שעבוד ועבדות, גרסת הכדורגל

הימים - ימי התפוררות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה והסלמת עמדותיו הלאומניות של שליט יוגוסלביה באותן שנים, סלובודן מילושביץ'.

מאי 1990, אצטדיון מקסימיר, זאגרב, יוגוסלביה. אחת מהבעיטות המפורסמות בהיסטוריה של הכדורגל בבלקן. דינמו זאגרב נגד הכוכב האדום בלגרד, קרואטים נגד סרבים, מהומות ביציעים ועל כר הדשא, ובעיטה בלתי נשכחת של זבונימיר בובאן בראשו של רפיק אחמטוביץ', שוטר שתקף אוהד של דינמו - אחד מיני רבים שפרצו לכר הדשא כדי להימלט מאלפי אוהדים צמאי דם של הכוכב האדום, ובראשם פושע המלחמה העתידי ז'ליקו רז'נאטוביץ', "ארקאן".

רבים רואים בתקרית הזו עד היום את אחד מהסממנים הבולטים למלחמה שבוא תבוא ביוגולסביה, בוודאי הסמל הספורטיבי הגדול ביותר שלה. לאו דווקא בקוסובו.

מספר חודשים לפני הבעיטה המפורסמת של בובאן, נשא סלובודן מילושביץ' נאום משולהב במסגרת חגיגות 600 השנה לקרב קוסובו שהתחולל בין ממלכת סרביה לאימפריה העותומאנית. בין היתר הכריז על ביטול האוטונומיה ממנה נהנו האלבנים בחבל הארץ מאז 1974, אז עוד אחז יוזף טיטו בשלטון.

זמן לא רב אחרי הנאום של מילושביץ' התקיים משחק בליגה היוגוסלבית השנייה בין פ.ק פרישטינה הקוסוברית לפרולטר זרניאנין הסרבית. שריקת הסיום מצאה את שחקני הקבוצה המארחת צרים על השופט בתלונות ומעט לאחר מכן כוח משטרה פרו סרבי שנכנס לכר הדשא ומתחיל להכות אותם. הקפטן המקומי, גאני לפאשטיצה, סומן על ידי כוחות הביטחון. את העימות הפתאומי עם לובשי המדים הוא סיים עם רגל שבורה. שחקנים אחרים נעצרו, גם אוהדים רבים. משהו בכדורגל בקוסובו מת באותו יום.

פרישטינה הייתה אחת מהנציגות היחידות של הכדורגל בקוסובו שהשתתפו במפעלים היוגוסלביים. התאחדות הכדורגל הקוסוברית הוקמה ב-1922 וקיימה ליגה עצמאית משלה. בימי שלום הליגה הזו הייתה ענף בעץ של ההתאחדות לכדורגל הסרבית, אבל בימי מלחמה היא הפכה מוקד להתעללות של כוחות הביטחון. אצטדיונים ננעלו בלי הודעה מוקדמת, משחקים הופסקו בטענות שונות ובשנים הבאות – סיפר עיתונאי הספורט המקומי דריטון לאיפי - ליגת הכדורגל הקוסוברית-אלבנית הפכה לחשאית, בדיוק כמו המשטרה ממנה חששו בהתאחדות המקומית. מועדי המשחקים ומיקומם עברו מפה לאוזן, משחקים הוזזו ברגע האחרון, הכל כדי לשחק 90 דקות בלי הפרעה.

קצת אחרי שמילושביץ' התחיל לדכא את התרבות, השפה והשורשים האלבנים בקוסובו, פרצה המלחמה ביוגוסלביה רבתי. עכשיו זה לא היה רק קרב על הכדורגל, אלא מאבק על החיים.

המלחמה ביוגוסלביה הביאה איתה גם התעמרות במיעוטים שחיו בתוך מה שעוד הוגדר כסרביה, למשל האלבנים. בהמשך אלו הקימו גופים צבאיים משלהם והשיבו מלחמה, ובקוסובו המשיכו לאחוז ברובים ולקבור מתים הרבה אחרי שהדגלים הלבנים הונפו בקרואטיה ובבוסניה. רבים מאלו שהיו יכולים לברוח, ארזו ועזבו. לשוויץ, לגרמניה, לסקנדינביה. ואלון בהראמי, ג'רדאן שאקירי, גרניט ג'אקה ואחרים היו ילדים כשהמשפחות שלהם נמלטו מקוסובו צפונה או מערבה.

יוני 2011, אצטדיון וומבלי, לונדון, אנגליה. יותר מעשר שנים אחרי שהמשפחות שלהם ברחו כדי לחפש עתיד טוב יותר במרכז אירופה, בהראמי, שאקירי וג'אקה פגשו את נבחרת אנגליה במוקדמות יורו 2012. הם לא לבשו את המדים של נבחרת קוסובו, אלא את אלו של שוויץ. ללוריק צאנה מנבחרת אלבניה, שפקי קוקי - אקס נבחרת פינלנד, ואמיר באירמי מנבחרת שבדיה, סיפורים דומים. להם ולעוד הרבה מאוד שחקנים.

