הדרת גברים

אומרים שחוץ מהכתובת "נ-נח-נחמן מאומן", מדובר בגרפיטי הכי נפוץ במדינה. רואים את זה על קירות מלוכלכים, על שערי מפעלים נטושים, על עשרות חומות ברחבי המדינה, את אותה קריאה נואשת לעזרה שמתנוססת בכתב עגול מפתיע: "זכויות הגבר במשפחה 6878572". זו לא רק דרך השיווק המחתרתית שהופכת את הארגון הזה לשולי ותימהוני, עצם הקביעה שזכויות הגבר נרמסות היא מוזרה בפני עצמה. ממתי גברים צריכים להילחם על הזכויות שלהם? הרי הם מרוויחים יותר מנשים, ממלאים תפקידים בכירים יותר מנשים, מיוצגים יותר בכנסת, מחזיקים בעמדות הכוח, ובאופן כללי עדיין מוגדרים כ"המין החזק" לעומת "המין היפה".

למרות זאת, ביום ראשון האחרון נרשמה אפליית הגברים הממסדית הכי בולטת בתקופה האחרונה, כשגברים היו הציבור היחיד במדינה שלא הורשה להיכנס לבלומפילד למשחק בין הפועל תל אביב לקרית שמונה. העונש היצירתי של אבי לוזון, שקיבל כל כך הרבה שבחים, אישר רק לנשים וילדים עד גיל 13 להיכנס למשחק. אינני יודע בדיוק מה היו ההוראות המפורשות לסדרנים, אבל אפשר להעריך את הרוח המחמירה של הדברים ואת הבדיקות המעליבות בכניסה: אם אתה זכר מפותח, אם נראים עליך איזשהם סימני התבגרות כגון שפמפם קטן או שינויים בקול, אם עברת את גיל הבר מצווה וחזותך החיצונית מרמזת שאתה כבר לא ילד או נער אלא גבר לכל דבר, הגזירה היא חד משמעית: אתה בחוץ.

קשה לדמיין הכללה בוטה יותר. קשה לדמיין מקום ציבורי חילוני אחר, או כל אירוע תרבותי פופולרי אחר, שאוסר כניסה של אחד המגדרים. אין פלא שהאדם היחיד שהביע את התנגדותו למהלך היה יעקב שלוסר, יו"ר המפלגה לזכויות הגבר במשפחה, שהתעקשותו לאורך השנים על הקיפוח הגברי בדרך כלל נשמעות תימהוניות. הפעם הוא היה היחיד שנזעק.

לטענתו, מדובר ב"הדרת גברים". "זה מסמר נוסף בארון הקבורה של הגבר הישראלי", אמר, "זו פגיעה במעמד הגבר, זו הכללה גסה. מציירים את כל הגברים כגורמים אלימים. זו החלטה מקוממת, זו הוצאת דיבתם של הגברים. אם כבר אוסרים כניסה, שיאסרו על כולם, לא רק עלינו". שלוסר לא פעם נוטה להפרזות ולאמירות מנותקות מהמציאות (לדבריו "אנחנו חיים במדינה פמיניסטית קיצונית"), אבל הפעם יש היגיון בדבריו. זו החלטה שלא רק מגדירה באופן גורף את הגברים כיצורים תוקפניים ואגרסיביים, אלא כבני האנוש היחידים בחברה שנוהגים באלימות.

יש לציין שהתמונות מבלומפילד יצרו מראה די משובב. הצלמים תיעדו חבורות גדולות של ילדים נרגשים, שסוף סוף לוקחים פיקוד על היציע. נשים עטופות בצעיפים ליוו את בניהן הצעירים למשחק, ונראו רגועות ומחויכות. סוף סוף מגרש הכדורגל נראה כמו מקום תרבותי ושפוי, עם מגוון אנושי. אומנם הניסוי לא הוכתר בהצלחה (פחות מ-2,000 צופים הגיעו לבלומפילד), אבל היה משהו מרענן בקולות שבקעו מהיציעים. שירי העידוד נשמעו הפעם בצלילים גבוהים מהרגיל, עם קולות בוסריים על חשבון הבס המוכר. לא פעם ההזדמנויות ליד השער לוו בצווחות היסטריות, כאלה שבדרך כלל הולמות מפגש לילי עם ג'וקים, ולא של חלוץ מול שוער.

ועדיין, הקולות הכי בולטים שבקעו מהיציעים היו של המחאה נגד אלי טביב. זו כמובן חיזק את הקמפיין של האוהדים נגד טביב, והראה שלא מדובר רק בקומץ של גברים פנאטים, אלא ברוב הגדול של אוהדי הפועל. אבל יותר מזה, זה רק המחיש את העיוות בהחלטה לאסור על הגברים את הכניסה: מה ההבדל הגדול בין זה לבין משחק רגיל? אוהדים הם אוהדים, בכל גיל ובכל מין, כולם נוהגים באותה צורה וחושבים באופן זהה. חלקנו אלימים, רובנו לא.

טעות לשייך את האלימות באופן בלעדי לגברים. ראשית, צריך לזכור שגם הילדים החמודים מהיציע מגודלים ומחונכים על ידי אותם גברים מוקצים. הנשים התמימות הן בנות הזוג שלהם או האימהות של אותם בבונים שנאסרה עליהם הכניסה. כולם חלק מאותו מין אנושי מוגבל.

אבל יותר מהכל, זו פשוט אטימות, כמעט מעליבה. דמיינו שכחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים, היו מחליטים על כביש לגברים בלבד כי נשים לא יודעות לנהוג. התקינות הפוליטית אוסרת להכליל שום מגזר, חוץ מגברים. העובדה שגבר היה זה שקיבל את ההחלטה אינה מנחמת. זה רק מראה שגם הוא מקבל בהכנעה את הדימוי הסטריאוטיפי שלו.

ההכללה המגדרית הזו מייצגת את ההכללה שנעשית באופן קבוע לאוהדי הכדורגל בישראל, שאת חלקה שמענו השבוע בדיון בכנסת. יש מתפרעים? תסגרו את כל היציע. הדרבי, המשחק עם האווירה הכי טובה בארץ? ללא קהל. כנראה שהרבה יותר קל לרשויות לפטור את עצמן מהמחויבות הבסיסית שלהן בטענה ש"ככה זה עם הבבונים". הרבה יותר קשה להן פשוט לתפוס את הרעים, ולשים אותם בכלא. לזכור שכל השאר ראויים ליחס מכובד יותר. לזכור שרובנו אנשים טובים, שלא באים לריב. כן, אפילו אנחנו, הגברים.

רק נשים וילדים בבלומפילד: תיעוד מהאירוע ההיסטורי

הפועל תל אביב בוואלה! ספורט