מדור לדור: ההיסטוריה של מחבטי הטניס

כמעט כמו כל ענף ספורט, גם הטניס הושפע במיוחד מהקידמה הטכנולוגית. למעשה, אפשר להגיד שמדובר באחד מהענפי הספורט שיותר הושפעו, ועדיין מושפעים, מחידושים והמצאות. בשונה מהאתלטיקה, שבה עדיין קיימים שיאי עולם שנקבעו במאה הקודמת, גם אם הושגו לכאורה באמצעים בלתי כשירים, קשה להאמין ששחקני הטניס של היום היו יכולים להתקרב ליכולות שלהם עם המחבטים של פעם.

כוכבי הטניס הגדולים בעולם יכולים להודות רק לדבר אחד - לזה שהטניס הוא אחד מענפי הספורט הפופולאריים ביותר בעולם ברמה החובבנית. בזכות העובדה הזאת, יש לא מעט יצרניות ענקיות של ציוד לטניס, שמתחרות על הכיס של האזרח הקטן ולא של החובט הגדול. כל זה גורם להן לעבוד נון-סטופ על שיפור המחבטים, שהופכים ליעילים יותר משנה לשנה.

המחבט הראשון בטניס שלפני העידן המודרני היה למעשה כף היד. כך נהגו נזירים צרפתים לשחק לפני כמעט 1,000 שנים, כאשר מאוחר יותר הם הבינו שיש מה לעשות נגד הכאבים האיומים שאחרי המשחקים, והמציאו כפפות מיוחדות כדי לחבוט. רק בשנת 1300 פיתחו באיטליה מחבט מעץ, והמטרה העיקרית הייתה פשוט להקל על כפות הידיים. זה אומר שראש המחבט היה קטן במיוחד וידית האחיזה הייתה החלק הגדול במחבט. המסגרת שלו הייתה עשויה מעץ, וכך זה נשאר במשך כמה מאות שנים. בתוך המסגרת שזרו מעיים של חיה, כבש או סוס בעיקר, שהפכו בעצם למיתרים של המחבט.

רק בשנת 1874 מישהו החליט לפתח את המחבט מעץ למשהו יעיל יותר. מייג'ור וולטר קלופטון הבריטי הבין שצריך לשנות את היחס במחבט עצמו, והפך את הראש לגדול יותר ואת ידית האחיזה לקטנה יותר. כך נוצר מחבט הטניס הראשון של העידן המודרני. שנה לאחר מכן, פייר באבולאט הצרפתי פיתח את המיתרים המודרנים הראשונים בשיטה של ייבוש מעיים של סוס, כך שמסופה של המאה ה-19 התחילו לשחק בעולם טניס "קצת יותר רציני". לימים, חברת "באבולאט" הפכה ליצרנית המיתרים הדומיננטית בעולם, שב-1994 נכנסה גם לשוק המחבטים וכיום היא מספקת אותם לשניים מהחובטים העוצמתיים ביותר: רפאל נדאל ואנדי רודיק.

טניסאים אהבו מאוד מחבטי עץ, וחוץ מזה שאנחנו מדברים על תקופה קדומה במאה ה-20, נראה שבעולם לא טרחו יותר מדי בלנסות ולחשוב איך משפרים אותם. תעיד על כך העובדה שגם אחרי שהמציאו את מחבטי המתכת, טניסאי צמרת רבים סירבו לעשות את המעבר הזה והתלוננו על פגיעה בדיוק ובשליטה במשחק.

הרעיון לייצר מחבטים מחומר אחר פותח לראשונה בשנות החמישים בחברת "לקוסט", והחברה הראשונה שעשתה זאת בפועל הייתה "ווילסון" האמריקאית. בשנות השישים היא השיקה מחבטים עם מסגרת מתכתית, שהטניסאי הבכיר הראשון שניסה אותם היה ג'ימי קונורס. למעשה, עם המחבט הזה שיחק קונורס בגמר טורניר ווימבלדון 1974 בו זכה אחרי שגבר על קן רוסוול ששיחק עם מחבט מעץ. זה היה הניצחון של הטכנולוגיה החדישה על המסורת, ובעיקר הניצחון של חברת "ווילסון" על יצרניות מחבטי העץ הבכירות: דאנלופ, שלזינגר וספולדינג. לימים הן ייאבדו מהזוהר שלהן בעוד שווילסון תהפוך לאחת משתי היצרניות הגדולות בעולם. באמצע שנות השבעים עברו המחבטים שינוי נוסף, עם הגדלת הראש שלהם באופן משמעותי. מי שהיה אחראי לכך היה הווארד הד, מייסד חברת "הד" שאחרי שמכר אותה הפך ליו"ר "פרינס". הד שיחק טניס ברמה חובבנית ונמוכה יחסית, אבל זה הספיק לו כדי להפעיל את מוח המהנדס שלו ולהבין את השלב הבא בפיתוח מחבטים, כל זה קרה אחרי שהוא כבר עשה את שלו בפיתוח מגלשי סקי.

בניגוד למחבטי העץ, המחבטים עם ראש המתכת לא החזיקו יותר מדי זמן, בעיקר בגלל הקידמה הטכנולוגית וההבנה שניתן לייצר מחבטים קלים יותר שימנעו פציעות בקרב הטניסאים, כששוב, המחשבה הייתה תמיד על החובבנים שביניהם - אלה שמוציאים את הכסף בעצם. כך הגיעו אל העולם בסוף שנות השבעים מחבטי הגראפיט, שהם הבסיס למחבטי הטניס מאז ועד היום. גראפיט זה אומר תרכובת של סיבי פחם עם פלסטיק, שהפכה עם השנים לנוסחה מנצחת עבור מחבטים קלים יותר, ידידותיים יותר לגוף האדם ובעיקר - עוצמתיים יותר.

חברות "וילסון" ו"הד" ייצרו את מחבטי הגראפיט הראשונים, ובניגוד להשקת מחבטי המתכת - במקרה הזה כבר היה ברור שההמצאה החדשה משפרת את המשחק בכל האספקטים - עוצמה, שליטה ודיוק. למרות שמחבטי הגראפיט היו הרבה יותר יקרים, הם נמכרו כמו לחמניות כשהפרזנטור הראשון שלהם (עבור מחבט "הד פרסטיג'") היה ארתור אש האמריקאי.

מחבטי הגראפיט המחישו יותר מכל את המגמה שהתחילה במחבטי המתכת. ברמה המקצוענית הם שירתו את השחקנים שסבלו מהגבוהים שנהגו לשחק סרב אנד וולי. העובדה שקיימים מחבטים קלים וחזקים יותר, איפשרה לאוחזים בהם להשיג זוויות שלא הצליחו להשיג קודם לכן ולענות את ההגשות העוצמתיות. מחבטי הגראפיט עזרו כמובן גם למגישים העוצמתיים, אבל הרבה יותר למחזירים, שסוף סוף הצליחו לפתח משחק טניס, וזה משהו ששירת גם את הסבבים המקצועניים, כי ככל שמחבטי הטניס התפתחו, הקהל זכה למשחקים אטרקטיביים יותר ולנקודות ארוכות יותר.

יצרניות מחבטי הטניס לא מפסיקות לחדש. בהמשך השנים, הגראפיט הפך לטיטניום, ובעידן הנוכחי כבר לא מפסיקים לערבב בין חומרים שונים כדי להפוך את המחבטים שלנו ליותר קלים, ויותר חזקים. המיתרים הפכו ברוב המקרים לסינטטיים, למרות שעדיין ישנם שחקנים מקצוענים שמשתמשים במיתרים העשויים ממעיים של פרות. התחרות כיום היא הרבה יותר גדולה, ובמקרים רבים אפשר לשמוע פרשנים שונים המתלוננים על כך שהטכנולוגיה חיסלה את הטניס. ג'ון מקנרו, שהיה בעצמו אחד האחראים לפיתוח מחבט גראפיט מוצלח של "דאנלופ" בשנות השמונים, אפילו הציע בספרו לחזור למחבטי העץ של פעם, כך אולי רק באמת נדע מי הכי טוב בטניס ה"אמיתי" של פעם.