לקוסובו דווקא יש נבחרת, אבל אלו שנולדו בה אפילו לא יכולים לשקול לשחק בה כי היא לא מוכרת על ידי פיפ"א ואופ"א. ב-2008 הכריזה הממשלה המקומית על עצמאות, למגינת ליבם של קודקודי סרביה בבלגרד. יחד עם זאת, היא לא זכתה להכרה באו"ם אחרי וטו עיקש שהטילו סין, רוסיה ואחרות, שמסיבותיהן רואות בקוסובו אדמה סרבית. המשמעות על קצה המזלג: רפובליקה עם דרכונים, המנון וממשלה משלה, אבל כזו שלא מוכרת על ידי מדינות רבות בעולם. המשמעות הספורטיבית: מבחינת פיפ"א ואופ"א ההתאחדות לכדורגל של קוסובו לא קיימת. לפיכך גם לא הנבחרת הלאומית.

ארול סליחו, בכיר בהתאחדות הקוסוברית, אמר ל"דיילי מייל" לפני אותו משחק של שוויץ באנגליה: "אנחנו מאוד גאים בבהראמי, שאקירי וג'אקה ואנחנו מודים לנבחרות כמו שוויץ שנותנות להם הזדמנויות. אבל אנחנו נמצאים בגטו של הכדורגל הבינלאומי וחשוב שפיפ"א ואופ"א יבינו את העמדה שלנו".

התאחדויות הכדורגל העולמיות לא מסתפקות היום בהתעלמות מההתאחדות הקוסוברית. הן ממש נלחמות בה. אחרי שבשנים האחרונות נבחרות בנין, ערב הסעודית, קטאר ואפילו ברזיל קיבלו פנייה רשמית לקיום משחקי ידידות, בכירי פיפ"א איימו על ראשיהן בסנקציות אם הן ייענו בחיוב ולא הותירו להן ברירה. הנבחרת הקוסוברית שבין כה וכה לא יכולה להשתתף בתחרויות רשמיות, נותרה מבודדת.

קוסובו מאוכלסת היום בכ-2.5 תושבים, מהם רוב מוסלמי אדיר ועל פי הערכות פחות מ-150 אלף סרבים – תוצאה של בריחה במאסה גדולה מהאזור בחסות כוח הזרוע האלבנית-קוסוברית. הסרבים בעצמם כבר מבקשים אוטונומיה בתוך האוטונומיה וכיאה ליוגוסלביה של 20 השנים האחרונות, את המצב יכולה להגדיר רק מילה אחת: "מסובך".

העיר מיטרוביצה מגלמת היטב את הקונפליקט האתני. בצד הדרומי של העיר הרוב האלבני (ושתי קבוצות כדורגל) ובצד הצפוני המיעוט הסרבי (וקבוצה אחת). ביניהם זורם נהר האיבר שמתיימר להפריד בין שני עולמות שלא מפסיקים להתערבב בגלל הקירבה הפיזית. אחרי הכרזת העצמאות של קוסובו נרשמו התנגשויות אלימות בין הצדדים וכוחות נאט"ו חונים דרך קבע בעיר ושומרים על שקט וסדר. "כל שינוי זעיר בתוואי של רחוב במיטרוביצה הוא עילה למשבר בינלאומי", כתב העיתונאי שלמה אבינרי ב"הארץ", אחרי שביקר בעיר ב-2009.

מילוש קראסיץ' מיובנטוס ו-ואלון בהראמי מפיורנטינה נולדו בעיר הקטנה הזו, אבל המרחק ביניהם גדול בהרבה מאשר זה שבין השכונות בהן הם עשו את צעדיהם הראשונים. הראשון סרבי מכף רגל ועד ראש, השני אלבני. הראשון משחק בנבחרת הלאומית שלו, השני מסתפק בשוויץ. יכול להיות שהיה בוחר בה גם אם הייתה לו האפשרות לייצג את המדינה בה נולד, אבל כאב הראש שבהתלבטות נחסך ממנו.

"השאלה היא לא אם נהיה חברים באופ"א ופיפ"א, אלא מתי. אני משוכנע שקוסובו כבר תוגרל למוקדמות מונדיאל 2014", התנבא ב-2010 המאמן אלברט בוניאקי (שנושא שם כמעט זהה לזה של חלוץ נירנברג וקוסוברי אחר – אלברט בוניאקו), אלא שהאופטימיות שלו התנפצה, הנבחרת שלו נותרה מחוץ לחוק ובינתיים הוא התייאש וחזר לשבדיה, בה הוא חי מאז 1991.

בפרישטינה, בחלק האלבני של מיטרוביצה ובשכונות המהגרים בשוויץ, שבדיה, נורבגיה ועוד, ימשיכו לחלום. עכשיו על מוקדמות יורו 2016.

נבחרת שוויץ:
ג'רדאן שאקירי (פ.צ באזל), גרניט ג'אקה (פ.צ באזל), אלברט בוניאקו (נירנברג), ואלון בהראמי (פיורנטינה), אלמן אבדי (אודינזה)

נבחרת אלבניה:
לוריק צאנה (לאציו), דבדיק צורי (גנצ'רביליהי), ארמנד דאלקו (וורסקלה פולטבה), אחמד יאנוזי (וורסקלה פולטבה)

נבחרת פינלנד:
פרפרים הטמאי (קייבו), ניאזי קוצ'י (פאניוניוס)

נבחרת מונטנגרו:
פאטוס בצ'יראי (דינמו זאגרב)

נבחרת שבדיה:
אמיר באיראמי (טוונטה)

נבחרת שבדיה הצעירה:
אגון מהמטי (פאלרמו), דרדאן רג'פי (מאלמו), אסטריט איידרביץ' (נורשפינג)

נבחרת שוויץ הצעירה:
טאולנט ג'אקה (פ.צ באזל, מושאל לגרסהופרס)