פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מדור לדור: ההיסטוריה של הרץ למרחקים ארוכים

        זאטופק וביקילה, סוויצר ורדקליף. מיוחד לפסח: הסיפור המלא של התפתחות ענף האתלטיקה. מהראשונים, דרך המהפכנים ועד היום

        הריצות למרחקים ארוכים הפכו בשנים האחרונות למשהו פחות מפחיד, ולראיה - יותר ויותר אנשים עושים את זה, ומספרם של אלו שמצליחים לעמוד במשימה שנראתה בעבר הקשה מכולן, ריצת המרתון, הולך וגדל מדי שנה, כמעט בכל מקום בעולם.

        דבר אחד בטוח, מבנה הגוף האידיאלי של הרץ למרחקים ארוכים מעולם לא השתנה. הוא עדיין צריך להיות צנום כדי לא להכביד מדי על הריצה, כך שמבנה גוף חסון מדי לא ממש מתאים לרמות המקצועניות. מצד שני, במאה האחרונה עברו הרבה מאוד שינויים שהביאו להתפתחות של הרצים למרחקים ארוכים ושל הריצה עצמה, שינויים שלמעשה קבעו לא מעט סדרי עדיפויות במקומות שונים בעולם.

        תחשבו שרק ב-1960 אבבה ביקילה היה הרץ האפריקאי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית באתלטיקה, רק ב-1966 אשה השלימה לראשונה ריצת מרתון, ורק בשנים האחרונות - בעידן האינטרנט - הפכו תכניות אימון לריצה למרחקים ארוכים לנגישות עבור כל אחד. אז מה קרה במהפכה של הריצה למרחקים ארוכים?

        הקטר הצ'כי אמיל זאטופק באולימפיאדת 1952 (AP)
        מי האמין בתקופה שלו, שהריצה למרחקים ארוכים תהפוך למה שהיא היום? אמיל זאטופק (צילום: AP)

        הסטארט אפ של שנות ה-60 - רצים אפריקאים

        אם לא מחשיבים את רץ המרתון הראשון אי פעם, פדיפידס היווני, הרי שהרץ הבולט הראשון למרחקים ארוכים, בעיקר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים, היה פאבו נורמי. האתלט הפיני שלא הירבה לדבר, אבל לא הפסיק לרוץ, זכה בתשע מדליות זהב אולימפיות בשנות העשרים, ושבר שיאי עולם במרחקים של 1,500 מטרים עד 20 קילומטרים. זה בעצם מה שאיפיין את כוכבי הריצה למרחקים ארוכים של תחילת עד אמצע המאה הקודמת. כולם היו לבנים, וכולם שלטו בכל סוגי המרחקים. לא היו הרבה כשרונות, ואלו שהצליחו לפרוץ לתודעה נהנו ממספר נמוך של מתחרים, שהגיעו ממדינות דומות והיו דומים להם מבחינה אנטומית. גם אמיל זאטופק הצ'כי, ששלט בריצות למרחקים ארוכים בשנות החמישים, הצליח לנצח בריצות ה-5,000, 10,000 ומרתון באולימפיאדה אחת, הלסינקי 1952. ככה זה פעל אז, רצים מוכשרים מאוד למרחקים ארוכים, מה שהספיק לשליטה של כל אחד מהם במגוון מרחקים בגלל היעדר עומק ברמה הבינלאומית.

        רק ב-1960, אחרי פרישתו של אמיל זאטופק, פרץ לתודעה האתלט האפריקאי הראשון. אבבה ביקילה האתיופי הפתיע את כולם במרתון של המשחקים האולימפיים ברומא כשרץ יחף וניצח בכל זאת. זו הייתה כמובן מדליית הזהב האולימפית הראשונה של רץ אפריקאי באתלטיקה. ביקילה, שהיה רגיל לרוץ יחף כל חייו כי זה מה שעשו באפריקה, קיבל את כל התנאים על מנת "ליישר קו" עם מתחריו מהעולם המערבי, ולמשחקים האולימפיים בטוקיו 1964 הוא הגיע עם זוג נעליים חדשות, שהובילו אותו לשיא עולם מדהים של 2:12:11 שעות. במכסיקו 1968 ביקילה פרש בקילומטר ה-17, אבל בן ארצו ממו וולדה ניצח במרוץ, וחוץ מזה, האתלטים האפריקאים זכו ב-10 מתוך 15 המדליות שחולקו בריצות למרחקים ארוכים. בעולם המערבי עוד לא הגיעו למסקנה שהגנטיקה של הרצים ממזרח אפריקה מביאה לביצועים יותר טובים, אבל הבינו שהאימונים בגבהים משפרים ביצועים באופן ודאי. סוף שנות השישים הביאו למעשה למהפכה בתהליכי האימון של הרצים למרחקים ארוכים, שמאז בילו תקופות ניכרות של הכנה באימונים באזורים הרריים.

        תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
        לחצו להגדלה (צילום: אילוסטרציה)

        גם נשים יכולות לרוץ

        לא רק אפריקאים נעדרו בעבר מתחרויות הריצה הגדולות ביותר, גם נשים. היום קצת מוזר לחשוב על זה, אבל רק בשנת 1966 הצליחה אשה להשלים בפעם הראשונה ריצת מרתון. זה קרה ב-1966 כשרוברטה גיב זינקה מתוך השיחים למרתון בוסטון כשהיא מחופשת לגבר, והצליחה לגמור את כל המרחק. שנה לאחר מכן, קתרין סוויצר קיבלה אישור להירשם כאשה וזינקה למרתון, אבל הגברים שרצו לצדה מאוד לא אהבו את הרעיון ובאחת התמונות הידיעות בתולדות המרתון הזה, הם נראים מנסים לדחוף אותה הצידה אל מחוץ למסלול. וזה לא רק המרתון. רק במשחקים האולימפיים ב-1984 נשים רצו לראשונה למרחק גדול יותר מ-1,500 מטרים. לפני כן לא אישרו להן לעשות את זה כדי לא לפגוע בפוריות שלהן, מה שהפך לימים למיתוס טפשי במיוחד. האלופה האולימפית הראשונה במרתון כבר נהנתה מציוד חדיש ותנאי אימון מפותחים שהתאימו לשנות השמונים. בכל זאת, הרמה התפתחה מאוד לאורך השנים כשבסופו של דבר פולה רדקליף הבריטית קבעה שיא עולם של 2:15 שעות.

        רצים מנסים לפנות את קתרין סוויצר מהמסלול במרתון בוסטון 1967 (AP)
        כך זה נראה ב-1967, כשהגברים מאוד לא אהבו את נוכחותה של סוויצר על המסלול (צילום: AP)

        ההשפעה של הכסף הגדול

        אחרי שבעולם המערבי הבינו שהרצים האפריקאים לא רק מתאמנים בתנאים טובים יותר, אלא נהנים גם מגנטיקה טובה יותר, אנשים מסויימים התחילו להריח את הכסף הגדול. סוכנים הגיעו ליבשת השחורה כדי להחתים רצים מוכשרים, והטרנד הזה לא חולף כבר כמה עשרות שנים כי מצד אחד באפריקה יש מספיק רצים לכולם ומצד שני, באירופה ובאמריקה יש כל כך הרבה מירוצים שכמות הפרסים בהם רק הולכת וגדלה מדי שנה.

        אם בעבר רצים אפריקאים היו גומרים מרתון בשביל הבריאות והנשמה, הרי שכיום הם לא זזים מבלי לראות צ'ק שמן, ספונסרים עתידיים, ופועלים שחורים הנקראים "מכתיבי קצב". היום הכל קורה סביב הכסף הגדול, מכל הבחינות. רצים בכירים למרחקים ארוכים נהנים מצוות גדול, כמו כל ספורטאי מקצועי ברמה גבוהה, שכולל מעטפת מקצועית ורפואית. המטרה היא כמובן להגיע לתנאי האימון הטובים ביותר בספורט שהפך עם השנים למין מדע מדוייק בתהליכי האימון שלו, ולטפל בגוף שסובל במקרים רבים מעומס שגורם לפציעות. אם בעבר רצים כמו פאבו נורמי ואמיל זאטופק היו מכינים את עצמם לאירועי שיא כמו המשחקים האולימפיים ואז פשוט רצים הכי רחוק והכי מהר שהם יכולים, היום אתלטים וסוכנים נרשמים להמון תחרויות בכדי להרוויח את הכסף הגדול, והמומחיות היא לעשות את זה מבלי להיפצע. בימינו, הם צריכים להתחרות נגד עשרות אם לא מאות רצים שבדיוק כמותם, נהנים מהתנאים שהובילו אותם לרמה דומה. היום הם גם צריכים להיות טקטיקנים גדולים, לעשות סקאוטינג על היריבים שלהם, לדעת על כל אחד מהם מתי הוא אוהב לתקוף, מתי הוא נשבר ובאיזה תנאים הוא אוהב לרוץ. הכל נהיה גרנדיוזי, הכל נהיה מסחרי, והכל נהיה גדול כדי שאדם אחד יתמודד עם זה. בהרבה מקרים, עושה רושם שהריצה עצמה היא החלק הקל.

        יתכן ועודף הרצים שיש כיום מקשה על הצופים לעקוב אחרי מה שקורה בטופ העולמי ופרט לשמות הגדולים של העשור האחרון, היילה גברסילאסי וקנניסה בקלה, קשה למצוא גיבורים כי פשוט יש יותר מדי. זו ככל הנראה הסיבה לכך שהריצה למרחקים ארוכים איבדה מעט מהזוהר שלה בשנים האחרונות, כשבמקביל - אותו תחום בדיוק הולך וגודל בצעדי ענק ברמה החובבנית. אם לפני 20 שנה מרתון נחשב למילה גסה, כיום ריצת המרתון הפכה לטרנדית מאוד עבור נשים וגברים בשנות הארבעים לחייהם, שנזכרים לפתע בחשיבות של אורח חיים בריא ומחליטים לעשות עם זה משהו. בלחיצת כפתור הם יכולים להגיע לתכניות האימון המתקדמות ביותר באינטרנט ובשיחת טלפון הם ימצאו את עצמם בקבוצות ריצה, לצד עוד כמה עשרות כמוהם שפעם, בימים שבהם העריצו ספורטאים כמו בקילה, נורמי וזאטוק, קראו להם "משוגעים".