"בעתיד, כל אחד יהיה מפורסם בכל העולם לחמש עשרה דקות". את המשפט האלמותי הזה טבע ב-1968 אחד המוחות החריפים של המאה ה-20, אמן הפופ ארט הגדול מכולם אנדי וורהול. הוא עשה זאת, ככל הנראה, תוך כדי עבודה על אחד מאותם הדפסים מפורסמים שלו ב"מפעל", אותו סטודיו שניהל ביד רמה ברחוב 47 מזרח, בלב מנהטן ושימש כבית עבור מימושם של הרעיונות יוצאי הדופן והייחודים של וורהול ושל שאר אמני הסצנה הניו יורקית בשנות השישים הסוערות. כנראה שגם אנדי וורהול לא האמין שב-2012, ברדיוס של לא יותר מ-15 קילומטר מאותו "מפעל" מפורסם, הציטוט שלו יהיה נכון מאי פעם, לא על אדם אחד, כי אם על שניים. שניים ששיגעו את עולם הספורט האמריקאי בששת החודשים האחרונים.
החל מיום חמישי האחרון, טים טיבו וג'רמי לין חולקים את אותה עיר, שהיא הרבה יותר מסתם עיר, היא המקום החשוב בעולם המודרני, ניו יורק, עירו של אנדי וורהול. מעולם לא נראה התפוח הגדול כל כך קטן ומתקשה להכיל שניים מההייפים הכי גדולים שידע הספורט האמריקאי ולמעשה אמריקה בכלל אי פעם. האם זוהי יותר מסתם מקריות? האם יד הגורל כיוונה את השניים לנחות בניו יורק כמעט בו זמנית? כיצד תגיב לנושא העיר, שגם כך לא ידועה בתקשורת השקטה והרגועה שלה? והשאלה הכי חשובה - האם 15 דקות התהילה של טים טיבו וג'רמי לין כבר עברו חלפו, או שמא הם כאן כדי להישאר? אין ספק שהשנה הקרובה תספק לנו לא מעט מהתשובות לסיפור המרתק הזה.
אם במקרה ביליתם בחודשים האחרונים על הירח, קודם כל נקווה שהיה נחמד ובכל מקרה, הנה תקציר סיפורם של טיבו ולין עד היום. טים טיבו, בן 24, לא היה אמור להיוולד בכלל. הוריו היו בשליחות מיסיונרית מאמריקה לפיליפינים, שכן אביו הוא כומר. במהלך ההיריון, אימו של טיבו, פמלה, סבלה ממחלה קשה שאיימה על חייה ועל חיי העובר. כל הרופאים המליצו על הפלה, אבל פמלה החליטה ללדת את התינוק וכשגדל, הפך טיבו למתנגד חריף להפלות ולבחור צעיר רוחני עד מאוד. את שנות הקולג' העביר באוניברסיטת פלורידה, שם, בעמדת הקוורטרבק, הוא הפך תוך שנים מעטות לאחד משחקני המכללות המפורסמים והטובים בכל הזמנים.
טיבו נבחר במקום ה-25 בדראפט 2010 על ידי דנבר ברונקוס ובשנה הראשונה לא זכה ליותר מדי הזדמנויות, שכן יכולות המסירה שלו, מצרך חשוב משהו עבור קוורטרבקים, לא היו מן המשובחות, בלשון המעטה, ומה שהספיק למכללות היה רחוק מלהספיק בליגה של הגדולים. גם את עונתו השנייה הוא פתח על הספסל, אבל לא התייאש. כאשר דנבר נפלה למאזן 4:1, טיבו קיבל את המושכות והוביל ריצה מדהימה, שלוותה בקאמבקים בלתי אפשריים ומקום בפלייאוף האחרון. שם הוא נתן עוד מסירת ענק, שניצחה לדנבר את המשחק הראשון מול פיטסבורג, לפני שהקבוצה הודחה על ידי ניו אינגלנד.
