרחי בשנת 89', השתנה העולם סביבו כמעט בן לילה והוא לא יכול היה עוד לשרוד בו. האבולוציה של המשחק השאירה אותו מאחור. נול היה ההיפך המוחלט מהרודנים הקומוניסטיים של ברית ורשה: האהבה וההערצה ללא גבולות שרחשו לו תושבי פיטסבורג העניקו לו עוד עשור של חסד. בסופו של דבר היה מעמדו כזה שיכול היה לוותר על השלטון מרצונו. כך ארע שלאחר 24 עונות, ותק כמעט בלתי נתפס בפוטבול של ימינו, החזיר נול בן ה-60 ציוד ועזב בפעם האחרונה את אצטדיון "שלושת הנהרות". מאחר שיריבו הוותיק טום לנדרי מדאלאס הודח מתפקידו ארבע שנים קודם לכן, נותרה הליגה עם שריד אחד בלבד לדור המאמנים של עידן הריצה: היה זה כמובן דון שולה ממיאמי, שהיה היחיד מבני דורו שהצליח להתאים עצמו לשינויים, בעזרתו האדיבה של הק"ב דן מרינו. המהפיכה ההתקפית הושלמה, ועיר הפלדה התעוררה גם היא לבוקר של יום חדש.

    מחליפו של נול היה מתאם ההגנה של קנזס סיטי, ביל קווהר. ליינבקר פילדלפיה לשעבר למד את המקצוע אצל מרטי שוטנהיימר בקליבלנד, ולכן הכיר היטב את אצטדיון "שלושת הנהרות", הקהל המקומי ודרישותיו. קשה לומר שקאווהר חולל מהפיכה מקצועית של ממש בפיטסבורג, אולם העבודה שהשקיע בקידומו של אודונל – וחיזוק הפס-ראש הודות להבאתו של הליינבקר קווין גרין מהראמס – העלו את הסטילרס על הדרך חזרה למעמדה הדומיננטי בבית המרכז.

    כבר בעונה הראשונה אותת קווהר לאוהדים על המצפה להם, כשהקבוצה סיימה במאזן 5:-11 והחזירה לעצמה את תואר אליפות הבית לאחר הפסקה של שמונה שנים. אנדרסון אף הוא חזר לכושרו משכבר הימים עם 28 שערים ב-78% דיוק ו-113 נקודות. גם חלקו במשחקים הצמודים והמכריעים גדל, ממחזור הפתיחה בו שמר את פיטסבורג בתמונה באסטרודום עד לנצחון הקאמבק ברבע הרביעי, דרך הבטחת הנצחון על סיאטל עם שער בדקות הסיום, וכלה בנצחון המכריע על קליבלנד, בו תרם שלושה שערים משלושה נסיונות, כולל שוב שער ששבר את גבם של הבראונס ברבע האחרון.

    עידן חדש בפיטסבורג. ביל קווהר הצעיר (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

    אליפות הבית העניקה לסטילרס שבוע מנוחה בפלייאוף והם אירחו את בפאלו בסיבוב השני. אנדרסון פתח את המשחק עם שער יתרון ברבע הראשון, אולם היתה זו הזדמנות הבעיטה האחרונה שלו לאותו ערב. הגנת הבילס, בהנהגתו של ברוס סמית' הגדול, השתלטה על המשחק והתעללה באודונל הצעיר עם שבעה סאקס ושתי חטיפות, ובפאלו השיגה 24 נקודות ללא מענה והמשיכה לגמר החטיבה. הקהל הקנאי של פיטסבורג חזר לביתו מוכה הלם. היתה זו הראשונה בסדרה ארוכה של אכזבות פלייאוף בעידן קווהר, אך אולי בכל זאת עדיפה על הכשלונות המתמשכים של העשור הקודם.

