הדברים הקטנים שעושים ליגה גדולה

הגיע הזמן למחאת הקוטג' של ה-NBA

נזקי העונה המקוצרת נחשפים וסטרן חייב להתעורר: הקבוצות מעבירות זמן, המאזן נדחק לטובת מנוחת הכוכבים ואוהדי טורונטו מריעים להפסדים. יובל שפירא מדבר NBA

יובל שפירא

לקווין לאב יש מספרים של MVP

אני מפציר – לא למעני אלא למען קווין לאב – נסו לצלוח את הפסקה הסטטיסטית הבאה: לקווין לאב יש העונה שלושה משחקים של 30 נקודות ו-20 ריבאונדים, מנגד, שאר הליגה הגיעה רק פעמיים נוספות למעמד זהה; בפחות משתי עונות לאב רשם כבר שבעה משחקים כאלו, כשמלבדו, לאורך ההיסטוריה, המועדון - מינסוטה טימברוולס - ייצר רק עשרה נוספים; לאב סיים את חודש מרץ כולו (!) עם ממוצע של 30.7 ו-13.9 למשחק, מנגד, ניתן למצוא רק 13 משחקים נוספים מלבד לאב בליגה כולה (!) בהם הופקו לפחות 31 ו-14; באותו החודש לאב ניפק שלוש שלשות למשחק וכן 4.5 ריבאונדים בהתקפה – שילוב לא סביר, שהרי זריקות משלוש פוגעות אנושות ביכולת לייצר ריבאונד בהתקפה – כלומר, לאב היה ורסטילי להחריד ופעיל להפליא.

אם שרדתם את היער הסטטיסטי, אתם כבר יודעים שלאב חייב להיחשב כמועמד מוביל לתואר השחקן המצטיין של העונה. ואת זה מגלים לא רק הנתונים היבשים, אלא גם הסיפור שמרכיב אותם – לאב הוא שחקן גבוה, שכבר יותר משלושה שבועות משחק ללא ריקי רוביו, הרכז שאחראי על ניהול ההתקפה של הזאבים (לפרקים ארוכים גם ללא ג'י ג'י בראה, הרכז המחליף). אז נכון, הזאבים לא תמיד מנצחים ורחוקים מלשחק במאי, אך המספרים של לאב מדהימים, ולא פחות חשוב, סיפור העונה שלו ושל הוולבס מדהים. הציפייה היא שבליגת הכדורסל האמריקאית – בה מספרים וסיפורי גבורה, מחירם בזהב – ללאב יהיה סיכוי ממשי לזכות בתואר ה-MVP של עונת 2011/12. אבל לא, אין לו שום סיכוי.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
מדוע שחקן שלוקח קבוצה נחותה ומוביל אותה הרבה מעבר לתקרת הזכוכית שלה, הוא חסר סיכוי לזכות בפרס? לאב (צילום: AP, Pat Sullivan)

קווין דוראנט יזכה, או אולי לברון ג'יימס. במחשבה ראשונה, יהיה זה צודק, שהרי הם השחקנים הבכירים בליגה. במחשבה שנייה, המקרה של לאב בעיקר ממחיש כמה בעיתיים הקריטריונים הלא רשמיים המכוונים את הבחירה בפרס; סקירת רשימת הזוכים ברבע המאה האחרונה חושפת שהיריב הגדול של לאב על התואר אינו דוראנט ואינו המלך ג'יימס, אלא מאזן הניצחונות של מינסוטה: המאזן השלילי והמרחק ממקום בפלייאוף הם תנאים מחייבים כדי להיבחר לתואר, ואף להיזכר כמועמדים.

