אגדות אנדרסן, פרק 5: טילים ודינמיט

"למבצע שלום הגליל יעד מוגבל: להדוף את המחבלים למרחק 40 קילומטר מגבול הצפון, כדי שיישובינו יהיו מחוץ לטווח הארטילריה"

(ראש הממשלה מנחם בגין בנאום בכנסת, יוני 82')

כאשר הגיע הדני בן ה-18 מורטן אנדרסן אל קמפוס מישיגן סטייט באיסט לנסינג בסתיו 78' לא שמע על כך איש מהסטודנטים או התושבים. לא רק שהמהגר האלמוני נועד לשחק כבועט, אולי העמדה הפחות מתוקשרת בסגל הקבוצה – איסט לנסינג (ובמידה רבה כל חצי האי שבין אגמי מישיגן ויורון) היתה שבויה בקדחת כדורסל כה עזה, שכמעט והשכיחה לחלוטין את קבוצת הפוטבול.

שחקן בלתי ניתן להגדרה או קיטלוג בשם ארווין "מג'יק" ג'ונסון השתלט על הקמפוס וסחף את קבוצת הכדורסל להישגים חסרי תקדים. גארד בגובה 2.06 מ' שידע להוביל כדור, למסור, לחדור בעצמו לאיזור הצבע ואפילו לשחק עם הגב לסל, היה תופעה בלתי מוכרת בכדורסל המכללות (ובכלל). הספרטנס בהנהגתו היו הקבוצה הטובה ביותר בליגת הביג-10. במהלך עונת הרוקי של אנדרסן במכללה – עונתו השניה של ג'ונסון – הצליח הסופרסטאר המסעיר להוביל את מישיגן סטייט לטורניר אליפות המכללות ולמשחק הגמר. שם פגשו הספרטנס עוד מכללת אנדרדוג, אינדיאנה סטייט, שכמותם ממש עברה שינוי קיצוני בהנהגתו של סופרסטאר בלתי שגרתי – הפורוורד לארי בירד. מפגש הענקים בין מג'יק לבירד היה משחק כדורסל המכללות הנצפה ביותר בהסטוריה, והסתיים בנצחון מישיגן סטייט 64:75. מג'יק ניצל את שיא התהילה כדי לעבור מיידית למקצוענים, שם המשיך את יריבותו עם בירד במשך עשור שלם.

עזיבתו המוקדמת של ג'ונסון את מישיגן סטייט החזירה את קבוצת הכדורסל לגודלה הטבעי (היא המתינה יותר מעשרים שנה עד ששחזרה את ההישג הזה), והשיבה סדרי עולם לקדמותם באיסט לנסינג. שוב היה הפוטבול לנושא השיחה העיקרי בקמפוס, ושוב המתינה העיר למשחקים השנתיים נגד מישיגן ואוהיו סטייט – באצטדיון ספרטן ולא באולם.

אנדרסן לא ניזוק מהיסטריית הכדורסל שאפפה את המכללה בעונתו הראשונה – להיפך, באווירה רגועה יותר יכול היה להתאקלם הן בחיי המכללה והן במשחק הזר והמוזר שבחר לעצמו. כאשר איש לא שם לב לקבוצת הפוטבול בעונת 78', איש לא הבחין שהדני הצעיר דייק בפחות ממחצית בעיטותיו לשער. אנדרסן חיפה על כך בדיוק מעולה בבעיטות בונוס, צבר 73 נקודות ב-11 משחקים, הוביל את בועטי הביג-10 בנקודות, וסייע לספרטנס לסיים במאזן 3:8.

הבועט הצעיר הלך והשתפר מעונה לעונה, ונבחר במקום השני בין הבועטים המצטיינים בביג-10 בשתי עונותיו הבאות. הרגע הגדול שלו הגיע בעונתו השלישית, כאשר הספרטנס נסעו דרומה לאן ארבור, לשחק מול 105 אלף אוהדים קנאים בכחול-צהוב באצטדיון מישיגן המפחיד, "הבית הגדול". היריבות המדינתית החמה הוכרעה באותו יום לטובת האורחים, שניצחו 15:24; ואנדרסן הוסיף את הדובדבן על הקצפת כאשר הבקיע שער מ-57 יארד. רגלו השמאלית האימתנית של הדני נכנסה עמוק לתודעת אוהדי הפוטבול ברחבי הביג-10, ועוד יותר מכך בעונתו הרביעית, כאשר הגיע לאצטדיון אוהיו הענק בעיר קולמבוס, והטיל פצצה ממרחק של 63 ירד על ראשם של הבאקאייז ההמומים! היה זה כמובן שיא של הביג-10; השיא הקודם (62 יארד) נקבע בשנת 1899, בסגנון דרופ-קיק... 31 שנה עברו מאז, ואיש טרם הצליח לשבור את שיאו של אנדרסן.

הצלחותיו המרשימות של הדני, ובעיקר כח הבעיטה המדהים הטמון ברגלו השמאלית, הפכו אותו לבחירת דראפט מובנת מאליה באפריל 82'. הוא נבחר במקום ה-86, בסיבוב הרביעי – שלושה סיבובים ו-85 מקומות מעל גארי אנדרסון מסירקיוז – על ידי ניו אורלינס סיינטס.

בפרק "אשרי הגפרור" ראינו כיצד הצליח שחקן אחד – אלן סימונסן – להפוך על פניה את מדיניות החובבנות של התאחדות הכדורגל הדנית, ולהכניס מקצוענות הן לנבחרת והן לליגה הראשונה. בהנהגת המאמן המקצוען הראשון, הגרמני ספ פיונטק, ניגשה הנבחרת למשימתה הראשונה כמקצוענית – העפלה ליורו 80'.

סביב סימונסן, שהיה כמובן בשיאו כשחקן, כוכב בורוסיה מנשנגלאדבך ושחקן השנה באירופה – בנה פיונטק סגל מעורב בין שחקנים חובבנים ששיחקו עדיין בליגה המקומית לבין מקצוענים מרחבי אירופה. שני שחקנים בעיקר בלטו בהרכב לצד סימונסן: פרבן אלקייאר-לרסן וסורן לרבי.