    העונה הבאה היתה אולי הגדולה ביותר של אנדרסון במדי פיטסבורג. הוא גבר על הרוחות העזות, הקור והגשם של עיר הפלדה ודייק ב-93% מבעיטותיו לשער, מספר דמיוני וכמובן שיא אישי. לאורך העונה כולה החטיא רק שתי בעיטות! עם 28 שערים ו-116 נקודות נבחר הדרום אפריקני לפרובול בפעם השלישית. אף שהסטילרס נחלשו מעט עומת עונת הבכורה של קווהר, עדיין הצליחו להכנס לפלייאוף עם מאזן 7:9, ולאנדרסון היה חלק חשוב בכך: במשחק המכריע במחזור הסיום, שוב נגד קליבלנד השנואה, הבקיע שלושה שערים, מהם שניים בקאמבק המוצלח של אנשי הפלדה במחצית השניה. הניצחון הקריטי הבטיח עוד עונה במאזן חיובי ועוד הופעה בפלייאוף, וביסס את מעמדו של קווהר כיורשו של נול גם בעיני האוהדים הוותיקים והשרופים ביותר.

    אך גם הפעם לא הפכה ההצלחה בעונה הסדירה לקמפיין ממושך בפלייאוף. פיטסבורג נסעה לארוהד, לקרב בסיבוב הראשון נגד הצ'יפס, בהנהגתו של הרכש הטרי ג'ו מונטנה. מרטי שוטנהיימר, יריבה הוותיק של הקבוצה מימיו בקליבלנד, שוב דרך על המגבות הצהובות: לאחר שוויון 24 בתום הרבע הרביעי הבקיע ניק לאורי בהארכה מטווח 32 יארד ושלח את הסטילרס לעוד פגרה מוקדמת ומתסכלת.

    אנדרסון שמר על יציבות והפגין יכולת טובה גם בעונת 94', אם כי לא הגיע לרמה יוצאת הדופן של העונה הקודמת. עם 83% דיוק, 24 שערים ו-104 נקודות, היתה לקווהר מניה די בטוחה בעמדת הבועט. אנדרסון ניצח שני משחקים בהארכה בעונה זו, נגד יוסטון ומיאמי, וסייע לקבוצה לסיים במאזן 4:12 ולזכות בעוד אליפות בית. הופעת הפלייאוף השלישית ברציפות של הסטילרס היתה מוצלחת מקודמותיה, אך הסתיימה בשברון לב נוסף. לאחר שבוע המנוחה אירחה פיטסבורג את יריבתה הקבועה קליבלנד, ואנדרסון דייק בשתי בעיטותיו בעוד המארחים פותחים יתרון של 3:27 על הבראונס. נסיון הקאמבק של הק"ב ויני טסטוורדי ברבע האחרון נכשל סופית כאשר קארנל לייק הפילו באנד-זון והשיג סייפטי. לראשונה מאז עונת 84' מצאו עצמם הסטילרס בגמר החטיבה, ופגשו ב"שלושת הנהרות" את סן דייגו. נראה היה כי השינוי של קווהר בקבוצה הניב פירות תוך שלוש עונות, ופיטסבורג תחזור למקומה ה"טבעי" בצמרת הליגה.

    אך גם הפעם נכזבו תקוות האוהדים שמילאו את "שלושת הנהרות". תחילה נראה היה שניל אודונל ממשיך את כושרו הטוב מהמשחק מול קליבלנד, כשמסר ט"ד לג'ון וויליאמס ברבע הראשון. אנדרסון הבקיע (שוב ללא החטאה) שני שערים משני עברי ההפסקה, והסטילרס הובילו 3:13. אבל הק"ב סטן המפריז הפך את הקערה על פיה במחצית השניה: שתי פצצות שלו – כל אחת למרחק 43 יארד – לטייט אנד אל פופונו ולטוני מרטין, כוכב התקפת הצ'ארג'רס, הניבו נצחון חוץ מפתיע ומקום בסופרבול לסן דייגו, לראשונה בתולדותיה.

    הכשלון בגמר החטיבה הכניס את קאווהר ועוזריו לתקופה של חשבון נפש, תוך שהם מנסים להבין היכן טעו וכיצד יש לפעול כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית ולהחזיר את הסטילרס לסופרבול, בו לא ביקרו כבר 15 שנה. המסקנות אליהן יגיעו יציינו פרק חדש בקריירה של גארי אנדרסון: כמו צ'אק נול מחד ומנהיגי ברית ורשה מאידך, יהיה עליו ללמוד להסתגל – או להיעלם בערפילי הזמן.