קווין לאב הוא יותר מאנומאליה, מפלצת סטטיסטית שנתקלה במקרה במפלצות "מפחידות" ובכירות יותר. הוא מפתח להבנת חוקיו הבלתי-רשמיים של הפרס: ה-MVP של הליגה יהיה רק זה שמשחק בקבוצות העילית של הליגה. המגננה הרווחת היא שאין כל רע בכך, מכיוון ש- Most Valuable Player חייב לשפר את חבריו ולהפוך אותם לטובים יותר, וכך הוא יוצר קבוצת עילית סביבו. אני סבור שההפך הוא הנכון. שיותר משהקבוצה תלויה ב-MVP, הוא זה שתלוי בה; הזוכה בפרס לא יצר קבוצה מנצחת, אלא קבוצה מנצחת היא זאת שיצרה אותו. התקבצות של שחקני על – הלברונים והווידיים, הדוראנטים והווסטברוקים, ואפילו הרוזים והדנגים והנואיים – היא שמובילה לראשות הקונפרנס בעונה הרגילה, וזה חזות הכל.

היות וישנה תלות אדירה בחומר הקבוצתי, להלכה מאבד הפרס את הממד היחסי שלו והופך למוחלט ומעט פחות רלוונטי. בטרם שואלים אם לאב הוא השחקן הטוב בליגה העונה, כדאי לשאול מדוע שחקן שלוקח קבוצה נחותה ומוביל אותה הרבה מעבר לתקרת הזכוכית שלה, הוא חסר סיכוי לזכות בפרס. שחקנים כאלו נמדדים בסטטיסטיקה אישית מופרעת וסיפור שיספר כמה גיבורים הם היו העונה – ואלו כאמור שקופים.

בעיני, היכולת של לאב להשאיר את מינסוטה תחרותית, בקונפרנס עמוק כעומק אוקיינוס, עם הרכב פותח שכולל את ווסלי ג'ונסון וסגל שנסמך על התפוקה של לוק רינדהאוור ואנתוני טוליבר – הינה מרשימה. הנראו?ת שלה מרשימה לא פחות, מאשר, למשל, דוראנט, הנעזר בשני כוכבי-על, כדי להוביל את אוקלהומה סיטי למאזן הטוב במערב. היו אלו שלושת ההפסדים האחרונים של מינסוטה שסתמו כנראה את הגולל על סיכויו של לאב לשחק העונה בפלייאוף הראשון בחייו, אולם את סיכויו לזכות בתואר ה-MVP לאב כנראה הפסיד עוד לפני ששוחק משחק אחד העונה.

למיאמי יש הפסדים רבים, אבל זה לא משנה דבר

אחת הטענות השגורות בפי אלו שניסו לנחם אותנו על העונה הקצרה שנוצרה לנו, הייתה שלפחות בעונה הקצרה נהנה יותר מכל משחק. כי כשיהיו פחות משחקים, כל משחק יהיה חשוב יותר. ההנחה הייתה שהעונה המקוצרת תטפל באחד התחלואים של ה-NBA – כמות משחקים רבה מדי, שיוצרת כמות לא מבוטלת של משחקים לא רלוונטיים. שיאה של חוסר הרלוונטיות בחודש מרץ. השילוב בין ה"מרץ מדנס" וההכנות לקראת פתיחת עונת הבייסבול, מסיתים את העניין מהליגה ושולחים אותה למעין אזור דמדומים. באזור הזה מרבית המשחקים מעניינים מעט מאוד את השחקנים המשחקים בהם, וגם את אוהד ה-NBA הממוצע.

אז גם בעונה מקוצרת אנו מגלים שיש משחקים חסרי חשיבות. נכון, ישנו מרוץ צמוד במערב ובמזרח על המקומות האחרונים של הפלייאוף, אולם מאבקי המיקום והניסיון להשיג את הביתיות מעניינים פחות את המאמנים הבכירים – חשוב להם למצוא מנוחה לרגליים העייפות של השחקנים. והמנוחה המתוכננת של השחקנים היא רק תסמין אחד מיני רבים של המחלה, בה חולות מרבית הקבוצות בליגה: רובן אינן מתחרות (באמת) על מקום בפלייאוף, ולכן, גם אם משווקת מראית עין של מתח, סטייל האפשרות שבוסטון תחמיץ את הפלייאוף – בפועל, מרבית הקבוצות רק מעבירות את הזמן. בליגה שנתפשת ומשווקת כמוצר, חוסר יצרנות הוא מחלה.

