צוחקים עלינו, בלי בושה

ונניח שאתה כבר לא בן 17, ויש לך עוד דברים בחיים חוץ מכדורגל ישראלי. השנים חלפו, אתה עדיין זוכר לענף הזה חסד נעורים, אבל המציאות מקשה על הקשר ביניכם. קריירה, משפחה, טלוויזיה, אין הרבה זמן לכדורגל בינוני. ובכל זאת, אתה עדיין נמשך. עדיין מסוקרן, עדיין מחובר לקבוצה שלך, עדיין רואה את עצמך חלק מההיסטוריה, עדיין קשור איכשהו להוויה ולדמויות. אתה מנסה להתחבר מחדש, לא ממש מבין למה, אבל לא מצליח. אתה מרגיש שיש כוחות אפלים שמתעקשים להדוף אותך החוצה. שלא באמת רוצים אותך. כאילו אתה לא חשוב.

בימים כאלה אפשר לשכוח עבור מי המשחק הזה משוחק. האוהדים, הצרכנים, נזנחו לחלוטין. אין שום חשיבות לתחושות שלהם, לרצונות שלהם, לדעת הקהל. אפילו לא מתייחסים אלינו בציניות הקפיטליסטית, שרואה את האוהד ככוח כלכלי שיש לסחוט ממנו כמה שיותר כסף. אפילו לא זה. כאילו מישהו בחלונות הגבוהים כבר אומר בפה מלא, מבלי להתבייש: "מצדי שלא יבואו, שלא יראו, לא מעניין אותי". לראיה, דרבי תל אביבי ללא קהל. הפכנו לאוויר.

הם איבדו את הבושה. מיד אחרי המשחק עמוס לוזון רואה הילוכים חוזרים של הנגיחה בפרצוף של עלי חטיב, ומכחיש. זה האינסטינקט שלו, להכחיש. "לא נגע בו", הוא אמר. איזה מין בן אדם ישר מכחיש? או אחד שכבר מיומן בסיטואציות האלה, או אחד שקנאי לאמת שלו ולא אכפת לו מכל השאר. הוא לא מרגיש שהוא חייב לנו דין וחשבון. ככה נראים המנהלים של הכדורגל הישראלי, אפילו לא מנסים ליצור מראית עין של התנהגות תרבותית או מנהל תקין. אין להם שום סיבה להיות מודאגים. אין מי שמאיים עליהם.

איציק לוזון עומד בבית המשפט, מחויך ויהיר, אחרי ששני עובדים של המועדון בניהולו הואשמו בתקיפה. כל המדינה ראתה אותם מרביצים במפגן אלימות מביש, אבל הוא רגוע. אין בו שום פחד. "אל תדאגי למכבי פתח תקוה", הוא אומר לכתבת, "אני תמיד מנצח". איזו מין התנהגות זאת? איזה מין טיפוס מנהל קבוצת כדורגל בליגת העל? כמה ימים לאחר מכן עמוס לוזון מלגלג על יואב כץ בשידור חי ברדיו. "אם תקבל קנס אלף שקל, אתה תתאבד מהקמצנות שלך", הוא אומר לו. מה זו ההתלוצצות הזאת? מה זה סגנון הדיבור הזה? למה לא הורידו אותו מהשידור? למה הוא לא אומר "אני בוש ונכלם מהמעורבות של הקבוצה שלי בפרשה האומללה הזו"? כמה סלידה מעוררים האנשים האלה.

לא הרגשתי השבוע ולו פעם אחת התנצלות כנה מצד מכבי פתח תקוה. גם ההצעה לסולחה עם הפועל חיפה נראתה מניפולטיבית ואינטרסנטית. לא היה שום צער, שום כאב, רק ספינים ועיוות המציאות. כשעמוס לוזון אומר "חטיב לא קיבל בעיטה, הוא ביים פציעה", אין בו קמצוץ של בושה או מבוכה. האוהד השפוי צופה בדברים האלה, ומיואש לחלוטין. משקרים לו בפרצוף. לועגים לו בפרצוף. הוא מרגיש כאילו כוחות אופל השתלטו על הכדורגל, מתעקשים להרוס אותו ולפורר אותו מבפנים. אתה נלחם, מתרגז, מתקומם, אבל הם חזקים ממך. הם יותר נחושים ממך.

אני לא מכיר ולו אדם אחד שמאמין שייעשה צדק בפרשה הזאת. באופן אישי אני נגד הורדת נקודות למכבי פתח תקוה, מתוך תקווה שהיורדות ייקבעו על המגרש, אבל גם השאיפה הקטנה שלי למעט ספורטיביות היא נאיבית. אף אחד כבר לא בוטח במוסדות שאחראים על הכדורגל. אף אחד כבר לא מאמין לטוהר הכוונות שלהם. כל כך הרבה פרשיות מסריחות, ולא קורה כלום. שופטים, מנהלים, שחקנים, ראשי ההתאחדות - כולם כמעט כבר הוזמנו לחקירות במשטרה, ולא קורה כלום. טיפוסים מפוקפקים משתלטים על קבוצות, ולא קורה כלום. גורמים בעייתיים מקבלים את ההחלטות, ולא קורה כלום. אלה אנשים שלא אכפת להם מהכדורגל, אכפת להם רק מעצמם. לא טובת הכדורגל, רק כבוד וכוח, אולי גם נדל"ן. פעם עוד ניסו להסתיר את זה, עכשיו כבר אין להם בושה.

צריך להבין, אנחנו כבר לא ביישוב היהודי של שנות ה-60. יש מספיק ספורט מהנה בעולם חוץ מהכדורגל הישראלי. יש דברים טובים יותר לעשות בשבת אחר הצהריים. לאנשים שפויים כבר אין שום סיבה להתעניין בענף הזה. אנשים תרבותיים, שיודעים איך כדורגל מתנהל במקומות מתוקנים, לא רוצים להתפלש ברפש הזה. לוקחים מהם מאה שקל לכרטיס, מכריחים אותם להידחף בתורים ובקופות, גובים מהם 20 שקל לטרופית, מראים להם שחקנים עצלנים וחסרי כבוד שמרוויחים מאות אלפי דולרים בעונה, ובסוף גם הכל עקום? אז בשביל מה? מה הפלא שביציעים נותר רק האספסוף, רק הפנאטים?

אבל יש פה עוד רוב שפוי. אולי לא רוב, אבל אנחנו לא מעט. המשחק הזה אמור להיות שלנו, לא שלהם. הוא עבורנו, לא עבורם. בלעדינו אין לו זכות קיום. יש לנו כוח. הלוואי שיכולתי לקרוא לאוהדים לצאת ולמחות, אבל מדובר בכזאת תת רמה איזוטרית, שלאנשים אפילו אין כוח לצאת מהבית. אבל יש מה לעשות: להחרים. לא לקנות כרטיסים. לא לקנות מנויים. לא לראות בטלוויזיה. לגרום לענף לפשוט את הרגל. ליצור משבר כלכלי שיגרום לכדורגל להיבנות על יסודות חדשים. או שראשי הההתאחדות יתפטרו, או שיישארו תקועים לבד עם הדייסה המסריחה שהם בישלו. שנקיא מתוכנו את כל הרעלים, שנגרום להם להבין שנמאס לנו מהגועל הזה. פשוט נמאס.