אלקייאר-לרסן, חלוץ מטרה חסון ותוקפני, נודע כבר בראשית הקריירה שלו כ"מטורף" של הכדורגל הדני. הוא הוחתם בפ.צ. קלן (על ידי המאמן האגדי וייסוויילר, שהביא את סימונסן לגרמניה בשעתו) אך שרד בה תשעה משחקים בלבד בעונת 78'. המשמעת הנוקשה והאווירה ה"צבאית" של הבונדסליגה לא התאימה לחלוץ הפרוע: לאחר ששמע רכילות לפיה נראה הרכש הדני במועדון לילה עם בקבוק וויסקי ו"גברת צעירה" , התעמת וייסוויילר עם אלקייאר-לרסן ודרש לדעת אם השמועה נכונה. "זה שקר!" הצהיר החלוץ הצעיר. "זה היה בקבוק וודקה, ושתי בחורות, לא אחת..."

תקרית הוודקה סימנה את הדרך החוצה עבור אלקייאר-לרסן, והוא עבר לשחק בקבוצה הבלגית לוקרן, במדיה הבקיע יותר מ-100 שערים בשש עונות, וקיבל גם את הכינוי ההולם "המשוגע מלוקרן". פיונטק הציב אותו בחוד הנבחרת, כשסימונסן מאחוריו.

לרבי היה ההיפך המוחלט. קשר שמאלי נבון וסולידי, בעל מחוייבות מוחלטת למשחק הקבוצתי, שכבר בשנת 75' עבר לשחק באייקס ההולנדית, במדיה כיכב שמונה עונות והבקיע יותר מ-70 שערים. לרבי זכה בחמש אליפויות במדי האדום-לבן, והתמנה לקפטן הקבוצה בעונת 81'. גם הקפטן הקודם של אייאקס היה שחקן דני – הקשר המרכזי פרנק ארנסן, וגם הוא כמובן השתלב בהרכב הנבחרת של פיונטק.

התקדמותם היחסית של השחקנים הדנים באירופה לא סייעה להם באותו קמפיין ראשון. למרות תצוגה הרואית לעיני 50 אלף צופים באצטדיון פארקן, הפסידה דנמרק לאנגליה, הנבחרת הבכירה בבית, 4:3, כשמגן ליברפול פיל ניל מכריע את המשחק בדקה ה-85. היא הצליחה לנצח בגארבג'-טיים את צפון אירלנד 0:4 עם שלושער של אלקייאר-לרסן, אך הדבר לא מנע ממנה לסיים במקום האחרון, עם 4 נקודות מ-8 משחקים. שכר לימוד גבוה, אך הכרחי.

אם לא די בכשלון הנבחרת, נאלצו הדנים לראות כיצד ברמת הקבוצות שוב משאירה אותם שבדיה מאחור. אף שההתאחדות השבדית עמדה בסירובה להנהיג כדורגל מקצועני בליגה, החלו קבוצות שבדיות להגיע להישגים מרשימים בגביעי אירופה. תחילה היתה זו מלמו, שעם סגל חובבני לחלוטין הדהימה בעונת 79' את מונאקו, דינמו קייב ואוסטריה וינה, והגיעה לגמר גביע האלופות נגד נוטינגהאם פורסט. הקבוצה האלמונית, שכוכבה היחיד היה אנדרס ליונגברג המכונה "פושקש", היתה מרוחקת 90 דקות מסנסציה, כשהתייצבה באצטדיון האולימפי במינכן מול חניכיו של בראיין קלאף, אך נכנעה בסופו של דבר 0:1 לשער של טרבור פרנסיס, שהציל את כבודם של המקצוענים.

כעבור שלוש שנים שבו החובבנים השבדים להפתיע את אירופה. גטבורג, בהנהגת המאמן הצעיר סוון-גוראן אריקסון, התעללה בשלבים המוקדמים של גביע אופ"א בהאקה מפינלנד ושטורם גראץ, שחטה את דינמו בוקרשט, והגיעה לרבע הגמר מול ולנסיה האדירה, שרק שנתיים קודם לכן זכתה בגביע המחזיקות. השדרים הספרדים הנדהמים הדגישו את גודל הסנסציה כשהקפידו לכנות את השחקנים השבדים האלמונים לא בשמותיהם, אלא במקצועותיהם ("פקיד הבנק מוסר לנגר, שמחזיר אחורה לחוטב העצים" וכו')... ההתנשאות הזו לא הועילה לעטלפים, שחטפו רביעיה בסיכום שני המשחקים וחזרו הביתה עם הזנב בין הרגליים. חניכיו של אריקסון המשיכו לחצי הגמר, שם עברו את קייזרסלאוטרן בהארכה במשחק הביתי, וזכו בכרטיס לגמר – או, במקרה של גביע אופ"א, לגמרים, שכן באותן שנים הוכרע המפעל במשחקי בית וחוץ גם בשלב הגמר.

יריבתה של גטבורג היתה המבורג הגרמנית – אחת הקבוצות הטובות באירופה, שתזכה שנה מאוחר יותר בגביע האלופות. לא פחות מחמישה משחקניה עמדו לפני הופעה במדי נבחרת מערב גרמניה במונדיאל בספרד, במהלכו הגיעו עד הגמר: השוער אולי שטיין, המגן הימני מנפרד קאלץ, הבלם דיטמר יאקובס, הקשר המרכזי פליקס מאגאת, והחלוץ המרכזי הורסט רובש. איתם שיחק גם חלוץ... דני, לארס בסטרופ.

החובבנים של אריקסון הדהימו את המבורג 0:1 באצטדיון אולבי – אותו מקום בו, 24 שנים קודם לכן, ניצחה שבדיה את מערב גרמניה במונדיאל. 57 אלף צופים מילאו את הפולקספארק בהמבורג למשחק הגומלין, בטוחים שקבוצתם תרמוס את השבדים החצופים – וחטפו 0:3 משפיל ובלתי נתפס. לראשונה בהיסטוריה זכתה קבוצה שבדית בגביע אירופי; לראשונה בהיסטוריה ניצחה קבוצה חובבנית אמיתית בגמר. אריקסון ושני כוכביו, הבלם גלן הייסן והקשר גלן סטרומברג, זינקו מההישג הנדיר לקריירה בינלאומית מפוארת; חובבי הכדורגל הדנים הביטו מהצד בקנאה, בעוד הקבוצות הדניות צוברות רק בושות והשפלות במפעלים האירופיים. גם כאן התברר, כי המעבר למקצוענות כשלעצמו אין די בו.

מונדיאל 82' שהזכרתי קודם לא הביא אף הוא בשורה לכדורגל הדני. הנבחרת האדומה, שוב בהנהגתם של סימונסן, אלקייאר-לרסן, ארנסן ולרבי (אליהם הצטרף בסטרופ), אמנם הפגינה שיפור ניכר במוקדמות, ואפילו הצליחה להדהים את נבחרת איטליה 1:3 בפארקן, אך סיימה עם 8 נקודות בלבד מ-8 משחקים, הרחק מאחורי איטליה ויוגוסלביה שהעפילו לטורניר הגמר (ואיטליה, כידוע, ניצחה בסופו של דבר בגמר את מערב גרמניה). יכולת גבוהה מצד ארנסן (שהוסט לקישור) ואלקייאר-לרסן לא הועילה, כשמנגד החלה ירידה ניכרת בכושרו של הכוכב סימונסן. דנמרק נותרה מחוץ למונדיאל, כמו בכל הפעמים הקודמות.

בסתיו 82', בעוד מורטן אנדרסן עומד לעשות את צעדיו הראשונים בפוטבול המקצועני, התכנסה הנבחרת של פיונטק למשימתה השלישית, ולכל היה ברור כי רק שינוי משמעותי – פרסונלי או מנטלי – יביא למהפך בגורלה.

שנת 82' הביאה בכנפיה רוחות מלחמה. ברחבי העולם התפרצו סכסוכים מקומיים עתיקים או חדשים והגיעו לנקודת הרתיחה. להקת יו-2 בחרה לאלבומה החדש – שיצא בפברואר 83' והפך אותה למותג בינלאומי – את השם "מלחמה" כתגובה ישירה לאווירה הנפיצה. אף שההתייחסות הישירה באלבום היתה לעימותים האלימים בצפון אירלנד, לא חסרו מקורות השראה לשם האלבום במקומות אחרים.

מלחמת אירן-עירק השתוללה במלוא עוצמתה, כשהאייטולות שולחים גדודים של ילדים לשדות הקרב על תקן בשר תותחים, ומנגד מפגיזים אנשיו של עלי "אל-כימאווי", חביבו של סדאם חוסיין, את האוייב בנשק כימי. במתקפה המכרעת של אירן בחודש מאי על העיר חוראמשהר, שגרמה לנסיגת כוחות עירק אל מעבר לגבול, נהרגו קרוב לעשרים אלף איש בארבעה ימים בלבד.

ביוני 82' חצו כוחות שריון ישראלים את הגבול הצפוני ופתחו במתקפה על ה"פתחלנד", המדינה בתוך מדינה שהקים אש"ף על אדמת לבנון. "מבצע שלום הגליל" הפך ל"מלחמת לבנון", הסתעף לקרבות עם צבא סוריה, טבח בין עדתי בלבנון, מלחמת אחים בין אש"ף לבין ארגונים קטנים יותר שפרשו ממנו, והקמת ארגון שיעי חדש בתמיכת אירן, החזבאללה. עשרות אלפי אנשים נהרגו לאורך העשור בשלל העימותים שצמחו מהמבצע הראשוני, ולבנון שקעה עמוק עוד יותר אל תוך הרס וחורבן.

ואם את העימותים האלה ניתן היה לפטור כעוד סיבוב במחולות הדם האינסופיים של המזה"ת, נפתחה באפריל מלחמה בין בריטניה לארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד/איסלס מלבינס, שנמשכה חודשיים וחצי וגבתה קרוב לאלף הרוגים. התבוסה הארגנטינית הביאה לנפילת שלטון החונטה בבואנוס איירס ולמעבר לשלטון דמוקרטי, המחזיק מעמד עד היום.

כל אלה – ועוד עימותים קטנים ואלמוניים יותר ברחבי העולם באותה שנה – עמדו כמובן בצלו הכבד של העימות הבלתי נראה, אך המפחיד מכולם: המלחמה הקרה, בה ניצבו שתי מעצמות העל זו מול זו , כשלרשות כל אחת מהן אלפי טילים גרעיניים ארוכי טווח (ביניבשתיים). במרחק לחיצת כפתור אחת מהשמדה מוחלטת, מצאו עצמם עמי אירופה המערבית בין הפטיש והסדן, בין ברית נאט"ו בה היו (רובם) חברים, לבין ברית ורשה שטיליה כוונו היישר אל מרכזי הערים הגדולות מאוסלו עד רומא, מליסבון עד בון.

הפחד משואה גרעינית חלחל עמוק לתרבות המערבית באותן שנים ובא לידי ביטוי בדרכים רבות. סטינג הקדיש את השיר הפוליטי "רוסים" באלבום הסולו הראשון שלו, "חלום הצבים הכחולים" (85'), לחששו מגידול ילדים באווירה אפוקליפטית. הלהקה הגרמנית "אלפאוויל" תרמה את הלהיט "צעיר לנצח" (84') בו נשאלת השאלה המפורשת: "האם תטילו עלינו את הפצצה?" מעבר לאוקיינוס, הרחק מקו העימות ו"מסך הברזל", התבטא הפחד בשורת סרטים. בשנת 83' שודר ברשת ABC הסרט "היום שאחרי" המתאר פגיעת טיל גרעיני בעיר לורנס, קנזס, וזעזע את האמריקנים (100 מיליון איש צפו בשידור). באותה שנה יצא סרט הקולנוע "משחקי מלחמה" בכיכובו של מת'יו ברודריק הצעיר, על מחשב ההגנה האווירית של ארה"ב ש"משתגע" ופותח במלחמה גרעינית בגלל חוסר יכולתו להבחין בין מציאות לסימולציה. כעבור שנה לקח הבמאי הצעיר ג'יימס קמרון את הרעיון צעד אחד קדימה, ובסרט הבכורה שלו "המחסל" ("שליחות קטלנית") הציג את תוצאותיה של מלחמה גרעינית שנגרמה ע"י מחשב. הסרט הזניק את הקריירות של קמרון והשרירן האוסטרי ארנולד שוורצנגר, שרכב עליו עד למעון מושל קליפורניה.

אולי הביטוי המוצלח ביותר (אם כי מעודן ומרומז) לפחד המשתק מפני שואה נוספת – כוללת ומוחלטת בהשוואה לשואה המקורית שהוגבלה למיעוטים שונים – ניתן בסרט "ההתנקשות" של הבמאי ההולנדי פונס רדמייקרס, משנת 85'. הסרט, שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, מתאר את תוצאותיה ארוכות הטווח של התנקשות במשתף פעולה עם הנאצים לקראת סוף הכיבוש הגרמני בעיר הרלם. השפעתה של ההתנקשות על נפשו של הילד אנטון סטנווייק – השריד היחיד לטבח שבוצע בתגובה לה – נמשכת עשרות שנים, והוא מנסה כל העת לגלות את הסיבות האמיתיות לארועים שעיצבו את חייו. הטראומה שעבר מרחיקה אותו מכל פעילות פוליטית ואפילו מגיבוש תודעה פוליטית. בסצינת הסיום המרגשת של הסרט מצליח אנטון לפענח את החידה – רק כאשר הוא פועל נגד האינסטינקטים שלו, ומשתתף בהפגנת ענק נגד הצבת טילי שיוט גרעיניים על אדמת הולנד. הסוד המתגלה מחבר כהרף עין את הפחד העומד בבסיס ההפגנה עם הזוועה מלפני 40 שנה.

הנבואות על סוף העולם – שהשתלבו עם חזונו של ג'ורג' אורוול בספר "1984", ובישראל עם המשמעות המילולית שיוחסה לשנת תשמ"ד – נותרו על הנייר (והצלולוייד) בלבד. אף טיל לא נשלף מהסילו התת קרקעי שלו ולא זינק למסלולו בסטרטוספירה אל מעבר לאוקיינוס. אף משגר ביניבשתי לא הופעל. אבל משגר טילים אחד הופעל גם הופעל – בדלתה של המיסיסיפי. ובמקום בסילו תת קרקעי – נחבא תחת כיפת ענק.

בסדרה "המחזור שהלך לאיבוד", בפרק "הצייד נשאר רעב", תיארתי בפירוט את מצבה העגום של ניו אורלינס סיינטס בראשית שנות השמונים. האולם אליו הגיע אנדרסן בן ה-22, הסופרדום הענקי, היה המקום הקודר ביותר בליגה. 16 שנה של כשלונות עברו על הסיינטס מאז הקמת הקבוצה. הם לא סיימו מעולם עונה במאזן חיובי, קל וחומר לא הגיעו לפלייאוף. יריביהם לבית המערב, הראמס והניינרס, השתתפו בסופרבול, ואפילו אטלנטה הכושלת שיחקה בינואר מדי פעם. הסיינטס המשיכו להכשל שנה אחרי שנה, ללא אור בקצה המנהרה.

הקבוצה אליה הצטרף אנדרסן היתה קבוצה של כוכב אחד – הק"ב ארצ'י מאנינג. הגיבור של אוניברסיטת מיסיסיפי נבחר שני בדראפט 71' ומאז ניסה ללא הצלחה להושיע את הקבוצה. בראשית עונתו ה-12 היה מאנינג אדם מפוכח ומובס, ואיבד כבר את אמונתו ביכולתו להצליח במדים השחורים-זהובים. הקהל המועט שעוד טרח להגיע לסופרדום ראה את הדברים באופן דומה. לבועט הרוקי לא היה איש ממנו יכול היה לשאוב עידוד, אופטימיות או (הס מלהזכיר) רוח ווינרית. הוא מצא עצמו בעמק הבכא של הפוטבול המקצועני.

אולי היתה זו רוח התבוסתנות והייאוש שנשבה בחלל האולם במשחק הבכורה של אנדרסן, ב-12 בספטמבר 82', נגד הקרדינלס (אז בסיינט לואיס). אולי היה זה צירוף מקרים. אך העובדה היא שהמהלך הראשון שלו כספורטאי מקצועני הסתיים לפני שהחל. אנדרסן עלה למשטח האסטרוטרף כדי לבעוט את הקיקאוף הראשון של עונת 82', רץ לעבר הכדור – ועיקם את קרסולו! רופאי הקבוצה גזרו עליו מנוחה של שמונה שבועות. הפאנטר ארקסליבן מילא את מקומו, החטיא את הנסיון היחיד שלו לשער שדה – והסיינטס הפסידו 21:7.

כפי שראינו בפרק הקודם, כעבור שבועיים החלה שביתת השחקנים שהשביתה את הליגה למשך חודשיים, ואפשרה לרוקי להחלים תוך החמצת מספר משחקים מועט יחסית. החלמתו התארכה לבסוף כמעט לשלושה חודשים, והוא חזר לסופרדום ב-5 בדצמבר נגד טמפה. שם הבקיע סוף סוף את שערו הראשון, מ-45 יארד, בהפסד 13:10. בשלב זה חילק את הבעיטות עם טוני פריטש הוותיק, שנשכר ע"י הקבוצה בעקבות פציעתו. שינוי משמעותי נוסף ארע בהעדרו: ארצ'י מאנינג עזב לאחר השביתה ועבר לשחק ביוסטון, שם... הפסיד בכל משחקיו עד תום העונה. הסיינטס היו כעת רשמית קבוצה ללא שמות, ללא כוכבים, ללא מנהיגים.


ב-12 בדצמבר 82', בג'ורג'ה דום מול אטלנטה, היתה התקפת הסיינטס כה גרועה, עד שאנדרסן בעט רק קיקאוף אחד, ולא קיבל שום הזדמנות לבעוט לשער. במשחק הבא, בטקסס סטדיום, הוכו הסיינטס שוב, והפעם הן אנדרסן והן פריטש החטיאו נסיונות לשערי שדה. הנהלת הסיינטס הבינה שמפריטש לא תצמח הישועה, ומאחר שממילא היתה גם עונה זו אבודה, חתכה אותו ונותרה עם אנדרסן כבועט היחיד.

יום לאחר חג המולד התייצב אנדרסן בסופרדום, הפעם כבועט היחיד והרשמי של הסיינטס. אף שהקבוצה הפסידה גם הפעם, לוושינגטון, הצליח ברבע השלישי להבקיע מ-36 יארד. הסיינטס סיימו את העונה – בה שוב נכשלו בהעפלה לפלייאוף, למרות הרחבתו ל-16 קבוצות – עם נצחון גרבג' טיים קלאסי על אטלנטה בסופרדום, ואנדרסן החטיא את נסיונו היחיד במשחק.

אנדרסן סיכם עונת רוקי שלא יכולה היתה להיות גרועה יותר. פציעה בתחילת המהלך הראשון; העדרות לשלושה חודשים; ארבעה הפסדים ונצחון חסר משמעות; מאזן קבוצתי כולל של 6:3; ומאזן אישי גרוע של 2 שערים מ-5 נסיונות. למזלו הרב, לא היתה לסיינטס אופציה חלופית בעמדת הבועט לקראת העונה הבאה; ולמזלו הרב עוד יותר, משפל כזה אפשר רק לעלות.

ואכן, עונת 83' – העונה המלאה הראשונה של אנדרסן בליגה המקצוענית – כבר נראתה אחרת. אנדרסן הוכיח הפעם את העוצמה הטמונה ברגלו השמאלית, כשהבקיע שלושה שערים מארבעה ניסיונות מטווח של 50 יארד ומעלה. הוא סיים את העונה עם 75% דיוק – נתון טוב במונחי התקופה – ו-91 נקודות, והיה לו חלק משמעותי בכך שהסיינטס הגיעו למאזן 8:8 – שווה ערך לאליפות בית בעולם המושגים שלהם... אנדרסן ניצח שלושה משחקים במהלך העונה בבעיטות מכריעות בסיום: שני משחקים בהארכה (נגד שיקגו ובחוץ מול פילדלפיה) ומשחק קריטי בג'ורג'יה דום. בנצחון נוסף, באצטדיון הוליהן נגד טמפה ביי, הבקיע שער חשוב מטווח 50 יארד.

עונתו השלישית של הדני היתה דומה לקודמתה, עם 74% דיוק ו-94 נקודות, כולל שני שערים משלושה נסיונות מעל 50 יארד. המהפך האישי ארע בעונת 85' וקדם למהפך הקבוצתי. בעונה זו הוכר אנדרסן ככוכב ההתקפה העיקרי של הסיינטס – הבועט הראשון בליגה שהגיע למעמד זה. הוא הבקיע שערים מכריעים בשלושה מחמשת הנצחונות של הסיינטס במהלך העונה, כולל בנצחון היוקרתי על מינסוטה, בקרב ישיר מול יאן סטנרוד, הבועט הסקנדינבי הראשון בליגה, ולמעשה האיש ששינה את עמדת הבועט באופן בלתי הפיך, ואיפשר את קריירת הפוטבול של אנדרסן. הדני סיים את העונה עם מאזן מדהים של 31 שערים, 89% דיוק, ו-120 נקודות, ונבחר לראשונה לפרובול. גם הפעם הצטיין מטווח 50 יארד ומעלה, כשהוא מבקיע שלושה שערים מארבעה נסיונות.

עונת 85' היתה נקודת ציון עבור חשובה מבחינה הסטורית עבור עמדת הבועט באופן כללי: שני שחקנים פרשו יחד מהמשחק – מרק מוסלי, הבועט האחרון בסגנון הישן, ויאן סטנרוד, האיש שהפך את מוסלי ודומיו לזן נכחד.

בקליפ: הסגידה הדנית למורטן אנדרסן

בסדרה "המחזור שהלך לאיבוד" סיפרתי כיצד התחלפו בעלי הקבוצה בראשית שנת 86' וכיצד השתנה אופייה מן הקצה אל הקצה. מורטן אנדרסן היה המרוויח העיקרי מהשינוי הזה, בהיותו כאמור כוכב ההתקפה. מרגע שהחלה הגנת ה"דום פטרול" לנצח משחקים עבור הסיינטס, החל גם אנדרסן למצוא עצמו יותר ויותר בצד המנצח. יחד עם יכולתו יוצאת הדופן להבקיע מטווחים ארוכים (שבעבר נחשבו לבלתי אפשריים, ומיועדים למצבי ייאוש בלבד), החל לרכוש לעצמו מעמד של כוכב גם ברחבי הליגה, ויותר ויותר אוהדי פוטבול הכירו את שמו. בעונת 86' שוב הדהים עם 26 שערים, 87 אחוזי דיוק ו-106 נקודות, ונבחר לפרובול וגם לאול פרו. הוא הבקיע שערים מכריעים בנצחונות על הקולטס, הקרדינלס והראמס.

בעונה הבאה היה אנדרסן שותף בכיר להעפלה התקדימית של הסיינטס לפלייאוף, נבחר שוב לפרובול ולאול פרו, והטביע חותמת סופית על מעמדו כשחקן מוביל בליגה. הבועט חגג את עונתו העשירית בפוטבול (ארבע במכללה , שש בסיינטס) עם 28 שערים, 78% דיוק ו-121 נקודות – כל זאת ב-12 משחקים בלבד, בגלל שביתת השחקנים. הוא ניצח את הניינרס האדירים של ג'ו מונטנה וג'רי רייס, בקנדלסטיק פארק, עם שער מ-40 יארד בדקת הסיום; הבקיע שלושה שערים בנצחון על הג'איינטס האלופים בסופרדום; יצא וידו על העליונה מעימות ישיר ראשון מול גארי אנדרסון באצטדיון "שלושת הנהרות"; הבטיח את הנצחון על טמפה בבית, וקינח במחזור הסיום עם ארבעה שערים שהביאו את הנצחון על גרין ביי ואת המקום בפלייאוף.

יכולתו הגבוהה של אנדרסן ותפקודו המצויין בקלאץ' – ובעיקר הנצחון המזהיר על הניינרס – הפכו אותו לנשק המפחיד ביותר בליגה. בדומה לאנדרסון, שהדיוק יוצא הדופן שלו הכריח את ההגנות להרחיק את קו ה"בטחון" מעבר ל-25 יארד מהאנדזון, הכריח הטווח הארוך של אנדרסן את ההגנות להלחם על חייהן כבר במרחק 30 ואף 35 יארד. כמו אנדרסון, גם אנדרסן צבר עונות 100 נקודות כאילו אין מחר, והפך התקפה באוקטן נמוך לזוללת נקודות. כמו אנדרסון, גם אנדרסן שינה את האופן שבו תפסו המאמנים, השחקנים והצופים את משחק הבעיטה.

וכמו אנדרסון, גם אנדרסן גילה את ההבדל הכואב בין העונה הסדירה לפלייאוף בהופעת הבכורה שלו. הסיינטס, במאזן 3:12 אך ללא אליפות בית, אירחו בסיבוב הראשון את מינסוטה. אנדרסן דייק בנסיון היחיד שלו (מ-40 יארד), אבל זה לא שינה דבר כשהסיינטס הושפלו 44:10 לעיני הקהל הנלהב בסופרדום, שחזר הביתה המום ומדוכא, מלא מחשבות עגומות על חלומות שעדיף כי לא יתגשמו.

עונת 88' מצאה את אנדרסן בירידה מסויימת, עם 26 שערים ב-72% דיוק ו-104 נקודות. למרות זאת מדובר היה בעונתו החמישית ברציפות מעל 100, והוא נבחר בפעם הרביעית ברציפות לפרובול, בעוד הקבוצה עצמה מסיימת במאזן 6:10 ובשוויון עם הראמס והניינרס בראש בית המערב. שוברי שוויון מנעו אמנם מהסיינטס לחזור לפלייאוף, למרבה האכזבה, אך לא ניתן היה להתעלם מהשינוי הדרסטי באופייה של הקבוצה, ואנדרסן היה הסמל לשינוי זה, ושחקן ההתקפה הפופולרי ביותר בסופרדום.

הצלחתו המפתיעה של "הדני הענק" לא ארעה בחלל ריק: גם הרחק במזרח, במולדתו, החלו להתרחש באותן שנים שינויים מרחיקי לכת.

ספ פיונטק ביצע שינויים משמעותיים בסגל נבחרת דנמרק שהחלה בסתיו 82' במסע אל אליפות אירופה. ותיקי הסגל – פרבן אלקייאר-לרסן, אלן סימונסן, פרנק ארנסן, לארס בסטרופ, סורן לרבי והבלם מורטן אולסן – המשיכו בהרכב, אולם אליהם הצטרפו הפעם כמה שחקנים צעירים מאד – כאלה שהחלו לשחק בעידן המקצועני בדנמרק, ולכן נהנו מנסיון עדיף כבר בגילם המוקדם. שני קשרים מבטיחים מאייקס, יאן מולבי ויספר אולסן, שלמדו את המקצוע מיוהן קרוייף הגדול (בשלהי הקריירה שלו, כשחזר לשחק במכורתו) השתלבו עם לרבי וארנסן המנוסים. יספר אולסן הצטיין באגף שמאל, מנצל את זריזותו ומפגין טכניקה גבוהה. אל השניים הצטרף "ילד הפלא" של הכדורגל הדני: מיכאל לאודרופ, בן 18 בלבד מקבוצת ברונדבי, שעשה סימנים ברורים שבכוונתו להחליף בקרוב מאד את הבוס סימונסן.

פיונטק העניק לאולסן, סימונסן ואלקייאר-לרסן חופש יחסי להפגין את שליטתם בכדור וראיית המשחק שלהם, ושילב את לאודרופ הצעיר בהדרגה בהרכב לעוד קמצוץ של קסם. התוצאה היתה משחק מהיר, אימפולסיבי ומפתיע, שתפס את היריבות בלתי מוכנות בעליל.

כבר במשחק הראשון במוקדמות, בספטמבר 82', הגיעה נבחרת שלושת האריות לפארקן, וכמו לפני ארבע שנים התפתח משחק מרתק. לאחר יתרון מוקדם של טרבור פרנסיס השווה הבלם אלן האנסן בפנדל – ופרנסיס החזיר את היתרון לאנגלים שמונה דקות לסיום. אבל המילה האחרונה היתה שייכת ליספר אולסן, ששרף את אגף ימין של הגנת אנגליה (המגן פיל ניל הפך לקונוס, ובכך נקמה בו דנמרק על שער הנצחון שלו ב-3:4 המפורסם), והשווה בדקה ה-89.

נצחונות דחוקים על לוקסמבורג ויוון הביאו את הדנים לשוויון בנקודות עם האנגלים. נצחון על הונגריה 1:3 ביוני 83' (משערים של אלקייאר-לרסן, מורטן אולסן וסימונסן בפנדל) לעומת תיקו של אנגליה מול יוון העלה את הדנים ליתרון, והכין את הקרקע למפגש המכריע של הבית המוקדם – בוומבלי לעיני 80 אלף צופים, שנה פחות יום לאחר המשחק בפארקן.

פיונטק הדהים את התקשורת האנגלית (הרגילה ממילא להכנס להלם) כשהותיר על הספסל את כוכביו המנוסים ארנסן ואלקייאר-לרסן ופתח עם מיכאל לאודרופ (האלמוני מבחינתם של המארחים) לצדו של סימונסן. הדנים לא נבהלו מהקהל העצום ולא מהשמות המפורסמים בהרכב אנגליה, מהשוער פיטר שילטון, דרך הקשר ריי ווילקינס ועד החלוץ ג'ון בארנס, והשיגו סנסציה בינלאומית ראשונה – נצחון 0:1 משער של סימונסן בפנדל.

באותו יום בוומבלי נולד לנבחרת כינוי חדש באדיבות העתונאים האנגלים ההמומים – "הדינמיט הדני". גם אוהדי דנמרק קיבלו באותה תקופה כינוי מיוחד – "הרוליגנים", כדי להבחין ביניהם לבין ה"חוליגנים" הנודעים לשמצה של אנגליה. מה שאפיין את הרוליגנים (מלבד מזגם החביב והימנעותם מאלימות, בניגוד מוחלט לאוהדי אנגליה) היה השימוש בפאות אדומות מתולתלות שבלטו ביציעים. הם הוסיפו צבע מכל הבחינות לכח החדש העולה בכדורגל האירופי.

הנצחון המכריע בוומבלי למעשה הבטיח לדנמרק את המקום ביורו 84', וגם הפסד בבודפשט לא קלקל את החגיגות בקופנהגן. נבחרת הדינמיט השלימה את המוקדמות עם נצחון באתונה (0:2, אלקייאר-לרסן וסימונסן) ועלתה על חשבון האנגלים לאליפות אירופה בצרפת.

לאחר הפסד למארחת בפארק דה פרנס (משער של פלאטיני) הוכיחו הדנים כי ההפתעה בוומבלי לא היתה אירוע חד פעמי, כשדרסו את יוגוסלביה 0:5 (בהנהגתו של ארנסן עם צמד) וניצחו בקרב מורט עצבים את בלגיה 2:3 (אלקייאר-לרסן הבקיע שער נצחון בדקה ה-84). מאחר שבאותה תקופה שיחקו באליפות אירופה שמונה נבחרות בלבד, עלתה דנמרק מהמקום השני בבית היישר אל חצי הגמר, שם פגשה את ספרד החזקה באצטדיון ז'רלאן בליון. שש שנים בלבד לאחר המעבר למקצוענות היו הדנים במרחק משחק אחד מגמר היורו, והמהפך של פיונטק נראה מושלם. אלא שלאחר יתרון מוקדם של סורן לרבי הצליחו הספרדים להשוות מראשו של הבלם אנטוניו מסדה, והארכה עקרה הביאה את הקבוצות להכרעה בבעיטות עונשין. איש לא החטיא עד הבעיטה העשירית, עליה הופקד אלקייאר-לרסן. החלוץ הפראי ניגש לבעיטה במכנסיים קרועים (זכר לשמירה ה"הדוקה" של הספרדים עליו במשך 120 דקות) והחטיא – עוצר באחת את המסע המופלא של "הדינמיט".

ההפסד בחצי הגמר לא הצליח להאפיל על הישגיה של דנמרק, ושחקני הנבחרת מצאו לעצמם בתים חדשים בקבוצות וליגות חזקות יותר. לאודרופ עבר ליובנטוס, לרבי – לבאיירן מינכן, אלקייאר-לרסן – לוורונה, מולבי – לליברפול, ויספר אולסן מצא עצמו במנצ'סטר יונייטד. היה ברור כי הנבחרת המפתיעה של אירופה תדבר חזק מאד במונדיאל 86'.

לזכותו של הסופר הנס כריסטיאן אנדרסן ייאמר, כי כבר בראשית דרכו כסופר ילדים (?) הבהיר לקוראיו שלא יחפשו שמחה ואופטימיות בסיפורי האגדות שלו. הסיפור המפורסם ביותר מקובץ הבכורה שלו, "אבנטיר" (1837), היה "בת הים הקטנה". גם בזכוכית מגדלת לא ניתן למצוא בו טיפה של אור ותקווה. בת ים החיה עם משפחתה באושר במצולות הים מקבלת אישור לעלות אל פני המים בגיל 15, ומתאהבת מרחוק בנסיך יפה תואר (אח, איזו רומנטיקה...). היא מצילה אותו מטביעה (שיטה מצויינת לפגוש בני זוג) וכעת עושה הכל כדי להתחתן איתו: הכל – כולל שתיית שיקוי כשפים המחליף את זנב הדג שלה ברגליים (מייק-אובר), לוקח ממנה את קולה היפה (תהיי יפה ותשתקי), מפריד אותה לנצח ממשפחתה ומהים (מה לא עושים בשביל אולם ודי ג'יי?) וגורם לה לייסורים איומים – המוגדרים כתחושה של חרב החותכת בבשר רגליה עד זוב דם (יותר כואב אפילו משעה של ספינינג כדי להיכנס לשמלת הכלה).

התכנית של בת הים מצליחה והיא מתחתנת עם הנסיך וחיה באושר ועו... נראה לכם?! היא אמנם מצליחה למשוך את תשומת לבו, ובאי יכולת לדבר איתו – מבטאת את אהבתה בריקוד (שכמובן מחמיר את כאביה). אבל הנסיך מתחתן עם נסיכה מהממלכה השכנה, שהוא טועה לחשוב כי היא שהצילה אותו מטביעה (בת הים כמובן מעמידה אותו על טעותו... לא, רגע, היא אילמת עכשיו, שיט!), ובת הים נותרת מאחור שבורת לב. אחיותיה מביאות לה סכין מכושף ומודיעות לה כי אם תרצח בו את הנסיך במיטת הכלולות שלו ותטפטף את דמו על רגליה (אוי, כמה רומנטי ועדין...) תהפוך בחזרה לבת ים עם זנב דג ותחזור אל הים האהוב. בת הים מסרבת לבצע את המעשה, קופצת אל הים האסור עליה, הופכת לקצף על פני המים, ומשם עולה לשמיים כרוח טהורה... (נו, שמישהו יביא כבר טישו לכל הרוחות!)

מעמדו של הסיפור בתרבות הדנית כה דומיננטי, עד שפסלה של בת הים הקטנה בנמל קופנהגן הפך לסמל העיר ובמידה רבה סמל הממלכה. אילו טרחו שחקני "הדינמיט הדני" לקרוא אותו, אולי היו מוותרים על החוויה הנקראת "מונדיאל 86' ".

פיונטק השלים את המהפך בהרכב הנבחרת במוקדמות המונדיאל, והוריד סופית את סימונסן לספסל לטובת לאודרופ. מאותו רגע היתה נבחרת ה"דינמיט" לקבוצתו של לאודרופ, שהכל עבר דרכו, והוא קבע את הקצב וכיוון את חבריו להרכב אף שטרם מלאו לו 21.

לאחר הניצחון ב"דרבי" הסקנדינבי 0:1 על נורבגיה משער של אלקייאר-לרסן, הפסידה דנמרק במפתיע לשווייץ. היא חזרה לעצמה עם 0:3 על אירלנד (צמד של אלקייאר-לרסן ואחד של לרבי), וניצחה את ברית המועצות החזקה 2:4 בפארקן, במשחק גדול של צמד החלוצים, שהבקיעו שניים כל אחד. הפסד מינימלי באצטדיון לנין במוסקבה לא הפריע לדנים, שזהרו עם נצחונות חוץ רבי שערים על נורבגיה ואירלנד, שוב בהנהגתם של לאודרופ ואלקייאר-לרסן. דנמרק סיימה עם נקודה אחת יותר מהסובייטים, והבקיעה 17 שערים בשמונה משחקים. שתי הנבחרות הראשונות בבית עלו יחדיו לטורניר הגמר, שהועבר ברגע האחרון מקולומביה למקסיקו בגלל רעידת אדמה.

הגרלת הבתים שיבצה את "הדינמיט" עם מערב גרמניה, סקוטלנד ואורוגוואי. במשחק הראשון נכנעו הסקוטים העקשנים לשער בודד של אלקייאר-לרסן, שהמשיך את קמפיין המוקדמות המעולה שלו. התברר כי שיתוף הפעולה שלו עם לאודרופ התעלה אפילו על השילוב בינו לבין סימונסן. השילוב הזה הגיע לשיאו במשחק הבא – אחת ההצגות הגדולות ביותר של קבוצה כלשהי בתולדות המונדיאל. רק 26 אלף איש הגיעו לאצטדיון "נזה" למשחק בין דנמרק ואורוגוואי – והם זכו לחזיון בלתי נשכח.

בזה אחר זה התפוצצו "מקלות הדינמיט" בין קורות שערו של פרננדו אלבס האומלל. כוכבי אורוגוואי – אנטוניו אלזמנדי ואנזו פרנסיסקולי – הועלמו לחלוטין ע"י לרבי וארנסן בקישור הדני. המגן השמאלי החדש, הנריק אנדרסן, השאיר תלמים עמוקים באגף, ואלשייאר-לרסן דרס ורמס את כל מי שעמד בדרכו. כשהתפזר עשן הפיצוצים התברר שדנמרק ניצחה 1:6, עם שלושער של החלוץ המרכזי המוטרף שלה, ותוספות של לרבי, לאודרופ ויספר אולסן (שנכנס כמחליף לעשר דקות בלבד...) דנמרק הוכתרה מייד כפוטנציאל הגדול של הטורניר, ועניין עצום התמקד במשחקה האחרון בבית, נגד מערב גרמניה, באצטדיון קורחידורה.

גארי ליניקר לימד אותנו כי הגרמנים תמיד מנצחים – ומסתבר כי בטורניר הזה (שליניקר כיכב בו במדי אנגליה) הם מנצחים גם כשהם מפסידים... הצגה נרפית במיוחד של הפיינליסיטית מספרד 82', שהציבה הרכב חלקי בלבד, הקלה את המלאכה על ה"דינמיט", והם ניצחו 0:2 משערים של יספר אולסן והחלוץ המחליף יון אריקסן. אך בעוד הם חוגגים את המאזן המושלם, התברר להם כי התוצאה האמיתית של המשחק היתה בשיבוץ משחקי שמינית הגמר: הגרמנים קיבלו כתוצאה מהפסדם משחק קל נגד מרוקו, בעוד הדנים המשיכו למשחק נגד... ספרד, אותה ספרד שהדיחה אותם לפני שנתיים ביורו, המונהגת ע"י כוכבי ריאל מדריד הגדולה.

הדנים הגיעו למשחק עם בטחון עצמי רב למרות היריבה הקשה, בעקבות הצלחותיהם במוקדמות ובתחילת הטורניר. פעם נוספת נערך המשחק בקורחידורה, לעיני 38 אלף צופים. ההתחלה בישרה טובות: יספר אולסן הבקיע פנדל בדקה ה-33. אך עשר דקות מאוחר יותר ניסה אותו אולסן למסור לאחור לעבר ההגנה הדנית, וחלוץ ריאל, אמיליו "העיט" בוטרגניו, חטף את המסירה האטית והבקיע שער שוויון.

השער המרגיז הכניס את שחקני ה"דינמיט" לטירוף והם תקפו בחמת זעם כדי להחזיר אליהם את הירתון. אך ככל שתקפו יותר כך ספגו יותר במתפרצות וגם בשני פנדלים, כשבוטרגניו חוגג עם רביעיה היסטורית וגויקואצ'אה מוסיף שער בפנדל. עוד סיפור אגדה דני הסתיים באופן כואב וברוטלי, ופתיל ההשהייה נרמס ברגל ספרדית – בפעם השניה ברציפות.

אך לא הכל היה שחור בממלכת דנמרק. לצד האכזבות בטורנירים הגדולים השיגו הדנים חצי נחמה בחזית אחרת – החזית הקולנועית. לאחר הזכיה האחרונה של המאסטר השבדי ברגמן באוסקר לסרט הזר בשנת 83' (על סרטו "פאני ואלכסנדר"), החלו במאים דנים סוף סוף לקבל את ההכרה לה חיכו. תחילה היה זה גבריאל אקסל, שסרטו "החגיגה של באבט" זכה בפרס בשנת 87', ושנה אחריו חיקה אותו בילה אוגוסט, שסרטו "פלה הכובש" היה הלהיט הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הדני. הסרט, אולי באופן אירוני, עסק בשני מהגרים שבדים – אב ובנו – החיים בעוני ומחסור באחד האיים בדנמרק. כדי להשלים את המהפך השתמש אוגוסט הצעיר בנשק יום הדין של הקולנוע השבדי – הלא הוא השחקן הנפלא מקס פון סידוב, שכיכב כמעט בכל סרטיו החשובים של ברגמן לאורך השנים.

ההצלחות הדניות הרצופות בטקס פרסי האקדמיה נתנו דחיפה עצומה לתעשיית הסרטים המקומית, וסחפו קדימה דור שלם של במאים צעירים. אל אחד מהם נגיע בהמשך הסדרה.

שירת הברבור של המאמן ספ פיונטק ונבחרת ה"דינמיט" היתה בטורניר יורו 88', אליו העפילו בקלות יחסית מבית בינוני מינוס ללא יריבות קשות. סימונסן פרש סופית, ואלשייאר-לרסן החל לחוש נשיפות בעורפו מכיוונו של חלוץ פ.צ. קלן החדש, פלמינג פולסן. מלבד שינויים אלה היה הסגל דומה לזה של מונדיאל 86', שוב בהנהגתו של מיכאל לאודרופ.

טורניר הגמר נערך במערב גרמניה ולדנים לא היתה הפעם שום סיבה להתלהב. ה"רוליגנים" שחצו את הגבול בהמוניהם שבו מאוכזבים צפונה לאחר שחזו בשלושה הפסדים משלושה משחקים. תחילה נכנעו שוב לספרדים 2:3 (בוטרגניו הסתפק הפעם בשער אחד) ולאחר מכן הגיעה הנקמה המערב גרמנית, 0:2 בגלזנקירשן, כשהכוכב הגרמני החדש, יורגן קלינסמן, מבקיע את השער הראשון. המשחק השלישי היה לפרוטוקול בלבד, נגד האיטלקים החזקים, שניצחו גם הם 0:2.

אך לפעמים, גם במדינתם של האמלט והנס כריסטיאן אנדרסן, ניתן למצוא קרן אור באפילה. הכשלון המוחלט של דנמרק לא היה לחינם. פיונטק, במשימתו האחרונה כמאמן דנמרק, ערך שינוי בהרכב לאחר ההפסד לספרד. הוא הוריד לספסל את השוער הבינוני רסמוסן, והחליפו בשחקן ברונדבי בן ה-25, פטר בולסלב שמייכל.

*בפרק הבא: "כשהחומות נופלות"