הם מורידים הילוך, ובצדק, ובעלי הקבוצות יודעים שכרגע ה-NBA משווקת מוצר נחות. וויד ולברון (צילום: רויטרס)

ושתי הפסקאות הקודמות והארוכות הן הנושא שצריך לדבר עליו, ולא על המאזן הבינוני של מיאמי היט מאז תחילת מרץ – 7:11 אם שאלתם. כי מי שצפה ביום ראשון במפגש בין מיאמי לבוסטון לא ראה קבוצה שהתפרקה, אלא כזאת, שקצת כמונו, פשוט מאבדת עניין במשחק לפרקים. גם שם יודעים שהניסיון לייצר מתח חיובי שיחזיק כמעט מאה משחקים לאורך כמעט חצי שנה, הוא יומרה שמחירה האפשרי קריסה בפלייאוף, וזה כמובן לא בא בחשבון.

והעונה המקוצרת? היא לא יכלה להיות הפתרון, כי נוהלה בדיוק כקודמותיה. זאת התבטא בבחירה הקפיטליסטית, השגויה והלא שפויה, לדחוס כל כך הרבה משחקים בכל כך מעט זמן. לא פלא שבעלי קבוצות, המשתייכים לאליטה העסקית גם מחוץ לעולם הכדורסל, התנגדו ללוח הזמנים בצורתו הנוכחית. הם ידעו שהרווח בדולרים בכמות המשחקים עומד מול מכירת מוצר נחות יותר, ובטווח הארוך זה רע לעסקים. אולם אל מול קיובן וחבריו עומד שטרן, ונכון לעכשיו, כולנו ניאלץ להמשיך לבלוע את גלולת השמרנות המרה.

לשליש מהליגה יש הפסדים רבים, וזה משנה המון

באופן אירוני, ישנן עשר קבוצות בערך להן המשחקים משנים המון – למועדון, לשחקנים ולאוהדים. אך גם במקרה שלהן, רמת הכדורסל מעניינת מעט מאוד. כי גם העונה התברכנו במיטב ה"הטבעות", והכוונה אינה לאלו המרהיבות של בלייק גריפין, אלא לאלו המרהיבות פחות של גולדן סטייט, ניו ג'רזי, טורונטו וחברותיהן לתחתית הליגה, שהעונה נראית רחבה מתמיד.

"Tanking", או בעברית עילגת - ''הטבעה'', הוא הניסיון הבלתי מוצהר, ועם זאת המאוד מודע, של קבוצות המבינות שהמרוץ לפליאוף אבד, וכעת מכוונות למרוץ אחר הכדורים. כי ב''לוטרי'' המקדים את הדראפט, יותר הפסדים שווים יותר כדורים בהגרלה, וסיכוי גבוה יותר לזכות באחת משלוש הבחירות הראשונות. המטרה הרשמית של הלוטרי היא הגברת התחרותיות לטווח ארוך על-ידי מתן יתרון לקבוצות החלשות לזכות בכישרונות הבכירים. בפועל, היא בעיקר יוצרת מוטציה ספורטיבית של אוהדים המריעים לקבוצתם להפסיד.

אין בשביל מי ובשביל מה להתאמץ. קלדרון (צילום: רויטרס)

העונה התופעה חמורה במיוחד. ולא, הבאזז של הדראפט המשובח – בכשליש מפירותיו העתידיים חזינו במשחק הבוסרי של גמר המכללות – אינו האחראי העיקרי. העונה המקוצרת היא שאחראית. כי השילוב בין היעדר זמן להכין את הקבוצות לקראת העונה או לשפר אותן טרום דד-ליין ההעברות, יחד עם הסכם העבודה החדש ועם תחושה כללית של עונת כוכבית – גרמה להרבה קבוצות להחליט מוקדם מאוד לנהל את דקות השחקנים הבכירים כאילו העונה כבר נגמרה, וגרוע מכך.