במהלך העונה הזו, בה הוביל את הברונקוס להצלחה סנסציונית, סחף אחריו טיבו מיליוני אנשים, לא רק אוהדי הברונקוס, שהצטרפו לגל ה"טיבומאניה". כריעת התפילה שלו במהלך המשחקים הפכה ל"טיבואינג" (Tebowing) וגררה חיקויים למכביר. אלא שבין כל גלי האקסטזה, פרשני הפוטבול והאנשים שחיים את המשחק יום יום, ידעו שלטיבו עדיין יש הרבה יותר ליקויים מיכולות ושההצלחה עלולה לחלוף בן לילה. קוורטרבק העבר של דנבר ג'ון אלוויי, אחד הגדולים ששיחקו את המשחק, התמנה בתחילת העונה שעברה לנשיא המועדון. הוא האמין שיוכל לעבוד עם טיבו ולשפר את מגרעותיו על המגרש, אבל לא היה שבע רצון מהשחקן ובנובמבר, כשנשאל במהלך העונה האם הוא מרגיש שלקבוצה יש את הקוורטרבק שיוביל אותה קדימה, הוא השיב בפשטות "לא".
בהמשך, עם ההצלחה הגדולה, אלוויי ידע שיתקשה לנתק את האוהדים מאהבתם לטיבו ואף הבטיח שהשחקן יהיה הקוורטרבק הפותח בעונה הבאה, אבל בתוך תוכו הוא רצה מאוד להיפטר ממנו וההזדמנות הזו הגיע בדמות החתמתו הלא צפויה של פייטון מאנינג בתחילת השבוע. בלי לחכות יותר מדי, טיבו נשלח אחר כבוד לניו יורק ג'טס, תמורת מחיר נמוך יחסית, בטח לעומת כל מה שהתחולל סביב השחקן. כעת, בניו יורק, ייאלץ טיבו שוב לשבת על הספסל מאחורי מארק סאנצ'ז, קוורטרבק הסילונים בשלוש העונות הקודמות. ייתכן שלחץ הקהל שוב יעשה את שלו ולאחר מספר משחקי נפל סאנצ'ז ומאמנו הצבעוני רקס ריאן ישמעו את השאגות מהיציעים שקוראות לטיבו לתפוס פיקוד, אבל ישנה גם אפשרות אחרת, יותר ריאלית והיא שטים טיבו הגיע לשיא מסוים, שנמצא הרבה מעבר ליכולותיו, ועכשיו הגיע זמנו להפוך לעוד שחקן מן המניין בליגה, במקרה הטוב.
ואם כבר בשיאי יכולת שלא יחזרו עסקינן, זה הזמן לצרף לדיון את ג'רמי לין. מכיוון שסיפורו של האמריקאי-אסייתי אולי מוכר יותר לקורא הישראלי הממוצע מזה של טיבו, נזכיר רק שלין בן ה-23 הוא בוגר אוניברסיטת הרווארד היוקרתית וכלל לא נבחר בדראפט אליו ניגש ב-2010, אותה שנה ממש כמו טיבו. הוא זכה בכל זאת לחוזה בעונה שעברה בגולדן סטייט, אולם לא קיבל יותר מדי הזדמנויות וסיים את עונת הרוקי שלו במדי הווריירס עם 2.6 נקודות בממוצע ב-29 משחקים. הבעלים של גולדן סטייט ג'ו לייקוב אמר עליו אז: "הוא שחקן זול ומתפתח. האם הוא יהיה כוכב? ממש לא". בסיומה של השביתה ב-NBA לפני העונה הנוכחית, לין נחתך מהקבוצה וניסה את מזלו גם ביוסטון, שלא התרשמה ושיחררה אותו ונחת בניו יורק, אצל הניקס, ב-27 בדצמבר.
לין נשלח לליגת הפיתוח וכבר החל לשקול פרישה, אבל הוקפץ לסגל של הניקס הכושלים, שסבלו ממכת פציעות והפסידו בלי סוף. ב-4 בפברואר, הוא חגג על הראש של דרון וויליאמס וניצח את הדרבי מול ניו ג'רזי 92:99, עם 25 נקודות ושבעה אסיסטים. ה"לינסניטי" יצא לדרך. אין צורך להרחיב יותר מדי על התופעה שהשתוללה ביבשת החדשה במהלך חודש פברואר. אמריקה גילתה את האמריקאים-האסייתים, לא ממש ידעה איך להתייחס אליהם, נהנתה לייצר מאות מיליוני משחקי מילים מטופשים עם השם לין ובעיקר חגגה את עלייתו לגדולה של השחקן האלמוני, שסיפק מספר לא הגיוניים של 23.9 נקודות ו-9.1 אסיסטים ב-11 משחקיו הראשונים בחמישיית הניקס.