    דה קלרק חותך את הכבלים

    הרחק מאצטדיון "שלושת הנהרות", במולדתו של אנדרסון, החל עידן חדש נוסף: עידן דה קלרק. נשיא דרום אפריקה החדש נכנס כזכור לתפקידו בספטמבר 89', רגע לפני ההתמוטטות הסופית של הגוש הקומוניסטי. דה קלרק היה עוד קודם לכן מנהיג הפלג המתון במפלגת השלטון האפריקנרית, והארועים המסעירים באירופה ובסין הבהירו לו כי צדק בגישתו. הוא לא היה עיוור גם להסכם המשולש בעניין נמיביה ולמשמעות האקוטית של קץ המלחמה הקרה לגבי התמיכה האמריקנית במשטרו, ממש כשם שהשפיע על התמיכה הסובייטית בהונקר או צ'אושסקו. דה קלרק היה מעוניין לסיים את מלחמת האזרחים הקשה המתחוללת במדינה בין לבנים ושחורים, שבשנות ה-80 נוספה לה מלחמה עקובה מדם עוד יותר בין השחורים לבין עצמם. אבל היתה בעיה: הוא ידע כי כפי שאירע ברודזיה (כיום זימבבואה), קיים סיכון לנקמה שחורה בלבנים אם יסכימו האחרונים לוותר על המונופול השלטוני. כיצד, אם כן, ניתן להעניק לרוב השחור זכויות שוות, אם הוא עלול לנצלן כדי לטבוח במיעוט הלבן?

    את הקשר הגורדי הזה, הבין דה קלרק, ניתן לחתוך בדרך אחת בלבד: עליו להגיע להבנות מוקדמות עם המנהיגות השחורה, שתאפשרנה העברת השלטון ללא שפיכות דמים ומתוך הסכמה בין הלבנים לשחורים. והיה רק אדם אחד עם מעמד חזק מספיק בקרב השחורים שיוכל לספק את הסחורה: נלסון מנדלה. דה קלרק החליט להמר על כך שאם יגיע להסכם העברת שלטון עם מנדלה, יוכל המנהיג הכלוא והנערץ, בכח אישיותו והפופולריות שלו, לכפות על שאר הארגונים והפלגים לעמוד בתנאי ההסכם.

    לשם קבלת שיתוף הפעולה של מנדלה היה כמובן הכרח לשחררו – ואכן, ב-11 בפברואר 90' שוחרר המנהיג הקשיש מהכלא לאחר יותר מ-27 שנה. על רקע האירועים יוצאי הדופן שהתקבצו במהלך השנה החולפת, הפך הצעד הרה הגורל הזה, שרבים באפריקה ובמערב המתינו לו במשך שנים ארוכות, להערת שוליים כמעט מובנת מאליה של קץ המלחמה הקרה. אבל עבור הדרום אפריקנים עצמם היה זה יום מכונן – ולמעשה, החדשות הטובות ביותר שהגיעו מהחזית הפוליטית מאז הקמת משטר האפרטהייד.

    לאחר מו"מ ממושך הגיעו דה קלרק ומנדלה להסכם המיוחל, אשר קבע כי בשנת 94' תיערכנה בחירות ראשונות לפי העיקרון של מנדלה ("איש אחד – קול אחד"), ובעקבותיהן תוקם בכל מקרה ממשלת קואליציה של כל הכוחות העיקריים במדינה. בשנת 99', לעומת זאת, תיערכנה כבר בחירות חופשיות לחלוטין, ללא תנאי מוקדם באשר להרכבת הממשלה.

    החלה הספירה לאחור לקראת הפיכתו של מנדלה לנשיא השחור הראשון של דרום אפריקה – ו-13 שנה לאחר מותו של ביקו, גם הספירה לאחור לקראת מחיקתו של האפרטהייד מעל פני האדמה.

    *בפרק הבא – נקמת הברווזים

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully