אגדות אנדרסן, פרק 4: גוליבר בארץ הענקים

"התאקלמתי כאן ממש מהר, כל השחקנים נותנים לי כבוד עצמי"
(אלון "האווירון" מזרחי, מלך שערים והוגה דעות)

בסתיו 78' החל מהגר צעיר מדרום אפריקה ללמוד באוניברסיטת סירקיוז, והתוודע מקרוב להבדל הקיצוני בין האקלים בחופי דרבן החמימים לבין זה שבמערב מדינת ניו יורק. גארי אנדרסון בן ה-19 השתדל לארגן את לוח הזמנים שלו כך שיכיל הרצאות, לימוד עצמי, אימונים ומשחקי פוטבול וגם אימונים ומשחקי כדורגל. אתגר זה הצטרף לקשיי ההסתגלות בארצו החדשה ולצורך ללמוד למעשה את המשחק החדש מאפס.

בגובה 1.80 מ' ומשקל 85 ק"ג היה אנדרסון מתאים יותר לפרופיל של שחקן פוטבול מרוב הבועטים הזרים עליהם כתבתי בפרק הקודם. הוא גם היה אתלט מנוסה, לאחר שבילה את שנותיו בביה"ס התיכון במשחק ראגבי, קריקט וכדורגל. אף שלא היה גבוה וחסון כאנדרסן – ובוודאי רחוק ממדיהם של שחקני הקו או הליינבקרים – השתלב היטב בקבוצת המכללה ונראה טבעי לחלוטין במדים הכתומים. מכיוון שקיבל את מלגת הפוטבול רק כאמצעי לשחק כדורגל, התייחס למשחק הזר בתחילה באופן תועלתני: הוא למד את היסודות ברצינות, השקיע באופן סביר, עשה את הנדרש ממנו – אך לא למעלה מזה. תשוקתו עדיין התמקדה בכדורגל. בשנתיים הראשונות שלו במדי סירקיוז הבקיע 19 שערים (מהסוג "הישן") והצטיינותו הצדיקה בעיניו את החלטתו להצטרף למכללה, גם במחיר העומס שגרם משחק בשתי קבוצות במקביל.

אבל באותה שעה התחולל תהליך בכיוון ההפוך באצטדיוני הליגה הצפון אמריקנית. לאחר גל ההחתמות של כוכבי על זרים שבאו בעקבותיו של פלה באמצע שנות ה-70, נשמע צלצול פעמוני חצות ברחבי הליגה השאפתנית. המלך פלה פרש מכדורגל באוקטובר 77', כמה חודשים לפני הגירתה של משפחת אנדרסון לארה"ב. עם לכתו איבדה הליגה את השגריר מספר אחד שלה ואת מקור המשיכה העיקרי לשחקנים מובילים נוספים. הזמן עשה את שלו: גם יתר הכוכבים החלו לפרוש בזה אחר זה. בקנבאואר חזר לגרמניה לאחר עונת 80', גרד מולר פרש שנה לאחר מכן, וג'ורג' בסט עזב גם הוא את הליגה באותה שנה. כוכבים חדשים לא הגיעו במקומם, והליגה הצפון אמריקנית שקעה באותה מהירות בה עלתה. ירח הדבש הקצר שלה עם תושבי הערים הגדולות – שהיה מבוסס בעיקר על תהילתו של פלה – חלף עבר לו. בשנת 84' עתידה היתה לחלוף מהעולם, והחלום על כדורגל מקצועני איכותי בארה"ב נגוז ונעלם למשך יותר מעשור.

אנדרסון הצעיר לא היה עיוור לשינוי המשמעותי בנסיבות. מנגד, החל לגלות כי משחק הפוטבול – שהיה כאמור רק אמצעי עבורו בשלב הראשון – כובש את ליבו. כמו אנדרסן בתיכון "בן דייוויס", חש אנדרסון לקראת תום עונתו השניה במכללה שייעודו האמיתי לא נחבא במשחק שאהב כילד אלא במשחק שלמד כבוגר. וככל שהוברר לו שהליגה הצפון אמריקנית אינה הארץ המובטחת עליה חלם, החל לפזול דווקא לכיוונה של ליגת הפוטבול המקצוענית.

בעונתו השלישית במכללה, עונת 80', זנח אנדרסון את קבוצת הכדורגל באופן מוחלט והתמסר לפוטבול בלבד. לא חלף זמן רב בטרם קצר את פירות ההחלטה: הוא זכה להכרה כאחד הבועטים הטובים בפוטבול המכללות, ובעונתו האחרונה נבחר לאול אמריקן, כבוד גדול שכלל גם אירוח בתכניתו של הבדרן האגדי בוב הופ.

עונת 81' הפגישה את אנדרסון גם עם חוויה שעתידה היתה ללוות אותו לארוך כל הקריירה: שבירת שיאים. במקרה זה היה מדובר בשיא הדיוק של סירקיוז (94%). הנתון המדהים תרם כמובן תרומה מכרעת לבחירתו לאול אמריקן, והפך אותו למועמד לגיטימי לבחירה בדראפט 82'. המהפך הושלם: גארי אנדרסון, המהגר מדרבן, היה כעת שחקן פוטבול אמריקני לכל דבר. הקריקט, הראגבי, הכדורגל – כל אלה נקברו עמוק בעליית הגג של הזכרונות, יחד עם חופי הגולשים, מסעות הספארי וההפרדה הגזעית של מולדתו.

בפרק "מותו של הפרפר" ראינו כיצד ניסו ממשלת דרום אפריקה ומחוז איסט קייפ להשתיק את פרשת מותו של סטיבן ביקו. החקירה הרשמית – שנפתחה ממילא בלחץ מדינות המערב ולא מרצונה של הממשלה המקומית – לא הגיעה לשום מקום; סיבת המוות נקבעה כ"תאונה" (לאחר שהסיפור המקורי היה שמת עקב שביתת רעב); איש לא הועמד לדין. שר המשפטים קרוגר הופיע באסיפה פוליטית של מפלגת השלטון והתייחס למקרה במשפט קצר ומוחץ שנאמר באפריקאנס: "זה לא מזיז לי".

אבל כפי שגילו בני הזוג מקבת', לפעמים אין זה כה קל לקבור פרשת רצח. מכל עבר החלו סדקים להופיע בחומת השתיקה.

את הסדק הראשון יצר העתונאי דונלד וודס. עורך העתון העצמאי "דיילי דיספץ'" וחברו הטוב של ביקו ניגש יחד עם האלמנה לחדר המתים שעות ספורות לאחר שנודע דבר מותו של העציר המפורסם. הוא צילם את הגופה ובעיקר את הסימנים הברורים לאלימות קשה. פעילותו של וודס בנסיון לפרסם את הנסיבות האמיתיות של המוות הביאה אותו לעימות ישיר עם הממשלה. הוא הודח מתפקיד העורך, נאסר עליו לכתוב, לנאום בפומבי או לנסוע אל מחוץ למחוז איסט קייפ – הגבלות דומות לאלו שהוטלו בשעתו על חברו ביקו. כשהתברר לו שחייו עלולים להיות בסכנה, הצליח לחמוק מהמדינה בתחילת 78' באמצעות שורה של תרגילים מסוכנים למדי ובסיוע בריטניה והאו"ם. וודס קיבל מקלט מדיני בלונדון, ופרסם ספרים המתעדים הן את מותו של ביקו והן את רדיפתו של וודס עצמו בידי השלטון. התמונות שצולמו בחדר המתים נכללו בספר הראשון ושמו ללעג את הגרסה הרשמית בעניין נסיבות המוות. וודס הפך ללוחם בינלאומי באפרטהייד, ביקר בארה"ב, נפגש עם פוליטיקאים ושגרירים והנהיג קמפיין להטלת סנקציות על ממשלת דרום אפריקה.

הסדק השני נוצר בזכות פעילותה של עתונאית אחרת, הלן זיל, כתבת ה"ראנד דיילי מייל". זיל איתרה את הרופאים שטיפלו בביקו כאשר הועבר ליוהנסבורג, תחקרה אותם ופרסמה את ממצאיה בכתבה הראשית של העתון, שקיבלה את הכותרת "אין סימן לשביתת רעב". הממשלה "לא אהבה" את הכתבה, וזיל ועורך העתון הועמדו לדין בפני מועצת העתונות. הם יוצגו ע"י עורך הדין קנטרידג', שייצג לאחר מכן את משפחת ביקו בחקירת נסיבות המוות. כשם שלא הצליח בסופו של דבר לשכנע את בית המשפט שביקו נרצח בידי חוקריו, נכשל קנטרידג' גם כאן בנסיונו להגן על אנשי ה"ראנד דיילי מייל". הם נמצאו אשמים ב"דיווח כוזב", העתון אולץ לפרסם "תיקון" שהוכתב ע"י שירותי הבטחון, וזיל והעורך התפטרו. בחקירת נסיבות המוות זכו לנצחון חלקי (מאוחר מדי כמובן עבורם ועבור העיתון), כשבית המשפט קבע שביקו אכן מת עקב חבלה בראשו ולא בגלל "שביתת רעב".

הסדקים המתוארים אפשרו לפיטר גבריאל לפרוץ פרצה של ממש בחומה כעבור כשנתיים, כשהוציא לאור את שירו "ביקו". גבריאל לא היה האמן הראשון שהתייחס למקרה: משוררים ומוזיקאים בדרום אפריקה ובאנגליה עשו זאת לפניו, ואפילו מחזה נכתב על המקרה (הוא התמקד בחקירת נסיבות המוות ולא בארוע עצמו). אבל גבריאל היה הראשון שהצליח להוציא שיר מצליח המתייחס על הטרגדיה, וכתוצאה מכך פרסם את חייו ומותו של ביקו ברחבי העולם.

גבריאל השתמש בכמה "טריקים" מחוכמים כדי למשוך תשומת לב לשיר. מעבר למקצב האפריקני האופייני, שלא ניתן להתעלם ממנו הודות לצליל התופים הדומיננטי, "הדביק" בתחילת ובסוף השיר (בעזרת הסמפלר) הקלטה של הלוויית ביקו. בהקלטה נשמעים האבלים כשהם שרים את השיר "סנזני נה". גבריאל שיבץ בשיר החדש ביטוי בשפת קהוזה, שפתו של ביקו, שפירושו "בואי נשמה", כמעין תפילה לעילוי נשמתו של המנוח. מייד לאחר הביטוי מופיעות באנגלית המילים "אדם מת, אדם מת".

השיר גרם לרעידת אדמה של ממש. היה זה השיר הראשון של גבריאל כסולן שפרץ את גבולות מעריציו המושבעים של המוסיקאי הייחודי, וזכה להצלחה במצעדי המכירות ובתחנות רדיו "ממוסדות". לאורך שנות ה-80 הקפיד גבריאל לסיים את הופעותיו עם השיר, וביצועו (כשהקהל מצטרף לזעקה חסרת המילים שבקטע הסיום) הפך לטקס של ממש עבור האמן ומעריציו, חלק בלתי נפרד מחוויית ההופעה. בכל פעם שנשמע השיר נאלצו המאזינים או הצופים להתייחס לנושאו, וכך נותרו חייו ומותו של ביקו – על כל משמעויותיהם – חדים וברורים בתודעת ההמונים. מיליונים שלא שמעו על ביקו בחייו, ואפילו על מותו לא ממש ידעו – נחשפו אליהם כעת.

הסכר נפרץ איפוא – אך השטפון עדיין נחבא מעבר לפינה.

27 באפריל, 1982. באולם "רדיו סיטי" נאספים 28 בעלי הקבוצות בליגה המקצוענית לעריכת הדראפט, ESPN הצעירה משדרת את האירוע בפעם השנייה, בניצוחו של הקומישינר האגדי, פיט רוזל.

כתמיד, ממוקדת תשומת הלב התקשורתית בפסגת הסיבוב הראשון. הקבוצה הגרועה בליגה בעונת 81', ניו אינגלנד פטריוטס, בוחרת ראשונה את קני סימס, דיפנסיב אנד מטקסס, שיתברר בדיעבד כאכזבה גדולה – שחקן בינוני שיצליח לצבור רק 17 סאקס בשמונה עונות. בהמשך הסיבוב הראשון משתפרת התמונה, כאשר יוסטון בוחרת את הגארד מייק מונצ'ק והריידרס בוחרים את הרץ מרקוס אלן – שני שחקנים שיגיעו להיכל התהילה (ומונצ'ק אף יהפוך למאמן הקבוצה, בגלגולה הנוכחי בטנסי). גם הק"ב ג'ים מקמהון והרץ ג'רלד ריגס, שני שחקנים שייהנו מקריירה מוצלחת בליגה, נבחרים באותו סיבוב.

לאחר תום הסיבוב הראשון פוחת מטבע הדברים העניין בבחירות, הרודפות זו את זו בקצב הולך וגובר. שנים עשר הסיבובים חולפים בתוך יומיים. מעטים שמים לב לשחקנים שנבחרו מתחת לסיבוב השני, ודאי לאלה שנבחרו ביום השני של הדראפט, ודאי לבועטים. במסווה משולש זה עושה גארי אנדרסון בן ה-22 את הצעד הראשון בקריירה המקצוענית שלו: בחירה בסיבוב השביעי בידי בפאלו, קבוצה חזקה שסיימה את העונה הקודמת במאזן 6:10, אך בכל זאת סיימה שלישית בבית המזרח, אחרי מיאמי והג'טס. הבועט ניק מייק-מאייר, יליד איטליה, סיים את העונה במאזן גרוע של 58% דיוק. הבילס הבינו שהם זקוקים לרענון, וסברו שהאול אמריקן המבטיח מדרום אפריקה ישחזר (28 שנה לאחר מעשה) את סיפור ההצלחה של הפליט ההונגרי גוגולק.

עבור אנדרסון היה זה מעבר חלק לכאורה: רק נסיעה קצרה לאורך כביש 90 לכיוון מערב, מסירקיוז לבפאלו. אלא שמייק-מאייר לא התכוון לוותר על מקומו לטובת הרוקי: הוא נלחם במהלך מחנה האימון, והצליח לשמור על מעמדו. כבחירת סיבוב שביעי וכשחקן קבוצות מיוחדות היה אנדרסון אחד החיתוכים הקלים ביותר עבור המאמן "גראונד צ'אק" נוקס, והוא מצא עצמו מחוץ לליגה עוד בטרם בעט ולו כדור אחד במשחק תחרותי...

דלת אחת נסגרת – והשניה נפתחת, כדברי ואריס "העכביש", ראש המודיעין של שבע הממלכות. נותרו מספר ימים בלבד לפתיחת עונת 82', והמאמן המהולל צ'אק נול מפיטסבורג לא היה שקט. האיש שבנה את האימפריה הגדולה של שנות ה-70 היה תקוע עם בועט, דייוויד טראוט, שהיה רחוק מאד מיכולתו של רוי גרילה ואפילו של יורשו, מט באר. באר, שזכה באליפות האחרונה עם הקבוצה בעונת 79', לא היה בועט מדוייק במיוחד אך ידע להשחיל את הכדורים המכריעים, בדומה לגרילה. טראוט, לעומתו, לא היה מדוייק ולא היה קלאץ'... נול שאף להחזיר את היציבות לעמדת הבועט, יציבות שחמקה ממנו מאז עזיבת גרילה. הוא החליט להמר על הרוקי שנחתך מבפאלו.

גם הפעם לא נדרש אנדרסון לנסיעה ממושכת. משפחתו התגוררה עדיין בפאתי פילדלפיה, הוא למד במערב ניו יורק, ואפילו הקבוצה שבחרה בו וחתכה אותו היתה קרובה לגבול עם פנסילבניה. מסעותיו הקצרים, המקוטעים, הביאו אותו ב-10 בספטמבר 82' לעיר הפלדה שעל גדות נהר האוהיו, ולאצטדיון "שלושת הנהרות", הממוקם בנקודת ההתמזגות של שני יובליו של הנהר הגדול. צ'אק נוקס ויתר עליו – צ'אק נול נתן לו הזדמנות שניה.

הגעתו של אנדרסון לפיטסבורג היתה ההיפך המוחלט מנחיתה רכה. רק כמה ימים קודם לכן עדיין היה בסגל בפאלו, וכעת הביט בתדהמה סביבו בעת שדרך לראשונה על האסטרוטרף הנוקשה והמחוספס ב"שלושת הנהרות". כמו הספן ההרפתקן למיואל גוליבר, בספרו הסאטירי של ג'ונתן סוויפט, הגיע ללא התראה לליבה של ממלכת ענקים, שבחנו אותו בסקרנות מלמעלה למטה, והבליעו חיוכים סלחניים.

הרוקי הצעיר היה מוקף באגדות חיות ונושמות. כמעט כל הקבוצה שזכתה בארבע אליפויות תוך שש עונות עדיין היתה שם, מונהגת בידי לא פחות משמונה שחקני על שימצאו את מקומם בהיכל התהילה בבוא שעתם, ומודרכת בידי מאמן שיגיע לאותו מקום. על כל אלה ניצח הבעלים, דן רוני, שגם הוא יזכה לפסל משלו בקנטון, אוהיו.

היו שם שני שחקנים שנחשבו לטובים ביותר בתולדות הליגה בעמדותיהם: הסנטר מייק וובסטר, והליינבקר החיצוני ג'ק האם – מכונת מהלכים גדולים בלתי ניתנת לעצירה. ששת האחרים לא פיגרו אחריהם בהרבה: "המפציץ הבלונדי", הק"ב טרי ברדשו; כוכב ההתקפה, הרץ פרנקו הריס; הליינבקר המרכזי התוקפני והמוטרף, ג'ק למברט; צמד התופסים, ג'ון סטולוורת' ולין סוון; והקורנרבק מל בלאונט, שחקן כה אגרסיבי ויעיל עד שהליגה שינתה בגללו את חוקי המשחק, מה שגרם לתחילת עידן המסירה. רק אחד מכוכבי הקבוצה, התאקל ההגנתי המפחיד "מין" ג'ו גרין, כבר עזב לפני הגעתו של אנדרסון.

אנדרסון, המהגר שנחשף למשחק רק ארבע שנים קודם לכן, ולא התמצא עדיין בתולדותיו, לא היה זקוק למדריך כדי להבין להיכן נקלע. בשנתיים הראשונות שלו בסירקיוז כבר שמע את שמותיהם של התשעה נישאים מכל עבר, בעת שזכו פעמיים ברציפות בסופרבול. צ'אק נול נחשב לגאון הדראפט האולטימטיבי לאחר שהצליח להביא ארבעה סופרסטארים בדראפט אחד (וובסטר, סוון, סטולוורת' ולמברט). ופיטסבורג היתה לאחת מבירות הפוטבול המקצועני, אחרי שכבר תרמה לליגה במשך שנים קודם לכן שחקנים בשיעור קומתם של ג'וני יונייטס, ג'ו שמיט ורנדי ווייט.

אם בכך לא היה די להרעיד את ברכיו הבוסריות של הבועט החדש, באה הסיטואציה ותרמה את חלקה ללחץ: עונת 82' עמדה בשער, והסטילרס נועדו לפתוח אותה – מכל המקומות – בטקסס סטדיום, ביתה של היריבה המושבעת דאלאס קאובויס, ומכל הזמנים – לא פחות מאשר במאנדיי נייט פוטבול, הבמה המרכזית של שידורי הספורט האמריקניים! לאנדרסון נותרו שלושה ימים בדיוק להכין עצמו פיסית ומנטלית למשחק המסקרן, להתחבר אל הקבוצה המגובשת והמצליחה ביותר בליגה בעשור האחרון, ולקוות שלא יביך את עצמו לעיני עשרות מיליוני צופים...

ב-13 בספטמבר 82' עלה גארי אנדרסון הרוקי על האסטרוטרף של טקסס סטדיום והצטרף לראשונה ליריבות הגדולה של הפוטבול המקצועני, בין שתי הקבוצות הדומיננטיות של שנות ה-70. בשבעה מתוך עשרת הסופרבולים באותו עשור שיחקה לפחות אחת מהן, ופעמיים נפגשו שתיהן במשחק הגדול, כאשר הסטילרס מנצחים בשני המקרים.

למרות שבשנתיים האחרונות לא הגיעה אף אחת מהקבוצות לסופרבול, עדיין היו שורותיהן מלאות בכוכבי על עם טבעות אליפות ותארים אישיים. על הקווים בדאלאס ניצב עדיין טום לנדרי, שמעמדו בטקסס היה שני רק לזה של ישוע מנצרת. רוג'ר "דוג'ר" סטאובך אמנם כבר פרש, אבל הרץ הצעיר והמעולה טוני דורסט הנהיג את ההתקפה, ואילו ההגנה היתה עתירת שמות גדולים: הרבי מרטין, אד "טו טול" ג'ונס, בוב בראוניג, אברסון וולס ורנדי ווייט. בעמדת הק"ב שיחק דני ווייט, שמאז ירש את מקומו של סטאובך הצליח להגיע לפלייאוף בכל עונה.

דאלאס היתה קבוצה מצליחה ומוכשרת מאד, ויותר מכך – קבוצה זועמת: משחק הפתיחה הזה היה הראשון שלה מאז החמיצה – כנגד כל הסיכויים – העפלה לסופרבול ששי בתולדותיה, בגלל מהלך "התפיסה" העל-טבעי של ג'ו מונטנה ודווייט קלרק בגמר החטיבה. כוכביה ומאמנה הוותיק היו נחושים לחזור ולהתמודד על האליפות, ואולי גם לנקום בדרך בפורטי-ניינרס החצופים. ואם אפשר לפתוח את המסע בהתעללות בפיטסבורג השנואה, שגזלה מהם שתי אליפויות – מה טוב. לקלחת הזו נזרק הרוקי חסר הנסיון ביומו הראשון בליגה. ובסופו של המשחק יכול היה צ'אק נול לטפוח לעצמו על השכם ולהוסיף עוד שורה לרשימת הצלחות הגיוס שלו.

תחילה נראה היה שהסטילרס עשו מקח טעות. רגליו של אנדרסון רעדו נוכח גודל המעמד, והוא החטיא את בעיטת הבונוס הראשונה במשחק, ברבע הראשון. נול הרגיע אותו על הקווים, וגם בראדשו הוסיף כמה מילים טובות במבטאו הדרומי המודגש (מודגש יתר על המידה לנוכח מבטאו הדרום אפריקני הכבד של אנדרסון...) הרוקי "התיישר" והבקיע את שלוש הבעיטות הבאות. לאחר שבראדשו הנהיג את פיטסבורג ליתרון 14:27, הגיע תורו של אנדרסון, שריפד את היתרון המבטיח במחצית השניה עם שלושה שערים משלושה נסיונות. השער האחרון, מ-40 יארד, העמיד את היתרון על 8 נקודות ומנע קאמבק. הסטילרס ניצחו 28:36, ושלחו את דאלאס לעוד שבוע של חשבון נפש.

הפתיחה המוצלחת לקריירה המקצוענית שלו, לעיני קהל כלל ארצי בשידור חי, העניקה לאנדרסון מנות גדושות של בטחון. הוא עדיין היה ננס בין ענקים, אך בכל זאת חש עצמו שייך. הקהל הקנאי ב"שלושת הנהרות" – שחלק גדול ממנו עדיין סגד לגרילה ונהג להגיע למשחקים בתחפושות של גורילות – קיבל אותו בשמחה. במשחקו השני, בבית מול סינסינטי השנואה, הפיינליסטית מהעונה הקודמת, הבקיע אנדרסון מ-42 יארד בסיום הרבע הרביעי כדי להשוות ולכפות הארכה, בה ניצחה פיטסבורג. די היה בכך לשכנע את הקהל שצ'אק נול שוב פגע בול.

מייד לאחר אותו משחק החלה שביתת השחקנים הראשונה בתולדות הליגה, שנמשכה חודשיים. עם חידוש המשחקים התברר שההפסקה לא פגעה בסטילרס: הם סיימו את העונה המקוצרת במאזן 3:6, והעפילו לפלייאוף המיוחד עליו החליט פיט רוזל, שהיה טורניר נוק אאוט בהשתתפות 16 הקבוצות בעלות המאזן הטוב ביותר, ללא תלות בשיוך לבתים. אנדרסון עצמו רשם את עונת הרוקי הטובה בהסטוריה מבחינת דיוק, וסיים עם 10 שערים מ-12 נסיונות. בתום העונה לא היה עוד ספק לאיש בפיטסבורג כי הקבוצה מצאה בועט לטווח ארוך – יהא זר ומוזר ככל שיהיה.

חוויית הפלייאוף הראשונה של הדרום אפריקני הצעיר לא היתה משמחת: התקפת "אייר קורייל" המעולה מסן דייגו הגיעה לביקור ב"שלושת הנהרות". הבועט הגרמני רולף ברנישקה הבקיע את השער היחיד במשחק. מלבדו היו רק ט"ד - כך שאנדרסון הוגבל לבעיטות בונוס, ללא נסיון לשער שדה. הוא הצליח הפעם בכל נסיונותיו, אולם לא הצליח למנוע את הקאמבק המזהיר של "אייר קורייל" ברבע האחרון, כאשר הטייט אנד המעולה קלן ווינסלו תפס שתי מסירות לט"ד מדן פאוטס, וקבע ניצחון 28:31 לצ'ארג'רס.

ומה קרה בבפאלו, אתם שואלים? עונת הרוקי של אנדרסון לא היתה מוצלחת מבחינתה, בלשון המעטה. היא סיימה במאזן 5:4 והחמיצה את הפלייאוף. ומייק-מאייר? שיחק שני משחקים, החטיא 4 מתוך 5 בעיטותיו, ונחתך מהקבוצה.

שמונה שנים לאחר מכן הגיעה בפאלו לראשונה בתולדותיה לסופרבול. מה היה קורה אילולא ויתרה על אנדרסון לפני שנתנה לו הזדמנות? לעולם לא נדע, אך מעניין להשתעשע בהשערות... ומיותר כמובן להזכיר מה ארע בפועל באותו משחק נפלא וכואב.

העונה המוצלחת – למרות היותה מקוצצת – שפתחה את הקריירה של אנדרסון בליגה היוותה סימן לבאות. כשהוא נושא על גבו את המספר 1 בצהוב-שחור (מספר שילווה אותו כל השנים) הדהים אנדרסון את עולם הפוטבול בעונת 83', כאשר דייק ב-27 נסיונות בעיטה מתוך 31, וסיים את העונה עם נתון בלתי נתפס של 87% דיוק. הוא נבחר כמובן לפרובול, הפעם הראשונה מתוך ארבע. גם הקבוצה עשתה את העבודה על המגרש וסיימה במאזן 6:10, כשהיא רושמת לעצמה עוד אליפות בבית המרכז. בסיום העונה הגיעה עוד אכזבת פלייאוף, כאשר הסטילרס נסעו ללוס אנג'לס ונשחטו בקולוסיאום בידי הריידרס 10:38.

על מנת להעריך את הישגיו של אנדרסון בעונותיו הראשונות בהקשרם ההיסטורי עלינו לבחון את הסביבה בה שיחק. בועטים מצטיינים ב"סגנון הכדורגל", ובראשם המהפכן יאן סטנרוד, העלו את אחוזי הדיוק בבעיטות לשער לאיזור ה-65% ומעלה. סטנרוד עצמו פרש בסופו של דבר עם 67% בלבד, ועדיין היה טוב בהרבה מהבועטים שקדמו לו. בעת שנכנס אנדרסון לליגה עדיין ראו הקבוצות בבועט שעובר 70% "מציאה" של ממש. היה רק בועט אחד שקדם לאנדרסון בליגה – ניק לאורי מהצ'יפס – שהתקרב לאיזור ה-80% מדי עונה (הוא פרש עם 79%). לכן ניתן לראות בשינוי שהביא אנדרסון החל מעונת 82' – עליה אל מעל 80% - כמהפיכה כמעט שוות ערך למהפכה של סטנרוד, 15 שנה קודם לכן. אם ניקח רק דוגמא מובהקת אחת – הבועט האחרון בסגנון הישן שנותר בליגה, מרק מוסלי מוושינגטון, זכה בתואר השחקן המצטיין של עונת 82' (הבועט היחיד שעשה זאת אי פעם) לאחר שהבקיע 20 פעם מתוך 21 נסיונות. אולם אותו מוסלי החטיא באותה עונה שלוש בעיטות בונוס, וסיים את הקריירה שלו עם 65% בלבד בשערים ו-94% בלבד בבעיטות בונוס.

כיום, כשנייט קיידינג מוביל את דירוג הדיוק עם 87%, וכמעט לא ניתן למצוא בועט בליגה שמדייק בפחות מ-80%, נראים המספרים של אנדרסון מובנים מאליהם. לא היה דבר רחוק יותר מכך בתחילת שנות השמונים. העליה הדרמטית בדיוק נתנה לסטילרס יתרון טקטי עצום. ההתקפה שלה החלה לאיים ברצינות על היריב בשלב מוקדם יותר של כל דרייב, רק משום הידיעה שברגע שתגיע לקו 25 היארד – השגת הנקודות תהיה כמעט אוטומטית (האפקט התעצם כמובן במשחקים צמודים, בהם היה לשלוש הנקודות משקל משמעותי). מתאמי הגנה שהחלו להלחץ עד כה רק כשנכנסה התקפת היריב לרד-זון, ולעתים רק באיזור קו 15 היארד – נאלצו לשנות את הטקטיקה שלהם על מנת לעצור את הדרייב במרחק גדול יותר מהשער, כל אימת שנפגשו עם פיטסבורג. ומנגד, נהנו הק"ב של הסטילרס מראש שקט בדאון שלישי – וחשו חופשיים להמר ולקחת סיכונים רק משום שידעו שגם כשלון בדאון שלישי אין פירושו שהדרייב יסתיים בלא כלום.

לאחוזי הדיוק הגבוהים של אנדרסון היתה כמובן השפעה גם על צבירת הנקודות האישית שלו. לאחר העונה המקוצרת ב-82' הצליח לחצות את קו 100 הנקודות שלוש פעמים רצופות, בעוד חבר היכל התהילה ומלך הנקודות של כל הזמנים, ג'ורג' בלנדה, הגיע לנקודת הציון הזו רק שש פעמים ב-26 עונותיו בליגה. בעונתו הרביעית צבר אנדרסון 139 נקודות, שיא קבוצתי מדהים, ונבחר כמובן בפעם השניה לפרובול.

אך בעוד אנדרסון מנסח מחדש את הסטנדרטים עבור בועטי הליגה, החלה האימפריה מפיטסבורג לשקוע. כבר בסיום עונת הרוקי שלו הודיעו ג'ק האם ולין סוון על עזיבתם. כעבור שנה באו בעקבותיהם בראדשו, בלאונט והריס. בעונת 84' הגיע תורו של למברט לתלות את החולצה הצהובה-שחורה. רק שני כוכבים נותרו בשורות הסטילרס – וובסטר וסטולוורת', בוגרי מחזור 74' המהולל. הצמצום המשמעותי במספר המנהיגים והאלופים נתן את אותותיו, והסטילרס החלו להסחף למקום אותו לא הכירו מאז עונת 71' – מאזן שלילי, ורצף עונות ללא פלייאוף.

העזיבה המאסיבית של הכוכבים הטילה מטבע הדברים עומס כבד יותר על אנדרסון, שהפך לחלק משמעותי עוד יותר מהתקפת הקבוצה. צ'אק נול המשיך לגייס שחקנים טובים בדראפט, אך הקבוצה שקעה בבינוניות. יותר ויותר מצא עצמו הבועט בעמדת המושיע האחרון, בעוד שחקנים שהיו צל חיוור של כוכבי העבר מאיישים את עמדות המפתח האחרות בקבוצה. נקודות הבעיטה שלו הלכו והתרחקו מהשער, ואחוזי הדיוק ירדו בהתאם. עונת 100 נקודות נוספת בשנת 88' לא הסוותה את הכשלון המתמשך. בסיומה עזב השריד האחרון של האימפריה, וובסטר, ולאומת הסטילרס – ובמיוחד לצ'אק נול – היה ברור כי הגיע הזמן להתנתק מהעבר המפואר, ולהתחיל עידן חדש.

בעוד גארי אנדרסון בונה לעצמו מקום של כבוד בליגת הפוטבול האמריקני, גבהו והתעבו החומות סביב הכדורגל הדרום אפריקני וסביב האומה כולה. המדינה שהותיר אנדרסון מאחוריו, שעד 77' נחשבה לבעלת ברית של המערב ונקודת משען חשובה נגד ההתפשטות הקומוניסטית ביבשת השחורה, החלה לאבד את מעמדה הפוליטי והדיפלומטי בעקבות מקרים מפורסמים של דיכוי, ובראשם רצח ביקו וכליאתו הממושכת של מנהיג "הקונגרס הלאומי האפריקני", נלסון מנדלה.

נבחרת הכדורגל של דרום אפריקה, כפי שראינו בפרק הפתיחה של הסדרה, גורשה מפיפ"א עוד לפני רצח ביקו. נבחרת הראגבי, תפארת הקהילה האפריקנרית ומפלגת השלטון, מצאה גם היא עצמה מבודדת. לאחר שנבחרת הראגבי של ניו זילנד, ה"אול בלאקס" המהוללת, שיחקה נגד ה"ספרינגבוקס" מדרום אפריקה בשנות השבעים, דרשו הוועדים האולימפיים של מדינות אפריקה כי הוועד האולימפי הבינ"ל יחרים את ניו זילנד; ומשזה סירב, בטענה הקבועה כי אין לערב פוליטיקה בתנועה האולימפית – החרימו רוב מדינות אפריקה את אולימפיאדת מונטריאול בשנת 76'. הנסיון המר הרתיע נבחרות ראגבי אחרות מלחזור על הטעות של ניו זילנד, וה"ספרינגבוקס" נותרו ללא יריבות אמיתיות וללא הזדמנות לזכות בגביע העולמי בראגבי.

המאבק העולמי נגד האפרטהייד לא נעצר בתחום הספורט. בעקבות מאמציו של העתונאי וודס, שזכה לתמיכתו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, החל האו"ם להטיל סנקציות כלכליות ודיפלומטיות על ממשלת דרום אפריקה. במקביל המשיכו אמנים באפריקה ובמערב להשתמש במיקרופונים שלהם לקידום המאבק. בעוד פיטר גבריאל הופך את סיום הופעותיו להפנינג פוליטי, יצאו אמנים אמריקניים רבים נגד שיתוף פעולה עם הממשל, ובעיקר נגד הופעה ב"לאס וגאס" של דרום אפריקה, העיר סאן סיטי. בשנת 1985 יזם סטיבן ון זאנדט, גיטריסט האי סטריט בנד (להקתו של ספרינגסטין) ולימים שחקן מצליח בסדרה "הסופרנוס", את הקמתה של קבוצת "אמנים מאוחדים נגד האפרטהייד". הוא גייס לשורותיה 49 אמנים מהשורה הראשונה, ביניהם כמובן חברו ספרינגסטין, בוב דילן, יו-2 ופיט טאונסנד, כמו גם אמנים שחורים ובראשם הראפרים פורצי הדרך ראן די אם סי. יחד הקליטו את שיר המחאה "סאן סיטי" בו נדרו שלא יופיעו שם לעולם. ון זאנדט המשיך את פעילותו הפוליטית ובשנת 87' הוציא אלבום סולו בשם "חירות – לא פשרה" העוסק רובו ככולו בפשעי האפרטהייד.

בשנת 86' התעוררה מחלוקת פומבית בנושא מוסיקה ואפרטהייד. פול סיימון, אמן הפולק המצליח, החליט לחקור את שורשי הקצב האפריקניים עליהם התבססו סגנונות המוסיקה אליהם נחשף מאז ילדותו. הוא נסע לדרום אפריקה ועבד שם עם להקות מקומיות, אסף מוסיקאים שחורים שניגנו בכלים מסורתיים ומודרניים, והפיק את אלבום הסולו המצליח ביותר שלו, "גרייסלנד", המחבר בין חוויותיו כיהודי מניו יורק לבין העולם האקזוטי והמכושף של היבשת הרחוקה, ומציג את הסגנונות האמריקניים הידועים – בלוז, רית'ם אנד בלוז, גוספל, דו-וואפ, פאנק, קייג'ון – כצאצאים ישירים של מקצבים שבטיים אותנטיים.

ההצלחה המסחרית האדירה של "גרייסלנד" עוררה ביקורת רבה מצד "אמנים מאוחדים נגד האפרטהייד" ומוסיקאים שחורים נוספים, שטענו כי האלבום מנצל את המוסיקאים המקומיים, ומאחר שהוא יוצר פרצה בחרם על דרום אפריקה – הוא מהווה למעשה שיתוף פעולה עם האפרטהייד. סיימון כמובן לא התלהב מהטענות, וענה להן בפשטות: "להאשים אותי בשיתוף פעולה עם האפרטהייד זה כמו להאשים מוסיקאי שהיה יוצר מוסיקה עם יהודים בגרמניה בזמן השואה – בשיתוף פעולה עם הנאצים".

במקביל למאבק הכללי, המשיכו הנסיונות לשמר את המקרה הספציפי של ביקו בתודעת העולם – ובעיקר בארה"ב, בעלת בריתה העיקרית של דרום אפריקה ולכן גם מנוף הלחץ העיקרי כנגדה. בשנת 1984 שידרה רשת HBO את הסרט "חקירת ביקו", המבוסס על המחזה של ג'ון בלייר משנת 79'.האירי המפורסם, סר אלברט פיני, לקח על עצמו את בימוי הסרט ואף הופיע בתפקיד הראשי, של עורך הדין קנטרידג'. החשיפה לקהל האמריקני היתה מצומצמת יחסית, מאחר שהסרט שודר בתחנת כבלים בתשלום מיוחד ולא ברשת ארצית.

אולם שלוש שנים מאוחר יותר נוסף קול חדש ורב עוצמה לקמפיין. היה זה הבמאי והשחקן סר ריצ'רד אטנבורו, שכבר זכה באוסקר על בימוי הסרט "גנדי", ולכן נהנה מהשפעה רבה בתעשיית הקולנוע. הוא החליט לעבד למסך הגדול את ספריו של דונלד וודס ולהביא את סיפורו של ביקו לידיעת קהל רחב בהרבה. הסרט, "הזעקה לחירות", יצא לאור בנובמבר 87'. בתפקיד וודס הופיע השחקן האמריקני הנפלא קווין קליין, ואילו לתפקיד ביקו נבחר שחקן צעיר ואלמוני, דנזל וושינגטון. השוטר מספר אחד של הטלוויזיה הבריטית, ג'ון ת'או ("סוויני", "פקד מורס") שיחק את שר המשפטים קרוגר.אף שלא היה מדובר בשובר קופות ענק, הצליח הסרט ליצור תהודה מספקת כדי להחזיר את פרשת ביקו לתודעה הציבורית.

כל זירות המאבק החיצוניות – התרבותית, הכלכלית, הפוליטית – הצטרפו למאבק הפנימי במדינה, הן בין הממשלה לבין הארגונים המתנגדים לאפרטהייד והן בין מוקדי כח שונים בשלטון, ויצרו מערכת לחצים בלתי נסבלת. נשיא דרום אפריקה, פיטר ווילם בות'ה, ניצב במשך שנים עיקש ואיתן בעמדתו שהאפרטהייד הינה כורח המציאות ולא ניתן לוותר עליה. כל עוד נותר בשלטון, היה ברור שדבר לא יזוז. אבל הרחק צפונה משם כבר החלו כמה פרפרים לנפנף בכנפיהם, וסופה חסרת תקדים עשתה את דרכה לעבר פרטוריה.

*בפרק הבא – טילים ודינמיט