הקבוצה ניצחה בתשעה מתוך אותם 11 משחקים ואמריקה התאהבה, אבל הדרך לגיהנום כידוע, רצופה כוונות טובות. עם כל הכבוד להישגיו של לין, המשחק שלו לוקה בלא מעט אספקטים, בעיקר בתחום איבודי הכדור. קבוצות הליגה למדו אותו וחזרתו מפציעה של כרמלו אנתוני, שדורש ומקבל לא מעט תשומת לב בתוך הקבוצה, הרגיעה מעט את התופעה ולצד רצף הפסדים ירד גם הטירוף סביב לין. לזכותו של השחקן ייאמר, שעבודה קשה היא לא דבר זר עבורו והוא ממשיך לספק מספרים נאים מאוד עד היום, כך שנראה שמקומו באחת מחמישיות הליגה מובטח לשנים הקרובות והוא לא צפוי להיעלם לתהומות הנשייה, אבל ה"לינסניטי" כבר לא איתנו, זה בטוח.
בואו נעבור לתמונה הרחבה יותר. למה דווקא שניהם? מה גרם לכל חובבי הספורט האמריקאי לנהות ככה אחרי טים טיבו וג'רמי לין? ראשית, הקיצוניות שלהם. אומנם טיבו עושה זאת מבחירה ומטיף לדרך הדתית, בעוד שלין נולד כפי שנולד, עם שורשים אסייתים, אולם השוני שלהם מכל דבר שהחברה מכירה, פשוט לא נותן לאותה חברה מנוח. הרצון לבחון את הזר, להשתלהב מהאקזוטיות והייחוד שהוא מביא עימו ובמקום כלשהו גם להיות חלק מעולם הפוליטיקלי קורקט, גרמו לטירוף סביב שני החבר'ה הצעירים הללו. כמובן שזה לא קורה לאמריקאים רק בספורט ודי אם נזכיר אחד, ברק אובמה, שסחף אחריו עשרות מיליונים כל הדרך אל הבית הלבן והיום משווע למעט תמיכה. ממש כמו טיבו ולין, גם אובמה מייצג עבור האמריקאים את השונה, שבנקודה מסוימת הגיע שעת הכושר להכניסו למרכז, אבל לא בטוח שהחברה אכן מסוגלת להתמודד עם היותו שם.
גורם נוסף, וחשוב לא פחות ל"טיבומאניה" ול"לינסניטי", הוא ללא ספק עולם התקשורת המודרני. אם נחזור לציטוט של וורהול, איתו פתחנו את הדיון, הרי שהפרשנים לאורך השנים טענו שהוא התבסס על משפט מפורסם לא פחות, של הפילסוף וחוקר התקשורת הקנדי מרשל מקלוהן, שטען ב-1967 כי "המדיום הוא המסר". הכוונה במשפט זה היא שמהות המדיום אותו אנו צורכים קובע את סוג המסרים שמועברים אלינו. אם בעבר היו סיפורים סביב המדורה, שיצרו גיבורים גדולים מהחיים ולאחר מכן ספרים, שיצרו גיבורים אישיים, כאלה שהקורא דמיין ונקשר אליהם עד מאוד, הרי שתרבות הטלוויזיה ומעל הכל תרבות האינטרנט של ימינו, היא זו שיוצרת את המסרים העכשוויים והיא מכתיבה לאותם "מפורסמים ל-15 דקות", שוורהול הבטיח שיהיו קיימים.
ה"הייפ", אותה מילה כל כך ברורה ויחד עם זאת כל כך לא מוגדרת, שנוצר סביב כוכבי תרבות מידיים כמו טיבו, לין, אובמה ולצורך העניין גם סער שיינפיין או תום ואדל, נובע לרוב מהאפשרות שלנו לצרוך את המידע אודותיהם באופן מיידי ובלי סוף. אלא שהסוף הזה בדרך כלל מגיע מתישהו, לרוב אחרי 15 דקות והתהילה נעלמת, אלא אם כן החבאת משהו מתחת לשרוול.
שני הגיבורים שלנו, טים טיבו וג'רמי לין, נמצאים בצומת דרכים בקריירה שלהם ככוכבי ספורט וסוחפי המונים. התקופה הקרובה תהיה ההזדמנות שלהם להוכיח, כמו שעשתה להבדיל נינט טייב אם תרצו, שיש להם משהו לתת מעבר לגימיק איתו הם פרצו. האם הם אכן יעשו זאת? טוב שהם בתפוח הגדול ביחד, שם כולנו נוכל להשגיח עליהם.