סיפורה של העונה המקוצרת הוא סיפורה של טורונטו ושל אוהדיה, שעוד טרם המשחק הראשון העונה כבר תמכו בהפסדיה בקמפיין טוויטר מקיף בשם #TankCity (ובעברית – עם שלם דורש מעט ניצחונות). הבחירה ללכת בדראפט שעבר על כישרון אירופאי, בידיעה שיחמיץ את העונה הקרובה, נראתה כמו דרכה של ההנהלה לעודד את אוהדיה לעודד את הדבר הלא נכון, וכתוצר לוואי – לרמוז לכולנו שהגבול נחצה. העונה המקוצרת הזאת, המוגזמת מכל כך הרבה בחינות רעות וטובות, מלווה בשבוע האחרון בכמות אינסופית של הצעות יצירתיות לפתרון תחלואיה; ואם ירצה ה-דיוויד שטרן, אולי מעז יצא מתוק; ובהפוך על הפוך, אוהדי הרפטורס יהיו מחאת הקוטג' של ה-NBA. נקווה שלפנינו קיץ חם – צעדת המיליון אנחנו בדרך.

סיפורי ספסל: אינדיאנה פייסרס

המדור חוזר לסקור את הספסלים המוזרים של הליגה, והפעם דווקא מפרגן לרוח החברית שמפגין איי ג'יי פרייס כלפי טיילור הנסברו:

סל תרבות

קרלו גינצבורג, היסטוריון איטלקי בן ימינו, מציג בספרו "הגבינה והתלועים: עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה", את משנתו המחקרית הייחודית - ה"מיקרו-היסטוריה". מדובר במתודה לחקר ההיסטוריה שצמחה בשנות השבעים של המאה הקודמת ודרשה להבין את התנועות ההיסטוריות הרחבות דרך דקדוק בפרטים הקטנים והפשוטים, וזאת מתוך אפיסטמולוגיה הרואה במאקרו כמגולם במיקרו, כלומר, שישנם מקרים פרטניים שתהליכים היסטוריים שלמים מגולמים בהם. כך, מגולל גינצבורג את סיפורו של אדם בשם מנוקיו, טוחן בן המאה ה-16 שנידון למוות על ידי האינקוויזיציה באשמת כפירה דתית. הצגתם המדוקדקת של פרוטוקולי בית המשפט משמשת לא רק כדי לתאר את סיפורו של מנוקיו, אלא לשקף דרכם את אופייה הייחודי של התקופה; של ניצני אתאיזם ורנסאנס תרבותי שעדיין התקשו לצאת מצילה של תקופת ימי-הביניים.

גינצבורג רואה רווח גדול בבחינת ההיסטוריה בראי אירועים פרטניים, מכיוון שלא רק שהיא מאפשרת להבין את ההיסטוריה בדיוק שאינו פחו?ת מהגישות הקלאסיות, אלא היא מאפשרת חקירה מדוקדקת יותר, צמודת טקסטים ונתונים כמותיים רציפים. במידה רבה היא ייצוג נאמן יותר של ההתרחשות ההיסטורית. זאת כמובן, בהנחה שיודעים לבחור את מקרה הבוחן הנכון.

אם כך פני הדברים, גינצבורג רוצה לבקש מאיתנו: 'כשנפנה לסכם את העונה, אם זה בעוד חודש ואם בעוד שנים רבות, כדאי שנמצא את אותו אירוע – שחקן, קבוצה או קליעה משלוש – שהוא המפתח להבין את שקרה בעונה כולה', הוא מוסיף ואומר, 'וואלה, כדאי לעקוב אחר המספרים והסיפורים שמרכיבים את האירוע, כי רק דרכו ודרכם ניתן לייצג בדייקנות את עונת 2011/12, ולהבין אותה'. בפסקאות הקודמות הוצעו שלושה סיפורים שמתרחשים בעונה הזאת, ועכשיו תורכם לבחור ביניהם, או עדיף – להציע גיבורים וסיפורים משלכם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully